"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַ וְתָלוּל׃ בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה׃ וְיָדְעוּ כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (יחזקאל יז 22–24).

פרק יז מנבא את ימיה הטרגיים והאחרונים של מלכות בית דוד ואחר–כך את גלות בבל (ראו פס' 11–21). ממלכה מפוארת שהייתה מושא קנאה לגויים, עירו של דוד, כס מלכותו וכתרו – הכל ירד לטמיון, ללא כל תקווה למלכות עתידית (ראו תהילים פט). עם זאת, אלוהים אינו מתחרט על מתנותיו ועל קריאתו, שכן נצח ישראל לא ישקר. הפסוקים האחרונים של הפרק המתאר את מות בן דוד, מתארים דפוס מוכר: זרעו של דוד ייזרע שוב בשדות שנחרשו על ידי צבאות בבל ואז, חוטר מגזע ישי (ישעיה יא 1) ושורש מארץ ציה (ישעיהו נג 2) יפרח לעץ מלכותי, שיהפוך לעץ חיים עבור כל הגויים.

עלינו להזכיר לעצמנו תדיר כי אנו מתהלכים באמונה ולא לפי מראה עיניים. לא משנה כמה נורא השאון סביבנו; לא משנה כמה קלושים הסיכויים; לא חשוב מי יכריז כי אבדה תקוותנו – הבטחותיו של אלוהים הן כמו זרעים אשר מטבעם האלוהי חייבים לשגשג ולהפוך ליערות ירוקים ועשירים, גם כשהם נטועים באדמה שנראית לדעת רבים יבשה והרוסה באופן בלתי–הפיך.

"כִּי־לֹא־כֵן בֵּיתִי עִם־אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה, כִּי־כָל־יִשְׁעִי וְכָל־חֵפֶץ כִּי־לֹא יַצְמִיחַ" (שמ"ב כג 5).

"לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃ וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (מיכה ג 12 – ד 1).