הנביאים אמרו שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות דם ושהוא מעוניין בחסד ותפילה, בשביל מה יש צורך בישוע?
הנביאים אמרו מפורשות שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות דם. יותר מכך, הם דחו את כל מערכת הקורבנות ולימדו שמספיקה חזרה בתשובה ותפילה. התלמוד רק מאשר את האמת הזאת. אז בשביל מה אתם זקוקים לקורבנו של ישוע?
כך אכן לימדו רבנים בתקופות מאוחרות, אבל לא הנביאים. כל מה שהנביאים עשו נעשה מתוך נאמנות לתורה, ובמטרה להדגיש את הנאמר בה. הם בשום פנים ואופן לא דחו את מערכת הקורבנות התורנית שמקורה באלוהים – במיוחד בזמן שבית המקדש עוד עמד על תילו. הנביאים לא אמרו דבר שסתר משהו מתורת משה, אבל הם כן התנגדו לצביעות דתית. הנביאים גינו את כל אותם אנשים שהעלו קורבנות וציינו את החגים והמועדים השונים, אבל לא שמרו על לב טהור. הנבואות שלהם מאוד ברורות בעניין זה. מעניין גם שכל יהודי מסורתי ברחבי העולם מתפלל כל יום לשיקום המקדש ולכינונה מחדש של מערכת הקורבנות. אם אכן אין כל צורך בקורבנות, אם הם אינם חשובים בכלל ואם הנביאים באמת דחו את השיטה כולה, מדוע היהודים מתפללים מדי יום לשיקומה?
ספרי הנביאים כוללים כמה הצהרות רבות משמעות, ומהן עולה שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות ובזבחים של בני עמו. גם בתהילים ובמשלי יש פסוקים המבהירים שאלוהים מעוניין במצבו של הלב ובקדושה פנימית יותר מאשר בזבחים. אבל באותם ספרים יש גם הצהרות לא פחות משמעותיות, המבהירות שאלוהים דוחה את תפילותיהם של בני עמו ואת הדרך שבה הם שומרים את השבת. האם זה אומר שאלוהים מתנגד לתפילה? כמובן שלא. והאם יהודי מסורתי יעלה לרגע על דעתו שאלוהים מתנגד לשבת? לעולם לא.
כוונתם של הנביאים ושל מחברי המזמורים השונים בתהילים היתה שאלוהים אינו מעוניין בשמירה חסרת כל משמעות של מצוותיו – ולא משנה אם מדובר בדיני קורבנות, בשמירת מועדים, שבתות, חגים או תפילה. כל המנהגים החיצוניים הם חסרי כל משמעות, אם הם נעשים מתוך התנכרות לאלוהים. וכל הקורבנות שבעולם לא יוכלו לקחת את מקומה של התנהגות המלווה ביראת שמים. הנביאים אמרו שקורבנות שאינם נעשים מתוך חסד וצדקה, הם קורבנות שווא, ושאלוהים אינו מעוניין בזבחיו של אדם שליבו מלא תועבה ושלא חזר בתשובה. בנקודה זו מסכימים כולנו – הנביאים, יהודים מסורתיים וגם היהודים המשיחיים. ישוע עצמו התייחס לנושא הזה. אחד הפסוקים שהוא ציטט היה מהושע ו' 6, "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות".
הנביאים ומחברי מזמורי תהילים גם לימדו שאלוהים מעוניין שנתפלל אליו ונעבוד אותו לא פחות משהוא מעוניין בקורבנות ומנחות, אבל לא במקומם. גם על כך מדברת הברית החדשה (ראה עברים י"ג 16-15). אבל זוהי טעות לחשוב שהנביאים או מחברי המזמורים השונים דחו על הסף את שיטת הקורבנות. להיפך, הקורבנות היו חלק רב עוצמה ומלא משמעות מחיי הדת של בני ישראל, וזו הסיבה שהנביאים מצאו לנכון להזכיר לעם שלקורבנות בפני עצמם אין כל יכולת לברך או לכפר, אלא אם כן הם מלווים בהלך רוח נכון, בחזרה בתשובה ובמסירות לאלוהים. זו כוונת הדברים בהושע ה' 6, "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את יהוה, ולא ימצאו, חָלַץ מהם".[104] במילים אחרות, כשבני ישראל המרדנים הביאו את קורבנותיהם לאלוהים, הוא לא קיבל אותם (אם מחפשים לכך הקבלה מזווית הראייה של הברית החדשה, הרי שגם הקורבן הגדול מכולם – זה של המשיח, שנתן את חייו בעדנו – אינו יכול לשנות את חייו של האדם אלא אם כן הוא מלווה בחזרה בתשובה ובאמונה).[105]
נבדוק עכשיו את מקומה של שיטת הקורבנות בחיי העם, לפני שנראה מה נאמר על כך בספרי הנביאים ובתהילים. הנה כמה עובדות חשובות, לפי התנ"ך:
- התורה מתארת שוב ושוב את הקורבנות והזבחים כ"ריח ניחוח" לה' (ראה בראשית ח' 21; שמות כ"ט 18, 25, 41; ועוד עשרים ושמונה מקומות שבהם מופיע הביטוי הזה בוויקרא ובבמדבר). בוויקרא א' 9 יש תיאור אופייני של הקורבנות האלה, "עולה, אישה, ריח ניחוח ליהוה".[106] אין ספק שאלוהים קיבל בברכה את הקורבנות שהועלו לו, ואף נהנה מהם, בתנאי שהם הובאו מתוך מניעים קדושים, מלב נכון. הכתובים מבהירים שאלוהים התענג על קורבנות כאלה.
