"כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה׃ כִּי־חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי־עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי־חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד" (ירמיהו י 2–3).
למרות שירמיהו מתייחס ספציפית לאיוולת של עבודת אלילים, הגישה התיאולוגית שלו מנוגדת גם להשקפה חומרית על העולם (כלומר, הטענה ששום דבר לא קיים מלבד חומר ואנרגיה). אם אלוהים אינו קיים וכל שנותר הוא היקום החומרי, משהו חומרי חייב להפוך לאולטימטיבי – אליל לחיות עבורו ולשרתו.
יתרה מכך, חיים ללא אלוהים הם בהכרח חיים של פחד מהדברים הלא נכונים. אנו חוששים מקריסה כלכלית, בידוד עולמי, שיימיניג ונידוי חברתי. אנו חוששים מחובות, מהתחממות כדור הארץ או מאלה המנהלים קמפיין נגדה. בתפיסת העולם החומרנית, אנו אחראים לגורלנו – והדבר מפחיד, כי נראה שהעולם הולך ומתפרק.
למרות שאיני מדען, ככל שאני לומד יותר על הכוונון העדין של היקום ועל המורכבות הבלתי–נתפסת של צורות החיים הפשוטות ביותר, אני משוכנע יותר כי השקפת העולם המקראית נשענת על בסיס מדעי איתן.
חשוב מכך, הבנתי שיש רק פחד אחד שמעמיד את כל הפחדים האחרים במקומם הראוי. אם אלוהים חכם וחזק דיו כדי ליצור את הקידוד המורכב ביותר ביקום – DNA – שבאמת עובד, יש לפחד ממנו יותר מכל איום חומרי' (במושגים מקראיים פחד זה מכונה יראת אלוהים). אלוהים הוא יצירתי מספיק כדי לצייר שקיעה; הוא אוהב מספיק כדי לעצב יחסי הורים–ילדים הראויים לא רק לפחד שלי, אלא גם לכבוד, לאמונה ולהערצה שלי כלפיו.
אם–כן, במקום להצטרף לאומות העולם ולהיסטריה שמכלה אותן, הבה נירא את אלוהי ישראל, הבורא האחד והיחיד!
"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְהוָה גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה׃ מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל־חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל־מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ… וַיהוָה אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא־אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא־יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ… עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ, מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם׃ לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו" (ירמיה י 6–7, 10, 12–13).
