"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל־הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב 12).

בקטע לעיל, אלוהים שולח את נביאו להזהיר את העמים מפני ההשלכות המלוות פגיעה בעמו. פגיעה בישראל שווה, באופן מטפורי, לדקירה בעין, אפילו ברגעים בהם ישראל מקבלים תוכחה מאלוהים. שום דבר טוב לא יצמח למי שיעז לפגוע בעם ישראל.

לאורך ההיסטוריה, רבים ניסו לקלל את ישראל וכולם בסופו של דבר גילו את האמת הזו בדרך הקשה. כפי שיצחק אמר לעשו החרד, לגבי יעקב: "וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז 33). כפי שאמר בלעם לבלק, בנוגע לישראל: "בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה׃" (במדבר כג 20). וכפי שאמרו להמן, חכמיו ואשתו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא־תוּכַל לוֹ כִּי־נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו 13).

אמת נצחית זו, העוברת כחוט השני לאורך כלל כתבי הקודש, שומטת את הקרקע תחת הטענה שעבד ה' בישעיהו נג הוא ישראל. שהרי כיצד קללה ודחייה של עם ישראל, לרבות התעללות וניסיון להשמידו, יכולים להביא לסליחה וכפרה לגויים, לאור מקומות אחרים בכתובים המראים כי יחס שכזה כלפי ישראל מעורר דווקא את חרון אפו של אלוהים?

אם עבד ה' בישעיהו נג אינו יכול לדבר על ישראל, נותרה רק אפשרות אחת; העבד התמים שנדחה, עבר התעללות וולבסוף נהרג כדי להביא כפרה עבור ישראל ועבור הגויים, חייב להיות המשיח.

"קַיָּפָא, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם וְהוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אָמַר לָהֶם: אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלוּם, אַף אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ. לֹא מִלִּבּוֹ אָמַר זֹאת, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְנַבֵּא כִּי יֵשׁוּעַ עָתִיד לָמוּת בְּעַד הָאֻמָּה; וְלֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לָאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי-הָאֱלֹהִים" (יוחנן יא 49–52).