- הקורבנות היו חלק מאוד חשוב מדת ישראל. לכן, כשאלוהים שלח את משה ואהרון אל פרעה, הוא נתן בפיהם את המסר הבא, "אלוהי העברים נקרא עלינו. נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו, פן יפגענו בדבר או בחרב" (שמות ה' 3). הסיבה העיקרית שבגללה רצה אלוהים לשחרר את עמו ממצריים היתה כדי שיעלו לו זבחים.
- עיון מעמיק בחומש מלמד שיותר פרקים מוקדשים לנושא הזבחים והקורבנות מאשר לשמירת שבת, חגים, עבודת אלילים, רצח וגניבות גם יחד.
- יותר מכל דבר אחר בתורה, הקורבנות מתוארים כ"קורבן תמיד" או כמשהו שנועד לדורות הבאים, "לדורותיכם" (מונחים דומים משמשים כדי לתאר טקסים כוהניים אחרים, לצד ברית המילה, שמירת השבת, חגים ומועדים). אם יש משהו שלא היה לו תחליף, היתה זו שיטת הקורבנות. חשוֹב על משמעותם המלאה של פסוקים כמו, "וכיפר אהרון על קרנותיו [של המזבח] אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, קודש קודשים הוא ליהוה" (שמות ל' 10. ראה שימוש במונחים דומים בקשר לברית המילה בבראשית י"ז 14-7, וחג הפסח בשמות י"ב 17-14, 42). זו הסיבה שיהודים משיחיים שמים דגש רב על העובדה שישוע המשיח מילא את כל הדרישות שמציבה שיטת הקורבנות כשנתן את חייו למעננו (ראה טיעונים 3.10, 3.14).[107] על סמך הנאמר בתורה, לא יעלה על דעתנו שאלוהים זנח את הצורך בקורבנות והמיר אותם בתפילה.
- לאחר הנבואות של הושע, עמוס, ישעיהו וירמיהו – כל אותן נבואות שמתנגדינו משתמשים בהן כדי להוכיח שהנביאים התנגדו לקורבנות – באות נבואותיהם של חגי וזכריה, שעודדו את הגולים ששבו לירושלים לבנות את המקדש. "והתנבאו חגי הנביא וזכריה בן עידו על היהודים שביהודה ובירושלים בשם אלוהי ישראל עליהם. ואז קמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושריו לבנות את בית אלוהים שבירושלים. ונביאי האלוהים עימהם מסייעים להם" (עזרא ה' 2-1; ראה גם חגי א').[108] גם הם רצו לראות את המקדש עומד על תילו, ואת הכוהנים שבים להעלות קורבנות לאלוהים.
- מלאכי, אחרון נביאי התנ"ך, שחי בימי בית שני, הדגיש את חשיבות הקורבנות במקדש והוכיח את הכוהנים על שהעלו לאלוהים קורבנות בעלי מום (ראה מלאכי א' 14-6). וזכריה, שניבא בימים שבהם שיקמו היהודים את המקדש אמר שיום יבוא "והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש ליהוה צבאות. ובאו כל הזובחים, ולקחו מהם ובישלו בהם" (י"ד 21. ראה גם טיעון 3.17). דברים אלה מקבילים לדבריו של מלאכי על כך שלאחר שאלוהים יצרוף ויטהר את הלוויים יהיו לו "מגישי מנחה בצדקה, וערבה ליהוה מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ג' 4-3). הנביאים כלל וכלל לא גינו את שיטת הקורבנות. להיפך!
אם כך, מה הם כן אמרו? מה בדיוק היתה הבעיה שעוררה את מחאתם בעניין זה? כדי לבסס את התשובה שלי על הכתובים אביא כל פסוק בתנ"ך שעוסק בעניין, ובמקביל אבדוק את מידת הדיוק של הטענה שמשמיעים מתנגדינו, ולפיה "הנביאים מכריזים מפורשות שתפילה כנה שבאה מלב מלא חרטה לוקחת את מקומם של הקורבנות".[109]
אתחיל את המחקר שלי עם הדברים שאמר הנביא מיכה:
"במה אֲקַדֵם יהוה אִיכַּף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? היִרצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי [תמורת] פִּשעִי, פרי בטני, חטאת נפשי? הִגִיד לך, אדם, מה טוב. ומה יהוה דורש ממך? כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והַצנֵעַ לכת עם אלוהיך.
