סיפורה של ברוריה (או ברוריא), אשת רבי מאיר, מהווה דוגמא כל כך יוצאת דופן בספרות חז"ל לאישה-תלמידה, עד כי אל-לנו להתייחס אליו אלא בחזקת "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".^[1]

מדוגמתה של ברוריה, ניתן אפוא ללמוד עד כמה נדיר היה זה למצוא ולו תלמידה חכמה אחת של כתבי הקודש בחברה הדתית-פטריארכאלית של תקופת סוף בית שני. כאשר קוראים את ספרי הברית החדשה מגלים כי לא זו בלבד שהיחס אשר מקבלות שם הנשים הוא חיובי ביותר, אלא שבאופן יחסי, מבין כל הכתבים הדתיים של אותה תקופה הנמצאים ברשותנו (לרבות כתבי חז"ל, קלמנס, טרטוליאנוס ואוגוסטינוס), אין מסמך יותר פרו-פמיניסטי מזה של הברית החדשה.

להלן כמה דוגמאות לכך: כבר בפרק הפתיחה של בשורת מתי מתגלה פרט יוצא דופן, אם לוקחים בחשבון את האופי השמרני של התרבות היהודית בתקופת בית שני. מתי מזכיר לנו לא פחות מארבע נשים כאשר הוא מתאר את שושלת היוחסין של המשיח – תמר, רחב, רות ובת-שבע (מתי א`, 3, 5-6). וכאמור, אין הוא מתבייש בכך שהמשיח הוא צאצא של אישה זונה (רחב), למרות שבנקל היה יכול לוותר על ציון שמה.

רחב מוזכרת שוב, גם בפרק י"א של האיגרת אל העברים – פרק המוקדש כולו לדמויות מקראיות המהוות מודל לחיקוי בגלל עוצמת אמונתן. ואמנם, מחבר אותה איגרת אינו שוכח לעשות כבוד לרחב הזונה, כאשר הוא מכניס את שמה לפנתיאון בו מצויים בין השאר שלושת האבות, משה רבנו ודוד המלך (פס` 31).

דוגמא נוספת ליחס המפתיע שאליו זוכות נשים בברית החדשה, מתקבל גם מישוע עצמו. בבשורת לוקס פרק י`, אנו קוראים: "ויהי בנסעם, ויבוא אל כפר אחד ואישה אחת ושמה מרתא אספה אותו אל ביתה. ולה היתה אחות ושמה מרים, אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע את דברו. ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך אדני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי? אמור נא אליה ותעזור לי. ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומבוהלת על הרבה. אבל אחת היא מן הצורך ומרים בחרה לה החלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה" (פס` 36-42).

בקטע קצר זה ניתן להבחין במספר דברים יוצאי דופן: (1) בתקופה בה נשים-תלמידות היתה תופעה נדירה ביותר,^[2] שלא לומר אסורה, אנו קוראים כי ישוע לא נמנע מללמד את מרים לרגליו; (2) יתרה מכך, במקום לשבח את מרתא ולגעור במרים, ישוע בוחר להעמיד את מרתא במקומה ולשבח את מרים על כך שבחרה בחלק הטוב יותר – לימוד דבר האלוהים.

ומרים הזו לא היתה תלמידתו היחידה של המשיח. בפרק האחרון של האיגרת אל-הרומיים, מציין שאול השליח את שמותיהן של לפחות עוד שש תלמידות נוספות ברשימה הכוללת גברים ונשים כאחד (פרק ט"ז, פס` 1, 3, 6, 12, 15). פיבי, הראשונה אשר פותחת את הרשימה, אף מתפקדת כשמשית הקהילה בקנכראה (שם, פס` 1). דוגמא נוספת נמצאת במעשי השליחים פרק ט`, שם אנו קוראים על "תלמידה ביפו, ושמה טביתא, שתרגומו צביה, והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה" (פס` 36).^[3]

נוסף על שנים עשר תלמידיו של ישוע, אנו קוראים בבשורת לוקס כי התלוו אליו באופן קבוע גם :"נשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים: מרים, הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים. ויוחנה, אשת כוזא סוכן הורדוס. ושושנה, ואחרות רבות אשר שרתהו מנכסיהן" (פרק ח, 2-3). משמעות הדבר היא כי לא רק שהיו לישוע תלמידות, אלא שדווקא הן (ללא עזרתם של גברים) היו אלה אשר ניאותו לממן את שירותו הציבורי ולסייע לכסות את הוצאות מחייתו.

דוגמא אחרת ליחס המפתיע המוענק לנשים בברית החדשה, מתקבלת אף היא מן המשיח עצמו. המפגש של ישוע עם האישה השומרונית, כפי שהוא מתועד בבשורת יוחנן פרק ד`, חושף את יחסו המהפכני לנשים באותה תקופה. כאשר ביקש ממנה המשיח מעט מים, הופתעה האישה והשיבה: "הן יהודי אתה וכיצד תשאל ממני לשתות ואנכי שומרונית? כי לא יתערבו היהודים עם השומרונים" (פס` 9).^[4] וכששבו תלמידיו וראו את שניהם משוחחים, "ויתמהו על דברו עם אישה, אך לא אמר לו איש מה זה תשאל או מה תדבר עימה" (פס` 27). הדמות שעימה שוחח ישוע היתה אפוא בקבוצת סיכון כפולה, אשר היוותה מטרה נוחה ביותר להפליה: (1) הן עקב היותה שומרונית; (2) הן עקב היותה אישה. אך כאמור, ישוע התעלה על החיץ האתני-לאומי ועל החיץ המגדרי גם יחד, והוכיח שוב כי אינו נושא פנים לאיש.^[5]