"לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד 16).
פרוץ המלחמה נגד איראן דווקא בערב חג הפורים גרם לרבים לדבר על האופן המופלא שבו ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה. שוב מצאו עצמם שני עמים קדומים הקשורים לספר בסכסוך דומה, כאשר קיצוניים שאינם דווקא ממוצא פרסי איימו בגלוי על השמדתה של ישראל.
אך מספר שבועות לתוך המלחמה, כאשר אנשים נאלצים להיכנס ולצאת ממקלטים במשך כל שעות הלילה, רבים בישראל מתחילים להתעייף מהמצב. תשישות כרונית זו מבליטה את אחד המאפיינים המכריעים ביותר של מגילת אסתר, מאפיין שלפחות עד כה לא חזר על עצמו.
ברגע האמת, כאשר נדרשו אסתר, מרדכי והעם היהודי לעמוד איתנים, קראה אסתר לכל יהודי שושן להחליש את עצמם ככל האפשר. יום אחד בלי אוכל ומים הוא קשה דיו. אולם אסתר הורתה לעמה לא לאכול ולא לשתות במשך שלושה ימים. שלושת ימי הצום מספקים את אחד המסרים התיאולוגיים המפורשים ביותר בספר: על אף שהאויב מבקש להשמיד, להרוג ולאבד, המלחמה ביד ה’.
כעם, אנו ממשיכים לשים את מבטחנו בסוסים ובמרכבות (תהלים כ 8), אך בעיות רוחניות דורשות פתרונות רוחניים. הבעיה הגדולה ביותר שלנו אינה נובעת מצד מי שמבקש להשמידנו, אלא מחוסר הנכונות שלנו להיכנע בפני מי שמבקש להושיענו. כפי שאירע בימי אסתר, כך יבוא יום שבו אנו כעם נפסיק להילחם באלוהים וסוף סוף ניכנע לחלוטין לחיבוק האוהב של משיחנו שנדקר.
"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר׃ בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַד־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב 10–11).