מיכה ו' 8-6
מיכה ניבא ביהודה, במאה השמינית לפני הספירה. כלומר, הוא חי ופעל לא רחוק מבית המקדש בירושלים. בימיו פעל המקדש במתכונת מלאה, והעם היהודי עדיין לא יצא לגולה. איש אינו יכול לטעון שמיכה ביקש להסביר לבני עמו איך הם יכולים לשקם את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים לאחר שהמקדש חרב או בתקופה שבה לא היתה אליו גישה. לא זה היה הנושא שעליו הוא דיבר. מיכה פנה לאנשים שהיתה להם גישה מלאה למקדש. בתקופה שבה הוא ניבא והוכיח את העם הועלו במקדש עולות יומיות, וכן קורבנות מיוחדים בחגים ובמועדים. וכאמור, הקורבנות האלה הועלו לפי ההנחיות שנתן אלוהים ושמפורטות בתורה.
האם יעלה מישהו על דעתו שמיכה דחה את דיני הקורבנות האלה?[110] האם מישהו חושב שמיכה אומר כאן לבני עמו, "כל מערכת הקורבנות שעליה מדובר בתורה היא חסרת כל משמעות בעיני ה'! לחמשת חומשי התורה אין כל משמעות. כל מה שכתוב שם הוא ריק מתוכן. תשכחו מהם, התעלמו מהם, אל תטרחו לעשות את מה שנאמר בהם"? האם אתה יכול לתאר לעצמך שמיכה יאמר משהו כזה?
למרבה האירוניה, מתנגדי המשיחיות טוענים שישוע לא היה נביא אמת, משום שלדבריהם הוא התעלם מהתורה או הפר אותה, וגם גרם לאחרים לנהוג כך.[111] אבל אם הקטע הזה ממיכה מלמד את מה שטוענים כמה ממתנגדינו, יוצא שגם מיכה היה נביא שקר. יותר מכך, יש לראות בו נביא שקר מן הסוג החמור ביותר, שהרי אם מפרשים כך את דבריו, מסתבר שהוא גינה את שיטת הקורבנות והזבחים. אבל כמובן שזה לא כך.
אם כך, למה התכוון מיכה? מיכה הוכיח את בני עמו החוטאים, ואמר להם (בהפרזה יתרה) שאינם יכולים לרצות את אלוהים רק בכוחם של אלפי קורבנות, שלא יעלה על דעתם שאלוהים רוצה שהם יקריבו את בניהם – את בכוריהם, את פרי בטנם – כדי שאלה ישלמו את מחיר חטאיהם. מיכה ביקש להבהיר שאלוהים מחפש עשיית צדק, חסד וצניעות הליכות – מידות שככל הנראה התעלמו מהן אנשים רבים בקרב העם והעדיפו להעלות זבחים וקורבנות. העם יִיחס חשיבות לדברים הלא נכונים – לטקסים חיצוניים, והתעלם מהשחיתות הפנימית. כזה הוא הטבע האנושי.
ישוע הוכיח את מנהיגי הדת הצבועים בימיו על התנהגות דומה. הוא אמר להם, "נותנים אתם מעשרות ממנתה ושבת וכמון, ומזניחים את הדברים החשובים יותר שבתורה – את המשפט, את החסד ואת האמונה. צריך היה לעשות את אלה האחרונים ואין לעזוב את הדברים האחרים" (מתי כ"ג 23). ישוע בעצם אמר, "אתם מקפידים לעשר מכל יבול, אבל מתעלמים כליל מדברים שחשובים לאלוהים הרבה יותר: משפט צדק, חסד ונאמנות. סדרי העדיפויות שלכם משובשים לגמרי".
גם שאול נאלץ להוכיח כמה משיחיים קנאים, שמאוד התרגשו מכל נושא המתנות הרוחניות (נבואה למשל), והזניחו את מידת האהבה. שאול הסביר להם, "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס" (הראשונה לקורינתים י"ג 2-1). במילים אחרות, אני יכול לחולל ניסים מדהימים, אבל אם אין בי אהבה, הרי שהכל מסתכם בהצגה אחת גדולה וריקנית. שאול אפילו הרחיק לכת ואמר, "אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשריפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר" (פס' 3).
שלושתם – מיכה, ישוע ושאול – לימדו את אותו עיקרון: מה הטעם במעשרות שלנו, בתרומות ובמתנות הרוחניות, אפילו בקורבנות אישיים, אם אנחנו לא נוהגים בצדק, בחסד, באהבה ובצניעות? אלה הן המידות שאלוהים מחפש.
