"שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׃ וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי׃ וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט 1–3).

פשוט לא יתכן שעבד ה' בישעיהו מט מתייחס לעם ישראל. בפס' 5, העבד משקם ומקבץ מחדש את עם ישראל. בפס' 6, הוא מקים את שבטי ישראל. בפס' 8, הוא מתפקד כברית עבור עם ישראל ודרכו ארץ ישראל זוכה לשיקום.

בנוסף, ישעיהו משתמש שוב באוצר מילים ובנרטיב השאולים מתיאורו של משה, במטרה לתאר את העבד: אלוהים קורא לו מן הרחם (השוו ישעיהו מט 1 לשמות ב 1–3); אלוהים נותן לו פה (השוו ישעיהו מט 2 לשמות ד 11); אלוהים מחביאו (השוו ישעיהו מט 2 לשמות ב 2–3); ודרכו יוצאים לחופשי שבויי ישראל (השוו ישעיהו מט 9 לשמות ה 1).

למרות ההבדל הברור בין זהות העבד שמציל את האומה לאומה עצמה, ישעיהו מט 3 מאתגר אותנו: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר". מה קורה פה?

שאלה זו ניתנת לתשובה די בקלות אם לוקחים בחשבון את המידה בה חווה משה באופן אישי את סיפורו של עם ישראל, כדי לייצג אותם כראוי. כשם שאלוהים הציל את כל העם ממוות במים (שמות יד 29), כך הוא הציל את משה מניסיונות פרעה להטביעו (שמות א 22, ב 2–3); כשם שכל האומה ברח מפני פרעה למדבר (שמות יד 5, טו 22), כך גם משה ברח מפני פרעה למדבר (שמות ב 15); כשם שאלוהים גילה את נוכחותו לישראל בהר סיני דרך אש (שמות יט 18), כך הוא פגש את משה בהר סיני בסנה הבוער (שמות ג 2). דרך חוויות אלו, משה הפך ל"ישראל קטן" וכך לנציגם הראוי.

אין פלא אפוא, שגם ישוע חווה יציאת מצרים (מתי ב), מעבר במי הטבילה (מתי ג), מסע במדבר בתמיכת אלוהים (מתי ד) ומתן תורת אלוהים על פסגת ההר (מתי ה). עבד ה' בישעיהו מט – אותו מזהה הברית החדשה כישוע – הוא אכן "ישראל"; לא כדי להחליפם חלילה, אלא כדי להושיעם כנציגם הראוי והמושלם.

"הִיא יוֹלֶדֶת בֵּן וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם"
(מתי א 21).