יצירת המופת היהודית הגדולה חובקת בתוכה סוד כמוס, המהדיר שלה גילה אמת שכיום הרבנים ממש לא רוצים שתדעו עליה!

היצירה הקרויה 'מִקְרָאוֹת גְּדוֹלוֹת' היא יצירת מופת, מנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, אוניברסיטת בר-אילן הגדירה בתור "מעמודי התווך של ארון הספרים היהודי". הכוללת ארבעה רכיבים: (א) המקרא על ניקודו וטעמיו; (ב) ה'מסורה' על שני חלקיה: הגדולה והקטנה; (ג) התרגומים הארמיים; (ד) פרשני המקרא הקלסיים של ימי הביניים, יוצרי פרשנות הפשט היהודית. יש בתבנית הזו של המקרא ונושאי כליו משום ביטוי של צורה למעמדו המרכזי של המקרא בתולדות עם ישראל, ולפעילות הרוחנית הבלתי פוסקת שהתנהלה סביבו בכל הדורות, להבנת המסר שהוא נושא עמו לדורות ראשונים ואחרונים.

המהדורה החשובה ביותר נדפסה בשנים רפ"ד-רפ"ו (1524 – 1526). המהדיר היה יעקב בן חיים אבן אדוניהו, שעיצב את צורת המהדורה עם ארבעת המרכיבים שנזכרו למעלה. בן חיים עשה מאמצים גדולים לתת בידי קוראיו נוסח מתוקן של המקרא, הערות המסורה, התרגומים והפירושים, על פי כתבי היד שהיו בידו.

למה אנחנו מספרים לכם את זה? כי הנה סוד שהרבנים ניסו לשמור מכם בסוד ולקבור את עובדת קיומו מתחת לשטיח. מאחר שאותו מהדיר יהודי, יעקב בן חיים אבן אדוניהו, בעקבות מחקרו המעמיק בכתבי הקודש (התנ"ך) ובפרט בנבואות על המשיח, הגיע לידי מסקנה ואמונה כי ישוע מהברית החדשה, הוא משיח ישראל המובטח בנבואות התנ"ך! באותו הרגע שהצהיר על אמונתו בפומבי, הרבנים טענו כי השתגע ובגד במסורת היהודית ולפי כך הפסיקו לראות בו כיהודי וניסו לקבור את זכרונו מתחת לשטיח.

חושבים שעכשיו המצאנו זאת? ראו לדוגמא את דבריו של חתן פרס ישראל, הרב מרדכי ברויאר: "כבר הזכרנו לעיל את עבודתו הגדולה של יעקב בן חיים בהתקנת נוסח המקרא ובעריכת המסורה. על עבודה זו הוא זכה להערכת חכמי דורו; ור' אליהו בחור כתב לו שיר הלל, שהודפס בסוף כרך הכתובים של מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד–רפ"ו. אולם סופו של האיש הזה לא היה טוב כתחילתו, וזקנתו ביישה את ילדותו: בערוב ימיו הוא המיר את דתו והתנצר, וכך הוציא את עצמו מכלל ישראל." (הרב מרדכי ברויאר במאמרו "מקראות שיש להם הכרע")