"הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא׃ עַד־אָנָה יהוה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תֹושִׁיעַ׃ לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדֹון יִשָּׂא׃ עַל־כֵּן תָּפוּג תֹּורָה וְלֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק עַל־כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" (חבקוק א 1–4).
המסר של ספר חבקוק הוא גם "נלמד" וגם "נתפס". כדי לפצח את משמעותו, יש להבין את פשר "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא" (פס' 1), ולעקוב אחר מסעו האישי של הנביא מחוסר אמונה (א 2–4, 12–17, ב 1) לתפילה המביעה אמון בלתי מעורער בטובו ובהבטחותיו של אלוהים (ג 1–19).
מפתח אחד החושף את סוד ניצחונו של חבקוק בא בצורת סוג של תפילה עתיקה המכונה "קינה". קינה היא הדרך המקובלת של התנ"ך לבטא את הספקות העמוקים ביותר של אדם לגבי אופיו של אלוהים, במיוחד ביחס להבטחותיו שטרם התגשמו. למרות שקינה היא סוג של תלונה, הכוונה לתלונה בפני אלוהים, לא על אלוהים. המבנה של הקינה נועד במכוון להסתיים בווידוי של אמונה אודות טובו של אלוהים (ראו חבקוק ג 17–19). לכן, כדי לקונן, יש תחילה לשפוך את הלב בכנות לפני אלוהים, להיאבק איתו ולהתמיד עד שמגיעים לביטחון מחודש בטובו ובניצחונו הסופי.
האם אנו רוצים להיות אנשים שחיים באמונה (חבקוק ב 4)? מפתיע ככל שזה יישמע, הצעד הראשון בכיוון הנכון הוא לבטא בגלוי ובכנות את ספקותינו העמוקים ביותר לגבי אהבתו, טובו, נאמנותו ואפילו קיומו של אלוהים, ישירות בפני אלוהים עצמו. אמונה מקראית מתמודדת עם ספקות, לא מנסה להכחישם.
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הֹולֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר׃ וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יֹורֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו 2–3).
