"מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מֹוצָאֹו וּתְקוּפָתֹו עַל־קְצֹותָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתֹו… גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב׃ שְׁגִיאֹות מִי־יָבִין מִנִּסְתָּרֹות נַקֵּנִי" (תהלים יט 7, 12–13).
באחד המזמורים הידועים ביותר בספר תהילים, דוד המלך נושא מבטו אל–על ומאזין לרחשי הבריאה "בלי נשמע קולם" (יט 4) ולאחר מכן, מביט מטה לעבר תורת ה' במטרה לשמוע את "עדות יהוה" (פס' 8). על–ידי חזרה על השורש סת"ר, דוד משווה בין חום השמש הבלתי נמנע לאור התורה (פס' 7, 13). כשהוא מביט מעלה לכיוון השמש וחש את חום האל, דוד פוצח בשבח ובהלל לכבוד גבורת אלוהים. בהביטו מטה, אל שלמות התורה, הוא מתחרט על חוסר שלמותו ועל חטאיו.
בהשוואה יוצאת דופן זו, בין שני סוגי ההתגלות (בריאה ותורה), חשוב לשים–לב לגדולת מאמרו של האל על–אודות דברי הבריאה שקולם לא נשמע. במחצית הראשונה של המזמור, מופיע אלוהים בשמו הכללי, 'אל', פעם אחת בלבד. במחצית השנייה, שמו הפרטי של אלוהים, 'יהוה', מופיע שבע פעמים. דוד אף מוסיף שני שמות אחרים לאלוהים בסוף המזמור: צורי וגואלי.
אם כמהים אנו לעבוד את אלוהים כבורא הכל יכול, עלינו להביט מעלה. אם אנו נכספים לדעת את אלוהים באופן אישי כמושיענו וגואלנו, עלינו להקדיש זמן ולהביט מטה, דהיינו לדרוש ולהגות בכתבי הקודש.
"שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (עברים ד 12–13).
