"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם־אָב אָנִי אַיֵּה כְבֹודִי וְאִם־אֲדֹונִים אָנִי אַיֵּה מֹורָאִי אָמַר יהוה צְבָאֹות לָכֶם הַכֹּהֲנִים בֹּוזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת־שְׁמֶךָ׃ מַגִּישִׁים עַל־מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא… כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבֹואֹו גָּדֹול שְׁמִי בַּגֹּויִם וּבְכָל־מָקֹום מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהֹורָה כִּי־גָדֹול שְׁמִי בַּגֹּויִם אָמַר יהוה צְבָאֹות… וְאָרוּר נֹוכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרֹו זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדֹול אָנִי אָמַר יהוה צְבָאֹות וּשְׁמִי נֹורָא בַגֹּויִם" (מלאכי א 6–7, 11, 14).
ההתרגשות שנבעה מהחזרה מהגלות לטובת בנייה מחודשת של הארץ המובטחת ובית המקדש, דעכה מזמן. הכוהנים, הלוויים ואנשי ירושלים נחו על זרי הדפנה בשגרה דתית מאוסה. למרות שהביאו את הבהמות החלשות והחולות שלהם כקורבנות בבית המקדש, הם חשבו כי אלוהים בוודאי יתחשב במצבם. החיים, אחרי הכל, היו קשים והפרנסה לא באה בקלות.
בפרק זה, מלאכי מתאר פעילות דתית שחדלה להתחשב בשמו האדיר והנורא של אלוהים ולכן חסרה כל יראת ה' כנה ואמיתית. אמנם אלוהים נותר חשוב, אך הוא בוודאי חדל לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. ניתן לו את מה שנותר מזמננו ומשאבינו, אך נשמור לעצמנו את הטוב ביותר.
מלאכי מבקש לנער את העם מהשאננות שאפיינה אותו, באמצעות מטאפורות ואנלוגיות. בן אמיתי לעולם לא יתייחס לאביו בבוז שכזה; עבד אמיתי לא ינהג בזלזול כלפי אדוניו (פס' 6). איש לא יעז להגיש כבשה צולעת ופגומה כמנחה למושלו (פס' 8).
כאשר אנו נותנים לאלוהים את שאריות הזמן והמשאבים שלנו, מנקודת מבטו, אנו מתנהגים כנוכלים (פס' 14). מדוע? משום שאנו מונעים מאלוהים את מה ששייך ומגיע לו באמת. אלוהים הוא אבינו שבשמים, אדון האדונים, שם מעל כל שם ומלך המלכים אשר שמו זורע פחד וחלחלה בקרב הגויים, ולכן הוא ראוי לטוב ביותר מאיתנו.
לפיכך, הצעד הראשון הרחק מהדתיות הריקה שלנו, הוא לא רק לשאול איזה חלק מחיינו שייך לאלוהים, אלא לזכור שהוא ראוי שניתן לו את עצמנו. "וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב" (רומים יב 1).
