"כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר־הָאֱמֶת וְהַר־יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ׃ כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים׃ וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח 3–5).

למרות שירושלים עדיין אינה יכולה להיקרא "עיר האמת" ואלוהים טרם שוכן בה באופן מלא, העיר נראית כנס מודרני; נס שרבים מהנוצרים מתעלמים ממנו לאחר שנפלו קורבן לשיח אנטי–ישראלי ולהרגל הנושן להאשים את היהודים בכל צרות העולם. כאשר זכריה ביטא לראשונה את דברי הנבואה לעיל, שארית היהודים ששבה משבעים שנות גלות בבל ודאי התייחסה אליו כהזוי. העיר ומקדשה לא היו אלא צל עמום של תפארתם בעבר. הנבואה שירושלים תהפוך יום אחד להר החשוב ביותר עלי–אדמות, מלא חיים ומוקד משיכה ל"עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים" (פס' 22), נשמעה לא רצינית.

אך חשבו על ירושלים המודרנית, מלאה בזקנים וזקנות אשר לוגמים קפה להנהתם, תוך שהם מדברים בעברית, וילדים צוחקים ומשחקים ברחובותיה לאחר גלות של בת אלפיים שנה. האם מדובר בצירוף מקרים היסטורי או תאונה פוליטית? חשבו כיצד ירושלים קמה מחדש לאחר שרומא החריבה אותה עד היסוד; כיצד העם היהודי פוזר ונרדף בכל מקום בו שכן; כמה דם יהודי זרם ברחובות גרמניה במהלך מסע הצלב הראשון ובעת הגירוש מאנגליה ומספרד; קחו בחשבון את זוועות גרמניה הנאצית ולאחר מכן את ניסיונם של חמש צבאות ערב להטביע את היהודים בים במלחמת העצמאות.

כמה אירוני שישראלים-חילוניים רבים אינם מצליחים לראות את הנס המשתקף אליהם מבעד לראי. כמה טרגי שרבים בעולם אינם משכילים לזהות עד כמה בלתי–סביר שירושלים תתמלא שוב בחיים יהודיים, לולא קיומו של אלוהים. ובכל זאת, זהו נס, מעבר לכל היגיון סביר. בעודי מביט על אנשי ירושלים כיום, למרות האתגרים הרבים הניצבים בפנינו, איני יכול שלא להאמין בניסים גדולים עוד יותר שעתידים לבוא.

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת" (זכריה ח 6).