"וַיָּנַח יְהוָה לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא־עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל־אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל־אֹיְבֵיהֶם נָתַן יְהוָה בְּיָדָם׃ לֹא־נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא" (יהושע כא 45-44).

לקראת סופו של ספר יהושע אנו נתקלים בהתייחסות הראשונה מבין שלוש לביטוי "הַדָּבָר הַטּוֹב" של אלוהים (כא 45, כג 15-14). חציית מי הירדן, הפלת חומות יריחו, כיבוש אויבים רבים וירושת ישראל את הארץ המובטחת לא הושגו בזכות עליונות צבאית ואף לא כפרס על התנהגות טובה. כפי שמתברר, עלילות ישראל בספר יהושע, כמו גם קורותיו של ישוע בבשורות וסיפור הקהילה הראשונה במעשי השליחים ובאיגרות, לעולם לא היו מתגשמים לולא "הדבר הטוב" של אלוהים.

שום דיקטטור בעולם, שד בגיהינום, קללות, קונספירציות או כל כוח אחר ביקום, לא יוכלו למנוע מאלוהים להגשים את הדבר הטוב היוצא מפיו. אלוהים לעולם יעמוד בהבטחותיו. זו הסיבה שבעטיה אני נאחז בשתי דוקטרינות התלויות זו בזו: תורת הביטחון הישועה, האומרת שאלוהים אינו יכול לבטל את מתנת הישועה (רומים ח 39-38); ותורת גאולת ישראל לעתיד, האומרת שהאל אינו מתחרט על מתנותיו (למשל, הבריתות וההבטחות) ועל קריאתו לעם ישראל (רומים יא 29). מדוע? כי שתי הדוקטרינות הללו מעוגנות ומבוססות על דברו הטוב של אלוהים.

"כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא־יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם־עָשָׂה אֶת־אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיה נה 11).

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל־בֵּית יְהוּדָה" (ירמיהו לג 14).