"וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה׃ וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת־הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת־הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל־רַגְלָיו" (מל"ב יג 20–21).
מטרת הקטע לעיל להצית מחדש את התקווה לתחיית המתים העתידית. שהרי אם הנפטר קם לתחייה רק על–ידי נגיעה בעצמותיו של נביא מת בדמותו של משה (אלישע), על אחת כמה וכמה אומה שלמה של עצמות יבשות תקום לחיים חדשים כאשר הם סוף סוף "יתחברו" למשיח החי (ראו יחזקאל לז 1–6, 24–25)!
כיוון שהמשיח ישוע הוא התחייה והחיים (יוחנן יא 25–26), ברגע שאנו בוטחים בו, אלוהים מקים אותנו ממוות רוחני לחיים חדשים לגמרי (רומים ו 4). למרות שאנו עדיין נאנחים בחולשת בשר התמותה שלנו, כאשר ישוע יבוא שוב נלבש את גופנו הנצחי והפדוי. בוא אדון ישוע, אנא בוא מהר!
"אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְלֹא זֹאת בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים – לִפְדוּת גּוּפֵנוּ, שֶׁכֵּן בַּתִּקְוָה נוֹשַׁעְנוּ. אַךְ תִּקְוָה לְדָבָר שֶׁנִּרְאֶה לְעֵינַיִם אֵינָהּ תִּקְוָה, כִּי מַדּוּעַ יְקַוֶּה אָדָם לְמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה? אֲבָל אִם אָנוּ מְקַוִּים לְדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹאִים, מְצַפִּים אָנוּ לוֹ בְּסַבְלָנוּת" (רומים ח 22–25).
