"בַּקְּשׁוּ אֶת־יְהוָה כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ, בְּיוֹם אַף־יְהוָה… לָכֵן חַי־אָנִי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה־מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד־עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִי יִנְחָלוּם׃ זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל־עַם יְהוָה צְבָאוֹת" (צפניה ב 3, 9–10).
ספר צפניה מחלק את האנושות לשני סוגים של אנשים: ענווים (צפניה ב 3) וגאים (פס' 9–10). בעברית, המילה "ענווה" קשורה מבחינה לשונית לרעיון של כיפוף ודכדוך. לכן, ענווה מתייחסת לתחושת נחיתות אל–מול אלוהים, הכרה במעמדנו כמשרתים ובמעמדו של אלוהים כאדון. "גאווה", לעומת זאת, היא מילה המרמזת על גובה לב. בצפניה, המילה מתייחסת לתחושת עליונות כלפי אלוהים וכלפי עמו. תכונות אלו, הן בספר צפניה והן לאורך התנ"ך כולו, הן שקובעת את גורלו של האדם. ה"גאים" יושפלו ביום הדין (ג 11), ואילו ה"ענווים" ירוממו (פס' יב).
צפניה מאלץ אותנו לשאול את עצמנו שאלה חשובה: מי הוא האדם "הגבוה ביותר" בחיינו, כלומר הגדול והחשוב ביותר בו אנו מתגאים? אם אני למעלה, אז כל היתר, כולל אלוהים, נמצאים תחתיי. מסיבה זו, אלוהים שונא גאווה (משלי ח'13, טז 5; יעקב ד 6). טוב הרבה יותר לבחור את המעמד הנכון מרצוננו החופשי עכשיו, מאשר לחכות שאלוהים יבחר את מעמדנו בעתיד (ראו פיליפים ב 9–11). כזכור, הראשונים יהיו אחרונים, והאחרונים יהיו ראשונים (מתי כ 16). עניי הרוח, דההינו אלו המאמצים במעמד של תלות מוחלטת באלוהים, הם שיירשו את הארץ.
"אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ. אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (מתי ה 3–5).
