"וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם" (יחזקאל ה 13).
פס' 13, הוא הראשון מבין חמישים ושש הופעות של הביטוי "וידעו כי אני ה'" בספר יחזקאל. כל מה שאלוהים עושה בספר, בין אם זה משפט ובין אם ישועה, נועד למטרה אחת: שישראל ידעו את ה'. אלוהים אינו מעוניין במערכות יחסים בשלט–רחוק. הוא אינו מסתפק במפגש עם בני עמו רק בחגים. בכל הברכות שהוא נותן, בכל האסונות שהוא מאפשר, ובמשפטיו הצודקים, אנו רואים אלוהים שליבו חפץ כי נכירו באופן אישי. אנו רואים אלוהים המשתוקק לחלוק את טובו עם עמו.
אפשר רק לדמיין את עומק הכאב בליבו של אלוהים כאשר אנו מתייחסים אליו כמו אל כספומט, או כשחיי התפילה שלנו נראים יותר כמו הזמנת תפריט במסעדה האהובה עלינו. אנו מתלוננים על–כך ש"המשרת השמימי" שלנו מגיש לנו את האוכל באיחור. ואנו כועסים כשהוא אומר כי מנות שאנו באמת רוצים כבר אינן בתפריט. כמה כואב לו כשאנו מודים לו רק על מה שהוא מעניק לנו, במקום לעבוד אותו בשל מי שהוא. אנא סלח לנו, אלוהים!
מי ייתן ומטרת חיינו תתיישר עם משאלת ליבו הגדולה ביותר של אלוהים: לדעת אותו וליהנות במחיצתו לנצח. הלוואי שהייעוד של חיינו יוקדש לכך שישראל והגויים יידעו את אלוהים!
"כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה" (ירמיה ט 22–23).
