"תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנֹות׃ יהוה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יהוה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תֹּודִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכֹּור׃ אֱלֹוהַ מִתֵּימָן יָבֹוא וְקָדֹושׁ מֵהַר־פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הֹודֹו וּתְהִלָּתֹו מָלְאָה הָאָרֶץ… הֲבִנְהָרִים חָרָה יהוה אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם־בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל־סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (חבקוק ג 1–3, 8).
בפרק האחרון של הספר, אנו זוכים לראות את השינוי הרוחני שעבר חבקוק, מאדם המאשים את אלוהים בכך שאינו שומע ואינו מושיע (א 2) לאדם השומע את אלוהים במו אזניו (ג 2, 16) ומצפה לבואו במרכבות "ישועה" (פס' 8). במקום חמס וחוסר צדק (א 2–4), חבקוק רואה כעת את בואו של אלוהים כאשר הארץ מתמלאת בהודו ובתהילתו (ג 3).
אז מה השתנה? האם אלוהים שינה את נסיבותיו של חבקוק? האם הוא הסיר את הדברים הנוראיים עליהם התלונן הנביא? לא. הנסיבות נותרו כשהיו. מה שהשתנה היה חבקוק עצמו. הוא הפנים את החזון ואת פירושו וקיבל את הכוח להמשיך במרוץ האמונה (ב 2–4).
מסתבר שאלוהים לא היה זקוק לבדיקת שמיעה (א 2), אלא חבקוק (ג 2, 16). בעוד שקינה הייתה ועדונה כלי חשוב במאגר הדיסציפלינות הרוחניות של חבקוק, הוא היה צריך להפסיק לצעוק לאלוהים כך שיוכל לשמוע את מה שאלוהים מבקש לומר לו. אמונה באה מתוך שמיעה, לא נהי (רומים י 18). לאחר ששפכנו בכנות את ליבנו בפני אלוהים בנוגע לכל הדרכים שבהן נראה כי הוא לא הצליח לעמוד בציפיות ובדרישות התיאולוגיות שלנו, עלינו להשתיק עצמנו מול הכתובים מספיק זמן כדי לשמוע אותו מדבר אלינו.
"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד־יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלֹו׃ כִּי אֵל רַחוּם יהוה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת־בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד 30–31).
