אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת

החוקים, המשפטים והתורות אינן אלא מילים נרדפות לתרי"ג המצוות אשר נתן ה' ביד משה; חוקים – הכוונה לחוקי ומשפטי התורה;[1] משפטים – פירושם מצוות התורה;[2] תורות – הכוונה לכלל המצוות[3] (תהלים קי"ט מהווה דוגמא מצוינת למגוון הרב שקיים ביחס לביטוי 'תורה').[4]

בויקרא כ"ו 46 כתוב: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה". הנה, שחור על גבי לבן, מזוהים החוקים, המשפטים והתורות כמצוות אשר נתנו בהר סיני. כמובן כי חז"ל עטו על הפסוק כמוצאי שלל רב ופירשוהו כמתייחס, הן לתורה שבכתב והן לתושב"ע.[5] ברם פירוש זה מתגלה כלוקה בחסר, לא רק מפני שהוא סותר את ההקשר המקראי, אלא בעיקר מפני שהוא סותר את דבריהם של חז"ל במקום אחר.

ראשית, ספרי ויקרא מפרט באופן ברור למה כוונתם באומרם "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת": החוקים, משמע חוקי התורה אשר מצווים הכוהנים להורות את בני ישראל (ויקרא י' 11). המשפטים, הכוונה למשפט (מצוות) העלאת הקורבנות, ככתוב בויקרא ה' 10, ט' 16 ולמצוות המפורטות בויקרא י"ט 15-37. התורות, משמע תורת הקורבנות למיניה: תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת (ויקרא ו' 2-18), תורת האשם, תורת זבח השלמים (ז' 1-11); תורת הבהמה והעוף (י"א 46); תורת היולדת (י"ב 7); תורת נגע הצרעת והמצורע (י"ג 59, י"ד 2-57); ותורת הזב (ט"ו 32).

שנית, כפי שצוין ברישא, קיימת סתירה פנימית בין פרשנותם של חז"ל את הפסוק מויקרא כ"ו 46 לבין מדרש רבני מפורסם מספר "מנחת אליהו", שם נאמר: "מאחר שעברנו על כל התורה מאל'ף ועד תי'ו, היה ראוי שיחרב העולם כלו… והם [עם ישראל] עברו התורה מאל'ף ועד תי'ו כדברי חכמינו ז"ל… ובראות שאף על פי שעברנו כל התורה ולא חזר העולם לתהו ובהו, נראה שכוונת פסוק 'אם לא בריתי' אינו מדבר על התורה… ועכשיו לא עברו כי אם תורה שבכתב שהיא בבחינת זכר… ואם היו עוברים גם על תורה שבעל פה שהיא בבחינת נקבה, הייתי מחריב גם שאר העולם".^[6] במילים פשוטות, נאמר כאן כי בני ישראל הפרו רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל-פה. אילולא היו עוברים גם על התושב"ע, היה העולם נחרב.

מה הבעיה כאן? ובכן, לאורך התנ"ך כולו שבים ומלינים הנביאים על כך שעם ישראל הפר את ברית סיני, לרבות המשפטים, החוקים והתורות הכלולות בה.[7] אולם אם ברית סיני שהופרה כוללת את התושב"ע, כפי שטוענים חז"ל, אזי עברנו לא רק על התורה שבכתב כי-אם גם על זו שבעל-פה. כאמור, המדרש לעיל קובע כי עם ישראל לא הפר את התושב"ע, שכן הדבר היה מכלה ומחריב את העולם.

אך בלתי אפשרי לאחוז את המקל משני קצותיו ולכן על הרבנים להחליט: או שהחוקים, המשפטים והתורות שהפר עם ישראל כוללים רק את התורה שבכתב (בניגוד לקביעתם של חז"ל ורש"י), ולכן התושב"ע לא הופרה, בדיוק כפי שנקבע במדרש; או שהחוקים, המשפטים והתורות שהפרנו כוללים את התורה שבכתב ואת התושב"ע גם יחד (בניגוד למדרש ב"מנחת אליהו", אשר קבע כי עם ישראל לא עבר על התושב"ע). בכל מקרה, ידם של הרבנים יוצאת על התחתונה.

לסיכום, הניסיונות לייחס את התושב"ע לויקרא כ"ו 46 עולים בתוהו, הן בהקשר המקראי והן לאור הסתירות שמתגלות במחשבת חז"ל. כמו בכל המקרים בהם פונים אל התנ"ך, גם במקרה דנן יש לתת לכתובים לדבר בפני עצמם; יתרה מכך, דווקא המאמץ הסיזיפי לנסות ולחלץ בכוח רמזים על קיומה של התושב"ע מן המקרא, מעידים כאלף עדים על היעדרותה הבולטת.

_{[1] לפי מילון העברית המקראית (מ.צ. קדרי, 2007: 340).}

_{[2] שם, עמ' 680.}

_{[3] שם, עמ' 1163.}

_{[4] ראו הרחבה על כך, בתוך: פרופ' בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ה', 1968: 613-617.}

_{[5] ורש"י מסכם בתמציתיות: אחת בכתב, ואחת על פה, מגיד שכולן נתנו למשה מסיני.}

_{[6] ספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן (פרק ב, עמ' 31-30).}

_{[7] ראו למשל: ישעיהו כ"ד 5, נ"א 7; ירמיהו ו' 19, ט' 12, ט"ז 11, מ"ד 23; יחזקאל ה' 6-7, י"א 12, כ' 16-24; הושע ו' 7, ח' 1, דניאל ט' 5-15, נחמיה א' 6.}