"וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל־הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה׃ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־כָּל־הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר־בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל־הָעָם וַיָּרִעוּ כָל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שמ"א י 24-23).

למרות שההתייחסות לגובהו של שאול עשויה להיראות חיובית, תפקידה אינה להדגיש תכונה ראויה לשבח, אלא להוכיח את החטא הכרוח בבקשת ישראל למלך כשאר העמים (שמ"א ח 19–20). מאחר שישראל רצו מישהו שילחם עבורם כיתר העמים, הם קיבלו מלך שלא היה שונה מהחייל הענק של הפלשתים – גוליית (יז 4–8).

אך בכל פעם שאנו שמים את מבטחנו בעצמנו, בסופו של דבר נפגוש מישהו גדול יותר, מהיר יותר וחזק יותר. כשם שהאיש משבט בנימין נחבא אל הכלים ביום המשחו (שמ"א י 22), כך הוא הסתתר מאחורי חייליו ביום בו הופיע הענק הפלשתי, הגדול ממנו (יז 11).

בהתאם לתפילתה הנבואית של חנה (שמ"א ב 4–5, 7–8), הניצחון אינו ניתן לגדולים ביותר, אלא לקטנים ביותר (יז 14); לא לגבוהים ביותר, אלא לנמוכים ביותר (יז 38–39). בניגוד לשאול, שנחבא אל הכלים, דוד הקטן השאיר את כלי המלחמה מאחור (יז 22) והתייצב מול הענק בשם ה' צבאות (יז 45).

כפי שהיה בימי שמואל, כך גם היום; העולם ממשיך לתלות את תקוותיו בעוצמה הצבאית. ובדיוק כמו אחיו הבכור של דוד, כאשר אנו תולים את תקוותנו בעצמנו, אנו בסופו של דבר מזלזלים במשיח ה' (שמ"א יז 28). משום שהגיבור הגדול ביותר של ישראל לא בא לבוש בשריון, אלא עטוף בחיתול ושוכב באבוס (לוקס ב 12); הוא לא נכנס לירושלים עם שיירת טנקים, אלא עני ורכוב על חמור (זכריה ט 9); הוא הביס את אויב נפשנו במסמרים ובעץ (גלטים ג 13), ולא בחנית ובחרב.

"כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן־יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ… בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ" (ירמיה יז 5, 7).