"וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית־הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם… וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם מָה־הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל־חָזוֹן׃ לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִשְׁבַּתִּי אֶת־הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא־יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אִם־דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל־חָזוֹן… וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם הִנֵּה בֵית־יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר־הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא׃ לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא־תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל־דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל י"ב 1–2, 21–23, 26–28)
זה עצוב כאשר אלוהים פועל בגלוי לנגד עיניהם של אנשים והם פשוט אינם יכולים לראות זאת. פרק יב חושף את הסיבה האמיתית לעיוורון הרוחני הזה, דבר שאפשר לכנותו "תסמונת התנ"ך המאובק". תסמונת זו עשויה להוביל לאגנוסטיות ובמקרים חמורים אפילו לאתאיזם בקרב אלו המתייחסים לתנ"ך כספר עתיק ולא–רלוונטי. עבורם, נבואות על לידתה מחדש של ישראל, אנטישמיות אוניברסלית וקואליצייה-מדינית נגד ירושלים נשמעות כמו דבריהם של נביאים משוגעים שפג–תוקפם.
אבל עבור אלו המזהים את התנ"ך כפי שהוא באמת, דבר אלוהים חיים, יתכן ויש ספרים מאובקים על מדפיהם, אך התנ"ך אינו אחד מהם. בגלל דיוקו ותוקפו המדהימים, פשוט איננו יכולים להניחו בצד. אנו רואים את אלוהים פועל סביבנו ואנו חיים עם הציפייה כי "לֹא־תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל־דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (יחזקאל יב 28; ראו ישעיהו נה 11).
אמנם "תסמונת התנ"ך המאובק" היא קטלנית מבחינה רוחנית, אך יש מזור יעיל המצריך שני צעדים פשוטים: הראשון, הורידו את כתבי הקודש מהמדף ופתחו אותם; השני, קראו בהם יום–יום לאחר התפילה הבאה: "גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט 18).
