"יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה… הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת־כָּל־מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם׃ בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי־אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה" (צפניה ג 17, 19–20).

משלי מדבר על המטרד הנגרם בידי אנשים אופטימיים יתר על המידה, אשר מברכים את שכניהם בקול גדול מוקדם בבוקר (משלי כז 14). מעצבנים יותר ואף מעליבים, הם עליזי העולם הזה, המזלזלים בטראומה עמוקה ובטרגדיה נוראית במילים חסרות נבובות וחסרות כנות, כגון: "יהיה בסדר". לעתים קרובות מדי, ביטוי זה נזרק לאויר ללא משמעות ונשמע כסיסמה ריקה מתוכן.

עם–זאת, למרות שנביאי ישראל כמעט תמיד מסיימים את ספריהם בחזון על עתיד מזהיר, אין זה משום שהם מסרבים להתמודד עם המציאות התכופה והלוחצת של חטא, מרד, חמס, אלימות, עוני, גלות, מלחמה ומוות. במקום לטמון את ראשיהם בחול, הנביאים שקעו בהבטחות אלוהים שאינן ניתנות לשינוי. דוגמה מובהקת לכך ניתנת בצפניה, אשר שואל את מסקנתו על שירתו של אלוהים לעמו הנגאל מספר דברים ל, שם אלוהים מבטיח למשה כריתת ברית חדשה (השוו צפניה ג 17 לדברים ל 9; צפניה ג 20 לדברים ל 3; וצפניה ג 19–20 לדברים כו 19).

האופטימיות הנבואית בנוגע לעתידו של ישראל, כמו גם הביטחון שלנו ש"הכל חובר יחד לטובה", אינה בחזקת בריחה מהמציאות. מדובר בביטחון נצחי – כמו אלוהים עצמו – איתן, נאמן ומיוסד בחוזקה על שתי המילים החותמות את ספר צפניה: "אָמַר יְהוָה"!

"אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל" (מתי ה 18).