"וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל־שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ… וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו" (מל"ב כב 8, 10–11).

עד לרגע בו נמצאה התורה האבודה בבית המקדש, יאשיהו עשה כמיטב יכולתו לרצות את האלוהים. עבורו, עבודת אלוהים פירושה היה שיקום בית המקדש המוזנח. אולם רק לאחר ששכבות האבק סרו מעל ספר התורה, הוא הבין עד כמה רחוק הוא ועמו סטו מאלוהים. על ידי קריאת התורה, יאשיהו זיהה עד כמה היה זקוק בתשובה ובסליחה, לרבות את הצורך שלו בחיים חדשים לגמרי.

אולם סיפורו של יאשיהו אינו אמור להיות ייחודי. אדרבא, זהו הסיפור שאלוהים חפץ בו עבור כל איש ואישה המגלים – או מגלים מחדש – את כתבי הקודש שבידם. עשיית מעשים טובים עשויה לתת תחושה טובה מאוד, אך את רצון האל לחיינו יש למצוא בכתובים בלבד. כאשר נקרא את דבר אלוהים בלב פתוח – בדיוק כמו יאשיהו – נשכיל לזהות את הצורך שלנו בתשובה, סליחה וחיים חדשים לגמרי. כי כאשר אנו "מבדילים" נכון את דבר אלוהים, דברו תמיד "מבדיל" נכונה את ליבנו.

"שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (עברים ד 12–13).