ראשי > היהדות האמיתית > המזוזה – כיצד הפכוה הרבנים ממצווה לאהבה אל פולחן פאגאני המגלגל מיליונים לכיסם

המזוזה – כיצד הפכוה הרבנים ממצווה לאהבה אל פולחן פאגאני המגלגל מיליונים לכיסם

יהודים משיחיים משיבים לטענות של רבנים

בעוד אין כל רע בהדבקה לדופן הדלת של קופסא המסמלת את היותנו יהודים, כאשר טקס סימלי זה נעשה "בשם אלוהים" (ולעיתים אף באילוץ) ומייחסים לו סגולות על טבעיות, יש לתת את הדעת על כך, שהרי רבים הם ההולכים בעיוורון ומעניקים ממיטב כספם לכיסיהם של הרבנים מתוך אמונה כי "יבורכו" אם ישימו את בטחונם בקופסא המודבקת לדופן דלת ביתם.

שימו לב כיצד מצווה יפיפייה בתורה הפכה לה עם השנים מבקשה פשוטה לאהוב את אלוהים, לפולחן פאגאני המגלגל מיליונים הישר לכיסם של הרבנים.

דברים פרק י"א פסוקים י"ג-כ"ב:

"יג   וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם׃   יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ׃   טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃    טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃    יז וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם׃    יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃    יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ׃    כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ׃    כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ׃ כב כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ."

קטע יפיפייה זה, נפתח ונסגר עם המצווה לאהוב את אלוהים. כאשר המחבר מבקש להדגיש שלאהוב אותו וללכת בדרכיו זה עניין שצריך לקחת חלק בכל רבדי חיינו, אם זה עמוק בתוך הלב שלנו (לְבַבְכֶם), בנפשנו (נַפְשְׁכֶם), במעשים שלנו (יֶדְכֶם) ובמחשבות שלנו (טוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם) (פסוק י"ח). אם זה כשאנחנו שוכבים (בְשָׁכְבְּךָ), יושבים (בְּשִׁבְתְּךָ), עומדים (בְקוּמֶךָ) או הולכים (בְלֶכְתְּךָ) (פסוק י"ט). ואם זה בתוך הבית (בֵּיתֶךָ), או מחוצה לו (בִשְׁעָרֶיךָ) (פסוק כ').

כעת, הבה נתעכב מעט על פסוק כ': "וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

ראשית, בשפה העברית-מקראית, משמעות המילה "מזוזה" היא 'עמוד' או 'דופן' מצידיה של הדלת (מילון העברית המקראית). ולא  "קופסא מלבנית המכילה בתוכה קלף", כפי שהרבנים רוצים שנאמין.
שנית, אם, בטעות, נתייחס אל המזוזות כאל אותן קופסאות עם קלף, הרי שנעמוד בפני בעיה לא פשוטה: בספר שופטים ט"ז 3 כתוב: "וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד־חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם־הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל־כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל־רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי חֶבְרוֹן". האם לפי פסוק זה יש להניח כי תושבי עזה הפלִשתים שמרו על מצוות המזוזה!? בוודאי שלא! שמשון פשוט עקר את דלתות העיר יחד עם הדופן או העמוד אשר מִצדיהן.

שלישית, ניתן לשים לב כי המצווה היא לכתוב על העמוד\דופן של הדלת. אם היה ברצונם של הרבנים לקחת את פרשנותם למצווה "עד הסוף", יהיה עליהם לכתוב משפט בסגנון "אני אוהב את יהוה אלוהיי ועובד אותו בכל לבבי ונפשי" על העמוד\דופן של הדלת, ולא להדביק קופסא לדופן הדלת כאשר בתוכה קלף. אבל מהבקשה של אלוהים שאת "דבריו אלה" ישימו בני ישראל "עַל-נַפְשְׁכֶם", ניתן להבין כי הפסוקים הללו מדברים בצורה סימלית, ולא מילולית, ובאים ללמדנו כי עלינו לאהוב את אלוהים וללכת בדרכו *כל הזמן ובכל מצב*.

רביעית, בעיה נוספת מתגלה, אין בכל התנ"ך אף לא דוגמא או פירוט לאופן קיום מצוות המזוזה הלכה למעשה; אדרבא, דברים כ"ב מתאר מצוות הקשורות לבניית בית חדש. אם הצדק היה עם הרבנים, ודאי היינו מוצאים שם התייחסות למצוות המזוזה. ברם זה כל מה שכתוב: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (פס' 8). אין זכר למזוזה הרבנית! אם מצוות המזוזה כפי שמבינים אותה הרבנים אכן חשובה כל-כך, כפי שאומרים חז"ל (סימן י"א הלכות מזוזה א), מדוע אין היא מצוינת כאן? האם המעקה חשוב יותר מן המזוזה? הרי לפי התלמוד, "כל שאין מזוזה על פתחו" נחשב לעם הארץ (בבלי, ברכות מ"ז ע"ב), עובר עבירה כפולה (מנחות מ"ד ע"א) ודמו בראשו.

