האם ברית-המילה היא הוכחה לקיומה של תורה שבעל-פה?

"איך כולם ידעו איפה חותכים?" (הרב יוסי מזרחי)

כתשובה לבקשה לתת הוכחה לקיומה של תורה שבעל-פה, בהרצאתו ברמת-גן ב-19 לינואר 2017 מעלה הרב יוסי מזרחי את הטענה לגבי ברית-המילה "איך כולם ידעו איפה חותכים"?

כשל לוגי

ראשית, מדובר בכשל לוגי מסוג אד-איגנורנטיאם (טיעון מן הבורות) או "טיעון מהיעדר דמיון" – בו נטען שבגלל שמשהו לא הוכח ככזב, הרי שהוא נכון. ובמהופך, טיעון כזה עשוי להניח כי מאחר שמשהו לא הוכח כנכון, הרי שהוא כוזב (כאן זהו מקרה מיוחד של דילמה כוזבת מאחר שמונח כי כל הפרופוזיציות ידועות כנכונות או ידועות ככוזבות). טענה זו מתומצתת לעתים במימרה: "היעדר עדויות אינו עדות להיעדר".

 

המילה קיימת עוד לפני אברהם

שנית, "בעולם העתיק מילת זכרים לא הייתה תופעה ייחודית לישראל… ממצרים מצויה עדות מאמצע האלף השלישי לפני הספירה, על גבי תבליט, המראה תהליך של מילה. ממצרים מצויות עוד עדויות מתמונות ומפסלים של גברים עירומים. מבין החנוטים המצריים חלק נמצאו נימולים וחלק אינם נימולים, ואולי לא הייתה במצרים חובת מילה על הכול, אלא רק על כוהנים. הרודוטוס (היסטוריה וו, 204, וראה גם וו 37-36), מספר על המילה אצל המצרים, אצל הסורים ואצל עמי אסיה הקטנה. כן נהגה המילה אצל הערבים, החבשים והפיניקים… גם המקרא מעיד על קיום המילה בקרב עמי הסביבה, כמו בין המצרים, בין יושבי עבר הירדן המזרחי ובין הצידונים (ירמיהו ט / כד'כה ; יחזקאל ל"א , יח ; שם ל"ב , יט לב)".

"המילה הייתה איפוא תופעה די נפוצה בעולם העתיק ומוכרת בתרבויות רבות…" (פרופ' ניסן רובין, "ראשית החיים", 2005: 77-78).

"המילה איננה מיוחדת לישראל' אלא מנהג היא המקובל מאז ומתמיד על חלק גדול של האנושות… בשאר חלקי העולם נהוגה המילה, אם באזורים גדולים, אם כמנהג מיוחד לשבטים מסוימים. ויש חילוקים במנהג: במעשה המילה עצמה (יש המסירים את כל הערלה ויש המסירים את מקצתה, ויש שאינם עושים אלא חתך לארכה, ויש העושים גם צלקות בכמה מקומות באבר), ואף גיל הנימול והטכסים הכרוכים במילה משתנים ממקום למקום ומשבט לשבט".

"יש להניח שבימי הבית השני פסקו העמים השכנים לישראל לימול, אולי בהשפעתן של תרבויות פרס ויוון. על כל פנים דווקה מימי הבית השני ואילך משמשת המילה סימן ליהדות…" (פרופ' בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו – ד, 1962: 896-898).