תוכלו להוריד ולהאזין גם ברשתות!
https://distrokid.com/hyperfollow/de8…
כיצד נכתב השיר
בשבת בבוקר, השביעי באוקטובר, חיינו השתנו.
המתקפה הרצחנית על מדינת ישראל גרמה לרבים, וגם לי,
לתדהמה, לעצב, לדאגה גדולה.
כבר למחרת בבוקר חשבנו על דרכים לעזור ולו במעט.
מכיוון שאינני חייל מילואים עוד (בכל זאת יש לי תשעה נכדים…),
הדרך היעילה ביותר הייתה פשוט להיכנס לרכב
ולהוביל לחיילים ולאזרחים בחזית כל דבר שנוכל.
וכך היה.
כבר למחרת שכרה המכללה למקרא רכב
והחלה לרכוש ציוד נדרש ולהעביר אותו לאזרחים ובעיקר לחיילים בשטח.
וכך, ביום שני, התשיעי באוקטובר, מצאתי את עצמי יושב ברכב ונוסע דרומה.
האווירה הייתה קשה.
הכבישים היו ריקים כמעט לחלוטין, פרט לרכבי כוחות הביטחון,
איש לא הסתובב בדרום.
חלונות כלי הרכב הצבאיים והמשטרתיים שנעו היו פתוחים,
ומתוכם בצבצו קני רובים.
בכל כמה דקות נשמעו הזעקות צבע אדום ופיצוצים,
ומעת לעת ירי מנשק קל — עדות להיתקלויות של חיילי צה"ל במחבלי החמאס
שעדיין הסתובבו בשטח.
התחושה הייתה קשה.
נכנסתי לשדרות שנראתה כעיר רפאים,
למרות שכל תושביה עדיין היו בה.
הבטתי אל הבתים ויכולתי להבחין באנשים המציצים דרך התריסים המוגפים.
המחזה היה נורא.
מדי פעם עצרתי בצד הדרך וכתבתי את תחושותיי:
"אוי, אין פה חיים";
"שדרות לעולם לא תתאושש";
"אוי לנו, הכול התפרק".
משם המשכתי לקיבוץ רעים.
הקיבוץ היה סגור, אבל העיניים הצליחו לראות יותר משהיה ראוי להן.
יצאתי משם, עצרתי שוב בצד הדרך וכתבתי על מה שראו עיניי,
על הריחות שעלו באפי,
על תחושת האובדן והדאגה שאפפו אותי.
"לעולם לא נחזור לכאן", חשבתי וכתבתי.
בדרך חזרה עוד ראיתי מעט מניצולי המסיבה מרעים.
הם נראו המומים… לא דיברנו…
הנחתי במקום כמה ארגזים עם כריכים ונסעתי משם.
כך, יום אחר יום, נסעתי וכתבתי.
נפשי סערה בתחושת כאב נוראית.
תהיות על עתיד יישובי הדרום ועתיד המדינה הציפו את ראשי.
עוד יום ועוד יום,
והירי לעבר הדרום נמשך,
קולות ההיתקלויות לא נעלמים…
מה יקרה לנו?
האם יום אחד ישובו יישובי הדרום לשגשג ולפרוח?
לאחר כשבוע, פגשתי בחור שעל החולצה שלו היה כתוב "קיבוץ רעים".
הוא סיפר לי שהוא נמצא בקיבוץ ומידי יום משקה את העציצים
בבתים של אלה שעזבו.
"כשהם יחזרו הם ישמחו לראות את הפרחים שלהם פורחים", הוא אמר.
נכנסתי לרכב, מלא תקווה, וכתבתי:
"יש קרן אור, נתגבר על הכול.
ישראל תנצח.
הדרום ישגשג.
אלוהי ישראל חי וקיים!"
לאחר זמן מה הבטתי אל השורות שנכתבו שם –
לצלילי טילים ואזעקות,
למילים שנכתבו ביד רועדת ובלב שבור,
ולאלה שבאו אחריהן,
שביטאו תקווה, אמונה וביטחון בצור ישראל.
הן האלוהים הבטיח להיות איתנו, עם עמו.
הן "עמנו־אל".
לאט לאט הפכו המחשבות לשורות ולחרוזים,
נוספה להן מנגינה,
והתוצאה היא השיר "אוי לי ארצי".
ברצוני להודות לכל השותפים לעשייה,
לאלה שעודדו, תמכו, העירו והאירו.
תודה לאל על נאמנותו הבלתי מסויגת לעמו.
איתן קשטן
קרדיטים
מילים ומנגינה: איתן קשטן
עיבוד: גל פדה
שירה: יובל והב
קולות: גל פדה, יובל והב
גיטרה קלאסית, חשמלית ואקוסטית: אבי סינגולדה
גיטרה בס: אבי יפרח
קלידים: גל פדה
כינורות: הקוורטט של מריה
הקלטות ומיקס: גל פדה – סטודיו 39
מאסטרינג: יונתן דנינו
