"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו 6).

ויקרא כ"ו מספק חומר רב לחזון האסכטולוגי של הנביאים. עבור נביאי המקרא, המחשבה שישראל ישכנו בשלום בארץ המבוטחת, ללא חיות רעות או אויבים שיפחידו אותם, דמתה לשיבה לגן עדן. מאחר שהבטחות גן עדן מותנות בצייתנותם של ישראל לחוק בפרק כ"ו (פס' 3-2), היו הנביאים מודעים עד כאב לכך שישראל לעולם לא יוכלו לזכות בברכה זו ללא התערבות על-טבעית.

לא בידיים שלנו

באורח פלא, הנביאים מעבירים את ההבטחה המותנית הזו, בויקרא כ"ו 6, למציאות בלתי-מותנית, בעתיד (ירמיה ל 10,מ"ו 27; יחזקאל ל"ד 28, ל"ט 26; מיכה ד' 4; צפניה ג' 13). עבור הנביאים, הבטחות התורה לברכות יכלו להפוך למציאות, לא על ידי קיום ברית סיני, אלא באמצעות כריתת ברית חדשה (ירמיה ל"א 34-31; יחזקאל ל"ו 27-25) וביאת המשיח (ירמיה ל' 9, ל"ג 15, 17, 22-21, 26; יחזקאל ל"ד 24-23, ל"ז 25-24).

אין זה מוגזם לומר כי הברית החדשה והתקווה המשיחית הינן המפתחות היחידים שבכוחם לפתוח את הדלת לברכות המובטחות בתורת משה. נביאי ישראל קראו את משה ובאמת השתוקקו לישוע! כמו הנביאים, כשאנו קוראים את משה, עלינו לראות את ישוע ואף לייחל לבואו!

"וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה־רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים… וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד" (יחזקאל ל"ד 25-24, 28).