כאבים שצומחת מהם תקווה

"אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).

יש אנשים הסבורים כי כעת ,כאשר המלחמה בין ישראל לחמאס סוף סוף הסתיימה, ביכולתנו ליהנות מפירות השלום. אך בשל הטבע האנושי, האמונות של האסלאם הרדיקלי והחזון המקראי של שלום מתמשך, אשר יושג רק כאשר ישוע ישוב, אנו יודעים כי הפסקת אש שכזו אינה אלא הפוגה זמנית.

כעת הגיע הזמן להתמודד עם גודל הטראומה שלנו כאן בישראל וללקק את פצעינו. אולם כיצד נוכל להחלים לגמרי בעודנו רואים את פניהם של בני משפחה וחברים אהובים שנרצחו באכזריות כה רבה; בעודנו כואבים את הזיכרונות היקרים מחיילינו שנפלו? ומה לגבי הנישואים השבורים והעסקים הכושלים שהותירה המלחמה?

האמת היא שלעולם לא נשוב להיות אותו הדבר. כולנו נישא בגופנו ובנפשנו צלקות מתמשכות. אך כאן טמון היופי של הפסוקים לעיל מבשורת יוחנן: הצלקות על גופו של מושיענו, שקם לתחייה, הן שהופכות אותו לכל–כך יפה; הפצעים שגרמו לצלקות בגופו הביאו גאולה לעולם.

למרות שחלק מהצלקות נותרות לנצח, הן אינן חייבות להפוך אותנו למכוערים, מרירים או קשוחים. עלינו אפוא למסור את הפצעים שגרמו לצלקות שלנו לידיו של אבינו שבשמיים, באמונה "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו" (רומים ח 28), הצלקות שלנו יכולות להפוך דווקא לדברים היפים ביותר בנו, דברים שיצמיחו לנו מזור: תזכורת ויזואלית, אם כי עדיין כואבת, לכוחה המכריע של אהבתו הגואלת של אלוהים.

"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב" (בראשית נ 20).