"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו׃ וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂר־אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃ לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז 1–3).
תפקידו של פרק ז בזכריה דומה לתפקיד של הדרשה על ההר בבשורת מתי; אנשי בית אל רצו להתעסק בטקסים, אך אלוהים דווקא מעוניין במערכת יחסים. עם סיום הגלות ובניית בית המקדש, הם תהו האם עדיין יש צורך להמשיך לצום על רקע חורבן בית המקדש הראשון ורצח גדליה.
במקום לענות על שאלתם באופן ישיר, אלוהים פונה לסוגיה העמוקה יותר של מצב הלב. הוא מודאג הרבה יותר מהמניע העומד מאחורי מעשים דתיים מאשר המעשים עצמם. "אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי" (זכריה ז 5).
כאן טמונה סכנה חמורה עבור עמו של אלוהים אפילו כיום. אנו עשויים להסתתר בקלות מאחורי מעשים טובים, אך אלוהים רואה מעבר לדתיות השטחית ובוחן את מניעי הלב. בדרשה על ההר, ישוע מאבחן עשיית מעשים טובים מסיבה שגויה כצביעות (ראו מתי ו 2, 5, 16, ז 5).
כאשר מעשינו נעשים לתפארת אלוהים, אפילו דברים רגילים כמו אכילה, שתייה או מתן כוס מים קרים לזולת (מרקוס ט 41), הופכים למעשי השתחוויה המשמחים אותו (ראו קור"א יג 1–3). כיוון שרק אלוהים בוחן כליות ולב, צביעות אינה משהו שעלינו לחפש באחרים. אדרבא, עלינו לבקש מאלוהים לחשוף את הצביעות בדתיות שלנו, שאולי תרשים אנשים אך לא תכבד את האל.
"וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ – עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים" (קור"א י 31).