קל להבין איך ממרחק של דורות רבים אפשר לפרש לא נכון את מטבעות הלשון הנבואיים בעלי העוצמה של מיכה. גם השפה שישוע ושאול השתמשו בה לא תמיד מובנת כהלכה. אבל אין כל סיכוי שהיהודים בימיו של מיכה היו מבינים שכוונתו, "תשכחו ממשה! תשכחו מהתורה! אין טעם שתצומו ותענו את נפשכם ביום כיפור! תשכחו משה הפסח ומהעולות היומיות! שימו סוף למעמד הכהונה ולשיטת הקורבנות!" המשמעות של דבריו של מיכה היתה מאוד ברורה, "חוטא, אלוהים רוצה שתיישר את דרכיך. אין טעם שתעלה לו אין סוף קורבנות". וכדי להדגיש את דבריו השתמש מיכה בשפה מוגזמת, עוקצנית, כשדיבר על "אלפי אילים… רבבות נחלי שמן" ועל בכוריהם ופרי בטנם של שומעיו. מיכה הבהיר היטב את עמדתו.
חשוב גם לשים לב שהנביאים הרבו להתנסח במשפטים שהציבו שתי ברירות בפני שומעיהם, במטרה לחדד את המסר שבפיהם. זו הסיבה שהושע אמר בשם אלוהים, "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (הושע ו' 6), כשבעצם אלוהים חפץ בשני הדברים – גם בזבח וגם בעולות – ולא רק באחד מהם. אלוהים רוצה שגם נכיר בו וגם בקורבנו.[112] זכור שהתורה מתארת את העולות כ"עולה, אישה, ריח ניחוח ליהוה" (למשל ויקרא א' 9), ושהיא מייצגת את המחויבות של המקריב לאלוהים, את ההתמסרות המלאה שלו לאלוהיו. לקורבן כזה יש ערך רק אם הוא נעשה בלב נכון. זכור גם שאחרי שנוח העלה קורבנות נאמר בתורה, "וירח יהוה את ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל ליבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי' " (בראשית ח' 21. התנ"ך מכיל עוד שפע של דוגמאות דומות). אין כאן שום דבר שלילי.
אלוהים רצה שעמו יעלה לו קורבנות ועולות – כל עוד הם הובאו מתוך ציות ומתוך גישה של חרטה וחזרה בתשובה. אבל כל עוד המשיכו בני עמו לחיות בחטאם, הם בעצם רימו את עצמם כשחשבו שהקורבנות שלהם ישנו משהו לאלוהים. להיפך, קורבנות כאלה מתועבים בעיניו. הם נראים כשוחד יותר מאשר ביטוי של מסירות ועבודת קודש.
במונחים של ימינו היינו אומרים, "מה הטעם ללכת לבית הכנסת (או לקהילה), לצום, להתפלל ולתת תרומות נדיבות לבניין הקהילה, כל עוד אני צופה בסרטים פורנוגרפיים או מרמה בעבודה? אלוהים שונא את הביקורים האלה בבית הכנסת (או בקהילה) ואת הקורבנות השונים של מי שנוהג כך. הם אינם רצויים בעיניו! הוא רוצה שנציית לו".[113]
רעיון זה עולה גם מנבואותיו של ישעיהו, בן זמנו של מיכה, שחי לא רחוק מהמקדש. בהשראת רוח אלוהים ניבא ישעיהו:
"שִמעו דבר יהוה, קציני סדום; האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה! "למה לי רוב זבחיכם?" יאמר יהוה, "שָׂבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לֵרָאוֹת פנַי, מי ביקש זאת מידכם? רמוֹס חצרָי! לא תוסיפו הביא מנחת שווא – קטורת תועבה היא לי! חודש ושבת, קרוֹא מִקרא לא אוּכל, אוון ועצָרָה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפוֹרישׂכֶם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עינָי, חדלו הרֵעָ. לִמדו היטב, דִרשו משפט, אֵשרוּ חָמוֹץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
ישעיהו א' 17-10
כוונתו של ישעיהו ברורה: אלוהים מאס בצביעות של עמו. הוא אומר, "די! אני לא רוצה שתעלו לי עוד קורבנות. אני לא מעוניין בתפילות שלכם, בשבתות ובמועדים שאתם מקפידים עליהם. אני רוצה שתחזרו בתשובה ותנהלו אורח חיים טהור".
האם יעז מישהו להתווכח עם זה – ויהיה זה יהודי משיחי או מסורתי? האם יעז מישהו לקחת את הפסוקים האלה ולטעון כי משתמע מהם שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות? שאין עוד טעם בתפילה, בשמירת השבת, המועדים, ראשי החודשים וכן הלאה? ודאי שלא.[114] אדם שמעלה קורבן כשליבו מלא חטא מרוקן את הקורבן שלו מכל משמעות ומבאיש את ריחו בעיני ה'. כשידיים טמאות מונפות אל על בתפילה, אלוהים מסתיר את עיניו ואוטם את אוזניו. וכשבני עמו מגיעים למקדש כדי לעבור אותו בעוד ליבם מלא טומאה, אלוהים רואה בנוכחות שלהם מטרד. בעיניו הם רומסים את חצרותיו, וכל ניסיונותיהם להקפיד על טקסים שונים הופכים עליו לטורח.
