"משה רבינו לימד את התורה שבעל פה ליהושע ולשאר חכמי ישראל בדורו, והם לימדו לדורות הבאים אחריהם…בכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי עשו משמרת למשמרתי." [מוסד הרב עדין שטיינזלץ]
פרק י"ח בספר ויקרא נפתח באזהרה חמורה לעם ישראל: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 3-4).
הפרק מסתיים באותה נימה: "אַל־תִּטַּמְּאוּ בְּכָל־אֵלֶּה כִּי בְכָל־אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם… וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ… וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 24-30).
חלק מהפרשנים המסורתיים, ממשיכי כת הפרושים, פירשו את הביטוי "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי" כרומז לחכמי ההלכה להטיל חומרה גדולה יותר על דברי התורה, לגזור גזירות ולתקן תקנות שיהוו סייג לתורה ויבטיחו כי עם ישראל לא יעבור על דין התורה. בקיצור, אחדים מחז"ל ראו את הביטוי כעוד ראייה להצדקתה של התושב"ע (ספר "פלא יועץ" לר' אליעזר פאפו, המאה ה- 18).
האם יש דברים בגו? לא ממש!
ראשית, ראוי לציין כי רבים מהפרשנים המסורתיים ובתוכם אף התלמוד, לא פנו לקו הזה ופירשו את הביטוי בהתאם למיקומו בהקשר: "ושמרתם את משמרתי – זאת המשמרת והיא לבלתי עשות" (אבן עזרא); או: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ספורנו[1]).
שנית, הביטוי "לשמור את משמרתי" מופיע בתורה כמה וכמה פעמים, בהטיות שונות (למשל: בראשית כ"ו 5; ויקרא ח' 35, כ"ב 9; במדבר ג' 7-8, ח' 26, י"ח 3; דברים י"א 1 ועוד). מעניין כי בכל פעם משמעות הביטוי "מִשְׁמֶרֶת" איננה מהווה אלא מילה נרדפת לביטויים: מצווה, חוק ומשפט. במילים אחרות, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי", בא לחזק את הדרישה לשמור את תורתו הכתובה של ה', לציית למצוותיו (ככתוב במילון העברית המקראית).[2]
שלישית, הפרשנות הרבנית הרואה בביטוי "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי" גושפנקא לגזור גזירות "בעל פה" חמורות יותר כדי להגן את שמירת התורה, נראית פתטית למדי לנוכח המציאות; ההלכה הרבנית מוכיחה כי לא רק שאין פרשנות זו נכונה, אלא שפוסקי ההלכה אף עשו את ההפך – הם הקלו דווקא היכן שהתורה החמירה. הנה דוגמא מויקרא י"ח ממש:
התורה אוסרת על גילוי עריות ועל חתונת קרובי משפחה באופן קטגורי וברור, ככתוב: "אִישׁ אִישׁ, אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…" (ויקרא י"ח 6-17). אף על פי כן, באה ההלכה הרבנית ופסקה: "מצוה לישא [להתחתן עם] בת אחותו או בת אחיו" (קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות קמ"ה ט').[3] דהיינו, היכן שהתורה מחמירה ההלכה דווקא מתריסה נגדה ומְקֵלָה! ראייה לכך שהלכה הרבנית בעניין זה מעוותת לחלוטין, מצויה בצוואת ר' יהודה החסיד אשר העז לשחות נגד הזרם ופסק: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (אות כ"ב).
[1] ראו בתלמוד הבבלי, חגיגה י"א י"ב; רש"י, בכור שור וכו'.
[2] מ"צ קדרי, 2006: 678.
[3] בהשראת הגמרא בבבלי, מסכת בבא בתרא ק"י ע"א.
