עִמָּנוּ אֵל

"הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה־הוּא בְיָדָם זַעְמִי׃ בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל־עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת׃ וְהוּא לֹא־כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא־כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט׃ כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים׃ הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם־לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם־לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן׃ כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן׃ הֲלֹא, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ" (ישעיה י 5–11).

למרות שידוע כי למשיח בן—דוד ניתנים כינויים אלוהיים בישעיהו ז—ט (עמנואל, פלא יועץ, אל גיבור), רק כאשר פוגשים את מלך אשור האסכטולוגי בישעיה י מבינים את הסיבה האמיתי לכך.

בישעיה י, מלך אשור לא רק מחלל את שמו של אלוהי ישראל — דהיינו מתייחס אליו כאל אחד מאלילי יתר העמים — הוא גם מתגאה, מתפאר ומדבר כאילו היה בעצמו אל.

התרסתו נגד אלוהים ועמו, מזכירה את סיפורו של ענק בשם גוליית, שפעל ודיבר באופן דומה (ראו שמ"א יז 4—10, 42—44). אך כשם שאלוהים הקים את משיחו, דוד, כדי להשמיד את גוליית (יז 45—51), כך הוא יקים את בנו הגדול ביותר של דוד – שהוא באמת המשיח האלוהי – כדי להכניע את המלך החוצפן שהעיז להניף את אגרופו נגד אלוהים.

שמותיו האלוהיים של משיח ישראל משמשים כתזכורת: לא משנה כמה עמים יתריסו נגד אלוהי ישראל ולא חשוב כמה נחושים הם יהיו לסכל את תוכניתו, אלוהים עצמו ימלא כל אחת מהבטחותיו לעמו. הוא בוודאות יעמיד את משיחו – עמנו אל – לנצח על כס מלכותו של דוד.

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (ישעיה ח 10).

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית־יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל־מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל־יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת׃ שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל־אֵל גִּבּוֹר" (ישעיה י 20–21).

"לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת" (ישעיה ט 6).