לעומת זאת, כשהלבבות של בני עמו נכונים לפניו, קורבנותיהם הם כריח ניחוח באפו. כשידיהם נקיות, תפילותיהם ערבות לאוזניו (ראה משלי ט"ו 8. השווה עם כ"ח 9, "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה"). דברים דומים אמר אלוהים לירמיהו, "כי יצומו – אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה – אינני רוצם. כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם" (י"ד 12). כן, לפעמים אלוהים ידחה את הצום שלנו – וכן את התפילות והמנחות שלנו – אם הלבבות שלנו רחוקים ממנו.
מזמור נ"א שופך אור רב על נקודה זו. המזמור, שעוסק כולו בחזרה בתשובה, מיוחס לדוד המלך, שככל הנראה כתב אותו אחרי שנאף עם בת שבע וציווה להרוג את בעלה אוריה. לאחר שדוד הכיר בחטאו והתחנן לרחמיו של אלוהים, הוא קרא, "כי לא תחפוץ זבח, ואתנה; עולה לא תרצה. זבחי אלוהים רוח נשברה. לב נשבר ונדכה, אלוהים, לא תבזה" (נ"א 19-18).
אבל האם המזמור מסתיים בפסוקים אלה? לא ולא. הפסוקים הבאים הם בעצם תפילה, שככל הנראה נוספה בשלב מאוחר יותר בידי מחבר אחר. המזמור מסתיים במילים, "היטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים. אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל. אז יעלו על מזבחך פרים" (פס' 21-20).[115] איזו הצהרה מדהימה!
קורבנות שמובאים לאלוהים בלב טהור וצדיק נחשבים בעיניו לריח ניחוח. קורבנות שמובאים בלב חוטא – או כתחליף לחזרה בתשובה – נחשבים בעיניו לתועבה. רק כך עלינו להבין את דבריו של מחבר מזמור מ', שאומר, "זֶבח ומנחה לא חפצתָ, אוזניים כָּריתָ (פתחת) לי,[116] עולה וחטאה לא שאלתָ. אז אמרתי: 'הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך, אלוהַי, חפצתי ותורתך בתוך מֵעַי' " (תהילים מ' 9-7).
נראה שמחבר המזמור זכה להתגלות, כנראה בשעה שהגה בחלקים מסוימים של החומש. כשחשב על מה שנאמר שם בנוגע לקורבנות, הבין שאלוהים בעם מעוניין בחייו, במסירות שלו, במחויבות מלאה מצידו – בניגוד לקורבנות גרידא. לכך התכוון כשאמר, "במגילת ספר כתוב עלי".[117] במילים אחרות, "כשאתה מצווה עלי להעלות לך עולות, זבחים ומנחות, הקורבנות האלה מסמלים את חיי שהופקדו בידיך, את הנפש שלי שנשפכה על המזבח שלך. זה הדבר שאתה בעצם מעוניין בו!"[118]
בברית החדשה שאול משתמש במונחים דומים, "אחַי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב" (רומים י"ב 1).[119] לכך התכוון מחבר המזמור כשאמר, "הנה אני אלוהים, מקדיש לך את עצמי כליל!" הוא בהחלט לא התכוון לומר, "יום הכיפורים, על כל הקורבנות הייחודיים לו, כפי שציווה אותם אלוהים למשה, אינו רצוי ליהוה. הקורבנות המיוחדים של חג הסוכות – שאלוהים פירט אותם באריכות – מיותרים בעיניו. הוא אינו מעוניין בקורבנות הטוהרה, התודה, ההקדשה והכפרה שהתורה מרבה לדבר עליהם. לא, הוא מעוניין אך ורק במסירות של הלב". כמובן שלא על כך דיבר המחבר.
הרעיון הזה מופיע גם בירמיהו ו' 29-19, "שִמעִי הארץ, הנה אנוכי מביא רעה אל העם הזה, פרי מחשבותם. כי על דברי לא הקשיבו ותורתי וימאסו בה. למה זה לי לְבוֹנָה מִשבָא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק? עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא ערבו לי". דוד טאלי, החוקר הנוצרי של התנ"ך, כתב:
"במלאכי ג' 4, ירמיהו ו' 20 והושע ט' 4 – הקורבנות אינם נחשבים לרצויים או ללא רצויים בזכות עצמם, אלא בזכות אורח החיים ומידת הציות של אלה שמעלים אותם. לא משנה כמה יקר הוא מחירו של הקורבן (לבונה מיובאת משבא וקנה מארץ רחוקה, ולא משנה מה מספרם של הקורבנות), כל עוד החטא שוכן [בליבו של המקריב], הוא אינו ערב לאלוהים.[120]
כל הדברים האלה מזכירים לנו אמת רוחנית חשובה, שמופיעה פעמים רבות בדבר אלוהים: אפילו דברים רבי חשיבות כמו תפילה, קורבנות, עבודת אלוהים, צום ושמירת השבת והמועדים נחשבים למתועבים בעיני אלוהים אם הם נעשים בלב צבוע ומלא חטא. גם התורה מדברת על כך כשהיא מפרטת את דיני הקורבנות.
