"יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל־רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי… יְהוָה אֱלֹהַי אִם־עָשִׂיתִי זֹאת אִם־יֶשׁ־עָוֶל בְּכַפָּי׃ אִם־גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם… יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי" (תהלים ז 2, 4–5, 9).
רק כאשר רואים עד כמה דבריו של דוד על עצמו במזמור ז אינם תואמים את דוד משמואל ב, אפשר לזהות את 'דוד' הגדול יותר העומד מאחורי אותה נבואה פואטית. במזמור ז, דוד מבסס את תחינתו לגאולה על חפותו האישית ועל צדקת האל (פס' 4–5, 7, 9, 12). עם זאת, הפרטים ההיסטוריים המשתקפים בתהילים ג, ז חושפים את אשמתו של דוד. מרד אבשלום היה תוצאה ישירה של ניאופו עם בת–שבע והריגתו את אוריה (ראו שמ"ב יא–יב; השוו תהילים ג 1), בעוד ההתייחסות ל"כוש" (תהילים ז 1) כנראה רומזת ל'כושי' אשר הודיע לדוד כי אבשלום וכל הקמים עליו מתו (השוו שמ"ב יח 31–32 לתהילים ג 2).
מתח בולט זה מבהיר כי דוד מדבר מעבר לעצמו. במזמור ז, הוא נוטל באופן נבואי את קולו של בנו המובטח. כאן רואים את גודל ניצחונו העובר דרך המשיח מבית דוד. כשם שישראל נכנסו לניצחון של דוד על הענק (ראו שמ"א יז 50–53), כך גם תקוותו של דוד החוטא לניצחון סופי ולכינון מלכות נצחית מושרש באופן בלתי מותנה בצדקתו המושלמת של בנו המובטח (ראו ירמיהו כג 5–6).
כמו דוד, אנו מבססים את צידקתנו לפני אלוהים ואת ניצחוננו הסופי נגד האויב, לא על מעשינו הטובים או התנהגותנו המוסרית, אלא על צדקתו חסרת הדופי של בן דוד המושלם. "אֲבָל מִמֶּנּוּ קַיָּמִים אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הָיָה לָנוּ לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים, לִצְדָקָה, לִקְדֻשָּׁה וְלִפְדוּת, כְּדֵי שֶׁהַמִּתְהַלֵּל יִתְהַלֵּל בַּיהוה, כְּמוֹ שֶׁגַּם כָּתוּב" (קור"א א 30–31).
