"אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ׃ לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל… זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן׃ כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא, חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן… כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא" (הושע ח 1–2, 5–6, 11).

מאז שנחלקה ישראל לשתי ממלכות, החלה הממלכה הצפונית לסגוד לעגלי זהב. אלילים אלה הוכיחו כי לא משנה כמה ישראל השתמשו בשם אלוהים או הקריבו לו קורבנות, ידיעתו של האל ברוח ובאמת היתה חסרה בדתם המזוייפת. מחבר ספר מלכים מבהיר זאת על ידי השוואה ישירה בין הקמתו של ירבעם את עגלי הזהב לבין עגל הזהב הראשון למרגלות הר סיני, שיצר אהרון (השוו מל"א יב 28 לשמות לב 4).

אני יכול לחשוב על לפחות שני יישומים הקשורים לכך: ראשית, הרצון לרצות את אלוהים אינו מתגשם בשימוש במילים הנכונות או בריבוי פעילות דתית (ראו הושע ח 12–13). הושע מתמיד להשוות את מערכת היחסים של ישראל עם אלוהים למוסד הנישואין. אני יכול לומר לאשתי "אני אוהב אותך" עד מחר, ולשפשף את הרצפה עד שתהפוף נוצצות ומבריקה, אך מעשים כאלו יעלו בתוהו אם חלילה אחלוק את אהבתי, שנועדה להיות כלפיה בלבד, עם אישה זרה. אלוהים רוצה שנדע אותו באופן אינטימי ונאהב אותו באמת.

שנית, ההיסטוריה מראה באיזו בקלות מנהיגינו הדתיים והפוליטיים עשויים להסית אותנו מדרך הישר. הכהן הגדול הראשון של ישראל עזר לעם לעבוד את עגל הזהב הראשון; המלך ירבעם הוליך אותם שולל על ידי עשיית עגלי זהב נוספים. אפילו השליח כיפא, יחד עם מנהיגי הקהילה הראשונים, התפשרו על אמת הבשורה (גלטים ב 11–14). בקיצור, אסור לנו לתת לנאמנותנו ל"כוהן" או ל"פוליטיקאי" כזה או אחר להרחיקנו מאהבת אלוהים ומציות לדברו.

"שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד 1). "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ, אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי" (פס' 6). "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (ו 6).