כאמור, אלוהים מבהיר שוב ושוב שהקורבנות הם ריח ניחוח באפו, ולא משנה באילו קורבנות מדובר – הקורבנות של החגים, העולות היומיות, המנחות והזבחים. אביא רק דוגמה אחת. בספר במדבר נאמר שאלוהים נתן לעמו את ההנחיות הבאות, "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. ועשירית האֵיפָה סולת למנחה בלולה בשמן כַּתִית רביעית ההִין. עולת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחוח, אישה ליהוה" (במדבר כ"ח 6-4).
מדובר בטקס קדוש. הקורבנות והזבחים היו אמורים להיות חלק חיוני, קדוש ורב הוד בעבודת האלוהים של עם ישראל. כך מלמדת התורה, ואנחנו קוראים כאן שהמצוות האלה ניתנו בהר סיני. אבל אלוהים גם אומר בתורה שאם נחטא לו ונעבוד אלילים, "ונתתי את ערֵיכם חורבה והשִימוֹתִי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כ"ו 31). הכל נאמר מראש! הבעיה שהנביאים דיברו עליה הוגדרה היטב בתורה. הבעיה לא היתה הקורבנות והמנחות. החטא הוא הבעיה. הוא טימא את הכל, גם את הקורבנות של עם ישראל, והפך אותם ללא רצויים בעיני אלוהים. כך נאמר בתורת ה'. הדברים שאמרו הנביאים רק הגשימו את מה שכבר נאמר בתורה.
אם כך, אין כל מקום לטענה שאלוהים (או נביאיו) דחו את שיטת הקורבנות שבתורה. אלוהים אינו דוחה את הקורבנות יותר משהוא דוחה תפילה או שמירת שבת. אבל הוא אינו מקבל דבר ממי שליבו רחוק ממנו, ואת האמת הזאת גם ישוע הדגיש. "צבועים!" הוא קרא למנהיגים בימיו, "היטב ניבא עליכם ישעיהו באומרו: 'העם הזה בשפתיו כיבדוני וליבו ריחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה' " (מתי ט"ו 9-7. זהו ציטוט של ישעיהו כ"ט 13). גם המשיח שנא צביעות.[121]
אם כך, למרות שהתורה מצווה על בני ישראל לשמור את החגים, את ראשי החודשים ואת השבתות, ולהעלות סוגים שונים של קורבנות בשם העם כולו, ובמקרים מסוימים קורבנות של יחיד, אלוהים לא מעוניין בכל הטקסים האלה אם הם נעשים על ידי אדם חוטא וצבוע.
דברים דומים אמר הנביא עמוס, שפעל בממלכה הצפונית. אלוהים אמר דרכו:
"שנאתי, מאסתי חגֵיכֶם ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא אֶרצה ושֶלֶם מְרִיאֵיכם לא ביט. הסֵר מעלַי המון שִירֶיך וזִמרת נבליך לא אשמע. ויִגַל כמים משפט, וצדקה כנחל אֵיתן!
עמוס ה' 24-21
אם עד כה לא הצלחת לעקוב אחר קו המחשבה שלי, הדברים שאומר עכשיו אמורים ליישב את העניין, כי אלוהים מבהיר כאן שהוא דוחה את החגים והעצרות של בני עמו (הכוונה היא גם לשבתות, לראשי החודשים, לחג הפסח והסוכות, ולמועדים האחרים), את העולות והמנחות, את השירים והזמירות. מדוע הוא דחה את כל הביטויים האלה של מסירות ומלאכת קודש? משום שבני ישראל התבוססו בחטאיהם – עבודת אלילים, הפקרות וחוסר צדק – ולכן, כל הטקסים שבהם הם עבדו אותו נתפסו בעיניו כמאוסים. הוא רצה שהם יקפידו על צדק ועל משפט, על טוהר כפיים, ולא על שירים, טקסים, שבתות וקורבנות. יש לזכור שעבודת האלוהים בממלכה הצפונית היתה מעורבת בעבודה של אלילים אחרים,[122] וזה ההסבר לכך שאלוהים לא רצה כל חלק בפעילות הדתית הקנאית שלהם – אפילו כשהעם הביא לו אתה קורבנות המובחרים ושר לו את השירים המופלאים ביותר.
