"וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה מִן־הַגִּלְגָּל אֶל־הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא־אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם׃ וְאַתֶּם לֹא־תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה־זֹּאת עֲשִׂיתֶם" (שופטים ב 2-1).

רבים מודים כי "הפירוש הטוב ביותר לכתבי הקודש הוא כתבי הקודש", אך אינני בטוח שביכולתם להסביר למה הכוונה ומדוע זה כה חשוב. לומר שכתבי הקודש הם הפרשנות הטובה ביותר לכתבי הקודש, משמעותו שמחברים מקראיים מאוחרים יותר מצטטים בכוונה ו/או רומזים לקטעים קודמים יותר בתנ"ך. בכך, הם שופכים אור על האופן בו הם הבינו את משמעות הטקסט המקורי אשר אותו הם ציטטו. תופעה זו אינה נוגעת רק לשימוש של הברית החדשה בתנ"ך. התנ"ך גופא מלא ב"פרשנות פנים-מקראית". קשה להפריז בחשיבות השימוש של המקרא במקרא עצמו. במקרים רבים, השימוש של התנ"ך בתנ"ך, דומה לשימוש שעושה הברית החדשה בתנ"ך. עובדה זו מספקת טיעון חזק ביותר לטובת מהימנותה של אמונת הברית החדשה.

בשופטים פרק ב קוראים אודות מלאך ה' מסתורי; למרות שהוא נושא זהות נבדלת מאלוהים, הוא מתואר כאלוהים: לפי שופטים ב, אותו מלאך הוציא את עם ישראל ממצרים, כרת עמם ברית, הביא אותם לארץ המובטחת וציווה עליהם להשמיד את הכנענים, לרבות מזבחותיהם. אוצר מילים זהה, מוטיבים משותפים ותוכן ייחודי שכזה, נמצא רק במקום אחד נוסף בתנ"ך.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי׃ הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל־תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ׃ כִּי אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת־אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת־צֹרְרֶיךָ׃ כִּי־יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל־הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו׃ לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמות כג 24-20).

המלאך המופיע בפני ישראל בספר שופטים ב אינו אלא המלאך שאלוהים מינה כדי ללוות את ישראל לאורך הדרך, כמתואר בשמות כג. שם, ביכולתו לסלוח על חטא ולשאת בשמו הקדוש והייחודי של האל. מחבר ספר שופטים ביסס את התיאולוגיה על מלאך ה' משמות כג; הוא הבין כי השליח הזה הוא בעת ובעונה אחת ישות בעלת זהות ייחודית, ויהוה בכבודו ובעצמו.

מדוע עניין זה כה חשוב? כי הדבר מוכיח שהרבה לפני שפרץ ויכוח פנים-יהודי אודות זהותו של ישוע (כלומר, בין יהודים שהאמינו שישוע הוא המשיח ליהודים שלא), והרבה לפני שהיהדות של ימי הביניים פיתחה תיאולוגיה שלא סבלה את רעיון אחדות ומורכבות האל, מחבר ספר שופטים נותן ביטוי לדוקטרינה הזו, שהוא עצמו ירש ממשה. הוא עושה זאת ללא כל חשש שיאשימו אותו בהתכחשות לאמונה היהודית!

אותה גישה יהודית לריבוי ולאחדות של האל בשופטים (ובמקומות אחרים בתנ"ך) היא מה שאנו מוצאים בכתבי הברית החדשה. למחבריה לא היתה בעיה לזהות את ישוע כאדם בעל זהות מובחנת מאלוהים וגם כאלוהים בעצמו; הם עשו זאת ללא חשש כי הם חלילה מעוותים את המקרא או נוטשים את אמונתם היהודית! האמונה שישוע הוא גם אלוהים וגם אדם המדבר עם אלוהים אמנם עלולה לבלבל אותנו, אך הדבר תואם לחלוטין את התיאולוגיה של ספר שמות כג, שופטים ב ומקומות נוספים בתנ"ך.

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וְהַדָּבָר הָיָה אֱלֹהִים. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל-יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה" (יוחנן א 3-1).