"וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר׃ מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר־יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם׃ וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו׃ וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת… וְנָתַתִּי אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת־בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא־הֵקִימוּ אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו" (ירמיהו לד 12–16, 18).
ירמיהו ל"ד שוטח את הסיפור העצוב של ציות קצר–מועד, ערב היציאה לגלות הראשונה של ישראל. כל שבע שנים, ציווה אלוהים על עמו לשחרר את אלו מבני ישראל שהפכו עבדים (ויקרא כה). כאשר צבאותיו של נבוכדנצר הלמו על חומות ירושלים, העם החליט לנסות ולקיים את מצוות אלוהים. הם אפילו חתמו על–כך בשבועה חגיגית, כשהם עוברים בין בתרי בהמות שחוטות (ירמיהו לד 18; ראו בראשית טו 9–11, 17). עם זאת, מהר מאוד הם הבינו שהציות למצוות פשוט קשה מדי.
לא משנה כמה ננסה לשנות את עצמנו; לא חושב כמה הבטחות נבטיח לאלוהים, ציות תמיד יהיה קצר–מועד כאשר הוא מונע על–ידי מאווייוו הנואלים של ליבנו (ירמיהו יז 9). פרק זה מחדד את הנקודה שירמיהו מעלה לאורך כל ספרו: ישראל זקוקה נואשות לשינוי לב שיגיע רק דרך מתנת ברית חדשה (ירמיהו לא 31–34).
אני נזכר בתחושת הבחילה והשנאה העצמית שעלו אצלי במשך שלוש שנים של שבירת הבטחותיי לאלוהים, כאשר ניסיתי בכל מאודי להפוך לאדם טוב יותר על–ידי ציות לדברו. לא משנה כמה השתדלתי, חיים שמשמחים את אלוהים הרגישו כמו חלום בלתי אפשרי שעבד עבור אחרים זולתי.
ואז, ברגע של ייאוש, הרמתי את מבטי בעיני רוחי וראיתי מושיע עם זרועות מושטות, שמת כמו פושע כדי לשחרר שבויים, מחכה שאכנס לחיקו האוהב. וכשעשיתי זאת, ים של הבטחות שבורות הוחלף בחיים המועצמים על ידי הבטחותיו הבלתי ניתנות לשבירה של אלוהים; השנאה העצמית הוחלפה באהבתו, שלעולם אינה מכזבת.