"חוסר גילוי הדעת הכולל של שיטת הקורבנות בא לידי ביטוי אנתרופומורפי (האנשה של אלוהים) כשאלוהים אוטם כביכול כמה מחושיו: [את חוש] הריח (פס' 21…), הראייה (פס' 22…) והשמיעה (פס' 23…) המייצגים דחייה מקיפה ושלמה.
"טקסיות לשמה, על כל הדרה וכליה, פשוט אינה יכולה להחליף את המעשים המוסריים והאתיים של בני האדם. כשאלה לוקים בחסר, חיים דתיים… הופכים לאחיזת עיניים. יותר מכל דבר אחר [אלוהים] דורש משפט וצדקה.[123]
לכך התכוון עמוס בדבריו, שתואמים כליל את מה שאמרו שאר הנביאים. צ'ארלס לי פיינברג, חוקר יהודי משיחי של הכתובים, מציין:
"מאז ומתמיד היתה לקורבנות חשיבות משנית לציות ולקדושה. ירמיהו, וגם שאר הנביאים, לא תיארו את הקורבנות [כדבר החשוב ביותר]. הם לימדו שתורת המוסר חשובה יותר מטקסים. יש משמעות רבה לכך שכאשר מקריאים את ויקרא ו'-ח' בבתי הכנסת, מקריאים במקביל את ההפטרה מירמיהו.[124]
"רק רגע", אולי תאמר, "לא ציטטת את כל הקטע מספר עמוס. אם תמשיך לקרוא, תראה שהוא טען שעם ישראל כלל לא העלה לאלוהים קורבנות במהלך הנדודים במדבר. ובכל זאת אלוהים טיפל בהם לאורך כל הדרך, מה שמוכיח שהקורבנות הם לא דבר כזה גדול. ירמיהו אפילו הרחיק לכת ואמר שמלכתחילה לא היה אלוהים מעוניין בקורבנות שלנו, עוד ביום שבו נתן לנו את התורה".
הבה נקרא את הקטעים האלה:
""הזבחים ומִנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל? ונשאתם את סִיכּוּת מַלככם, ואת כִּיווּן צלמיכם, כוכב אלוהיכם אשר עשיתם לכם. והגלֵיתי אתכם מֵהלאה לדמשק", אמר יהוה, אלוהי צבאות שמו.
עמוס ה' 27-25
"כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, "עולותיכם סְפוּ על זבחיכם ואִכלו בשר. כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצריים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור: שִמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם' ".
ירמ' ז' 23-21
מה בעצם נאמר בפסוקים אלה? פרופסור אנסון פ' רייני מאוניברסיטת תל אביב, חוקר בעל שם בתחום המקרא והבלשנות השמית, מספק את התובנות הבאות:
"הנביאים בתקופת הבית הראשון גינו את טקסי הקורבנות לעיתים קרובות (עמוס ה' 27-21; הושע ו' 6; מיכה ו' 8-6; ישעיהו א' 17-11; ירמיהו ו' 20; ז' 22-21). הם השוו בין התנהגות צודקת והוגנת, לצד ציות לאלוהים, לבין טקסים דתיים שלא נעשו מתוך הלך רוח מוסרי ואתי ראוי (עמוס ה' 24; מיכה ו' 8; ישעיהו א' 17-16; ירמיהו ז' 23). זו הסיבה שחוקרים רבים הניחו שהנביאים גינו את כל טקסי הקורבנות. [חוקר הכתובים הקתולי רולנד] דה ווֹ הוכיח עד כמה מגוחכת מסקנה זו, שכן ישעיהו א' 15 מגנה גם תפילה. והרי איש לא יעלה על דעתו שהנביאים דחו את התפילה [בצורה גורפת[; הנביא הוקיע תפילה שנאמרה ללא מחויבות מוסרית נאותה; כך גם לגבי נבואות שהוקיעו טקסים רשמיים. רמיזות דומות במזמורי תהילים, שאפשר לראות בהן דחייה מוחלטת של הקורבנות (לדוגמה מ' 8-7; נ' 15-8) בעצם מייחסות את אותה חשיבות לגישת הלב, כמו שעשו הנביאים. ספרות החוכמה משקפת לפעמים את החשיבות הזאת שיוחסה לערכים מוסריים ואתיים בניגוד לטקסי כהונה ריקים (משלי ט"ו 8; כ"א 3, 27).