חמישית, לייחס לחפץ דומם יכולות סגולה מיסטיות, במיוחד בעת נגיעה בחפץ או נישוקו הינו מנהג פאגאני-אלילי.

הפירוש הנכון והטוב ביותר לתורה טמון לא אצל הרבנים, אלא בתנ"ך עצמו. לפי המקרא נמצא כי המזוזה בסך-הכל מתארת את הדופן או את עמוד העץ אשר מצד הדלת; כל בית סטנדרטי בעל דלת מכיל מזוזות – כך היה במצרים (שמות י"ב 7, 22-23), כך היה בעזה (ט"ז 3) וכך היה בדלתות בית המקדש (מל"א ו' 31-33). יתרה מכך, כאשר מתייחסת התורה לבניית בית חדש, היא מתעלמת לגמרי מ"מצוות המזוזה" אשר תיקנו הרבנים ומוכיחה פעם נוספת כי אין מדובר אלא בעורבא פרח.

 

לסיכום, כאשר קוראים את הפסוק בהקשרו, מהר מאוד מבינים כי אין שום סגולה מיוחדת לקופסא כזאת או אחרת המודבקת לדופן דלת ביתנו או כי עלינו לנשקה כאשר עוברים לידה. בטח ובטח לא כזאת המצדיקה תעשיה המגלגלת מיליוני שקלים בשנה ישירות לכיסם של הרבנים, וזאת על גבם הקורס של מיעוטי היכולת ההולכים בעיוורון אחר עצתם; בדיוק ההפך הגמור מלאהוב את אלוהים ואת בריאתו!
מוסר ההשכל? תקראו את התנ"ך בעצמכם, ואל תתנו לרבנים לחשוב ולהחליט בשבילכם!
* משמעות המילה "טוטפות" בעברית-מקראית הינה "זכרונות", השווה:  "לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו:ח) עם "לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג:ט).

אפליקצית הברית החדשה – איגוד

אפליקציה לקריאת התנ״ך והברית החדשה

קראו והאזינו לכתובים בעיצוב חדש ונוח, בכל זמן ובכל מקום. הורידו עכשיו והתחילו לקרוא

אולי גם יעניין אותך:

כשאין כוח לחיות

נאבקה בדיכאון עמוק ואיבדה רצון לחיות, עד שהלב נפתח

ליאת גדלה כבת לניצול שואה, בבית שלא היה בו מקום לרגש או תקווה. מגיל צעיר נאבקה בדיכאון עמוק, התנתקה מהחיים ולא רצתה להמשיך לחיות. ברגע של שבירה, היא ביקשה עזרה והחיים שלה קיבלו תפנית לא צפויה. לא ברגע קסום שמוחק את העבר, אלא בתהליך שבו היא קיבלה בחזרה רצון לחיות, משמעות, וריפוי מבפנים.

היגיון שמוביל לאמונה

מרצה למתמטיקה מגלה שהאמונה עמוקה יותר מהמדע

דן גדל בבית חילוני־משכיל שבו אמונה נחשבה לדמיון והמדע היה הסמכות העליונה. כאיש מתמטיקה, הוא חיפש היגיון וודאות  לא “דת”. אבל כשבחן בעצמו את נבואות התנ״ך, ובעיקר את ישעיהו נ״ג, הוא גילה התאמה מדויקת מדי כדי להיות מקרית. במקום רגש או לחץ חברתי, מה שהוביל אותו היה עובדות, טקסטים, ולוגיקה. לא אמונה במקום היגיון, אמונה שנולדה מתוך היגיון.

מתוך נאמנות לתנ״ך

לא מתוך מרד, אלא מתוך אמת שגילה בישעיהו נ״ג

נריה גדל כיהודי דתי, אבל בלב פקפק בקיומו של אלוהים. כשגילה בתנ״ך את ישעיהו נ"ג, ידע שמדובר בישוע, אך פחד להיות שוב “דחוי ושונה”. שנים אחר כך, כשכליותיו קרסו והוא עמד מול דיאליזה ומוות, אישה מעבר לים סיפרה שישוע הופיע לה בחלום ושלח אותה לתרום לו כליה. ההתאמה הייתה מלאה, כמו תאומים. נריה קורא לזה: הנס שהציל את חייו.