"בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה׃ וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו׃ רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה׃ זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל־יְהוָה" (תהלים ד 3–6).
תהילים ד מקביל לתהילים ב באופן מהותי; שני המזמורים מתייחסים לחוסר התוחלת (ריק) הכרוך במרד נגד משיח אלוהים (תהילים ב 1, ד 3). שניהם מתחננים בפני המורדים (תהילים ב 1–3, ד 3) ליישר קו עם מטרותיו של אלוהים על–ידי אמונה במשיחו (תהילים ב 10–12, ד 5–6). במזמור ב 1, הגויים "רגשו" נגד מלכו של אלוהים; במזמור ד 5, הם "רגזו" עליו.
האמיתות משני המזמורים הללו בולטות לעין ונותרות רלוונטיות גם כיום. ראשית, לא רק שאלוהים נותן חן וחסד למלך ישראל (ראו תהילים ד 2); הוא גם מרעיף חסד על מי שבוטח בו. אמנם לאלוהים יש את כל הזכות להשמיד את מי שמרד בו ובמשיחו, אך שני המזמורים מושיטים יד לשלום בפני מי שמוכן לחזור בתשובה. "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ" (תהילים ב 10). "בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה" (תהילים ד 3).
שנית, שני המזמורים מראים כי גורלם של ישראל והגויים קשור ליחסם למשיח יהוה. בתהילים ב 11–12, הפיוס עם אלוהים מגיע דרך עבודת יהוה ו"נשיקת" בנו; בתהילים ד 4, 6, השיקום כרוך בהכרה של המלך כשמיימי ובביטחון ביהוה.
למרות שהמסורת הדתית של עם ישראל ביקשה להמעיט במרכזיותו של משיח ישראל בכל הנוגע ליחסים עם אלוהים, שתי אמיתות אלו בתהילים מעידות כי האמונה המקובלת על אלוהים חייבת לכלול ביטחון במשיח ישראל.
"וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהוָה חָסִיד לוֹ יְהוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו" (תהלים ד 4). "הֵן הָאֱלֹהִים לֹא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ אֶל הָעוֹלָם לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל–יָדָיו. הַמַּאֲמִין בּוֹ אֵינֶנּוּ נִדּוֹן. מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין כְּבָר נִדּוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בְּשֵׁם בֶּן–הָאֱלֹהִים הַיָּחִיד" (יוחנן ג 17–18).
