"וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם־יְהוָֹה לֹא־אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה׃ וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיהו ה 18–19).
על–נקלה אפשר לבלבל בין דברי הזעם של ירמיהו – שנמסרו לישראל במספר הזדמנויות לפני הגלות – לבין המסר האסכטולוגי והמלא תקווה המאפיין את הספר, המכוון לקהל בגלות. הרשו לי להסביר.
בפרק ה, אלוהים מאיים על ישראל – בטרם גלו – בחרון אפו, אשר יבוא בדמות אויב מצפון שישחית את הארץ ויפזר את העם. הסיבה לפעולת אלוהים ניתנת בירמיהו ה 19 – ציטוט כמעט מדוייק של דברים לא 16: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ".
מטרת הציטוט לעיל היתה ברורה לשומעי דברי הזעם האלו, לפני הגלות. בציטוט זה, ירמיהו מאשים את ישראל בהפרה מוחלטת של ברית סיני – מה שמשה ויהושע אמרו שיקרה (דברים לא 16–21, לב 1–43; יהושע כד 20). זהו ללא ספק מסר של משפט.
עם זאת, ברגע שנאום זה (ורבים כמוהו) מוצב בתצורה הסופית של הספר ונשלח ליהודים שכבר גלו, האיום במשפט הופך למסר של תקווה. אם נבואת משה, אודות שבירת הברית והגלות התגשמה בדיוק כפי שחזה, יש לצפות שתתגשמנה גם נבואותיו על קיבוץ גלויות וברית חדשה (ראו דברים ל 1–7, לב 43).
קריאת ספר ירמיהו באופן ראוי, פירושה קריאתו כמסר של תקווה – התגשמות נבואת משה על מילת עורלת הלב (ראו דברים ל 6), שירמיהו מזהה עם כריתת ברית חדשה לחלוטין, שתעשה בידי אלוהים: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יְהוָה נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם" (ירמיה לא 33).