"הצהרות אחרות של עמוס (ה' 25) וירמיהו (ז' 22) נתפרשו כאילו שמשתמע מהן שהנביאים לא ידעו דבר על טקסים שבני ישראל ביצעו בתקופת המדבר. דה ווֹ ציין שירמיהו הכיר היטב את דברים י"ב 14-6, וראה בקטע זה את תורת משה. דברי הנביאים נגד קורבנות שהועלו בתקופת המדבר בעצם נועדו להבהיר ששיטת הקורבנות המקורית של בני ישראל לא היתה אמורה להפוך לטקסיות הריקה והצבועה שאפיינה את בני דורם [של אותם נביאים]. דרישתו של הושע ל"חסד ולא זבח… דעת ה' מעולות וזבחים" (הושע ו' 6; השווה עם מתי ט' 13; י"ב 7) צריכה ללא ספק להתפרש כהצהרה המבטאת סדרי עדיפויות (השווה עם שמואל א' ט"ו 22). גישת הלב היתה תנאי בסיסי לכל ביטוי טקסי בעל תוקף (ישעיהו כ"ט 13). יסודות זרים שחלחלו לשיטת הקורבנות הישראלית זכו כמובן לגינוי נמרץ מצד הנביאים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במקרה של ממלכת ישראל (עמוס ד' 5; הושע ב' 15-13; ד' 13-11; י"ג 2), אבל גם במקרה של ממלכת יהודה (ירמיהו ז' 18-17; יחזקאל ח' ועוד).[125]
רייני דוחה על הסף שתי השקפות אפשריות, ובצדק: הטענה הראשונה היא שהנביאים דחו כליל את שיטת הקורבנות. והשנייה: הנביאים לא ידעו דבר על הקורבנות שבני ישראל העלו במדבר.[126] כמו כן מן הראוי לציין שספר ירמיהו אינו שולל העלאת קורבנות. הנה למשל ירמיהו י"ז 26-24:
""והיה אם שמוֹע תשמעון אלַי", נאום יהוה, "לבלתי הביא מַשָׂא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת, לבלתי עשות בה כל מלאכה, ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כיסא דוד. רוכבים ברכב ובסוסים – הֵמָה ושריהם, איש יהודה ויושבי ירושלים, וישבה העיר הזאת לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב – מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית יהוה".
איזו הבטחה נפלאה! ואיזו תזכורת לכך שהנביא לא דחה על הסף את עניין הקורבנות. אדרבה, הנה הבטחה עוד יותר דרמטית שאלוהים נתן לעמו דרך ירמיהו:
"כה אמר יהוה, "עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים 'חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה' בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים: 'הודו את יהוה צבאות, כי טוב יהוה, כי לעולם חסדו', מביאים תודה בית יהוה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה", אמר יהוה.
ירמיהו ל"ג 11-10
בעיני ירמיהו, שיקומה של ירושלים היה כרוך גם בשיקומה של עבודת הקורבנות במקדש.
והנה עוד הבטחה לשיקום עבודת הקורבנות, וגם זו יוצאת מתוך הנחה שאלוהים הוא שציווה עליהם, "כי כה אמר יהוה: 'לא יכָּרת לדוד איש יושב על כיסא בית ישראל, ולכוהנים הלוויים לא יכרת איש מלפנַי, מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים' " (ירמיהו ל"ג 18-17).
לאור כל הפסוקים האלה אין כל ספק שבפרקים מוקדמים יותר של ספרו ירמיהו לא דחה את הקורבנות.
"אם כך, מדוע הרבנים אינם מסכימים עם העמדה שלכם?"
האמת היא שרבים מהם דווקא כן מסכימים! לדברי ד"ר ג' ה' הרץ, הרב הראשי המנוח של בריטניה והמחבר של הפרשנות האנגלית לתורה ולנביאים שמשמשת בבתי הכנסת הקונסרבטיבים ברחבי העולם, "ירמיהו בשום פנים ואופן לא התנגד לקורבנות, בתנאי שהועלו ברוח נכונה. בתמונת השיקום [שהוא צייר] (ירמיהו ל"ג 18) הוא מקדיש את המקום הראוי לעבודת המקדש ולקורבנות שמעלים הכוהנים".[127] ולגבי "אי ההבנה הרווחת בעניין גישתם של הנביאים לשיטת הקורבנות" אמר הרץ:
"הנביאים לא ביקשו לשנות או לבטל את ההיבטים החיצוניים של הדת. הם לא היו חסרי כל היגיון עד כדי כך שדרשו שבני אדם יעבדו את אלוהים בלי כל סמלים חיצוניים. אבל הם מחו נגד הנטייה הקטלנית להפוך את הסמלים החיצוניים האלה למהותה של הדת: על הדגש הרב והטפל שיוחס לקורבנות בהשוואה לצדק, רחמים וטוהרה, ובמיוחד על הרשעוּת המפלצתית שליוותה את העלאת הקורבנות.[128]
הנה דבריו של אברהם יהושע השל, אחד ההוגים היהודים הנכבדים ביותר במאה העשרים:
"קורבנות ואדיקות – על חוסנה ועל היקפה – נכנסים לפעולה היכן שאלוהים נפגש עם האדם. האם יש בזה משהו מסואב ודוחה?
"כמובן שהנביאים לא הוקיעו את הקורבנות עצמם. אילו זה היה המקרה, היה עלינו להסיק שישעיהו התכוון שהעם יחדול מתפילה (א' 15-14). אבל הם כן הכריזו שחוסר צדק מבזה את הקורבן והופך את התפילה למיותרת. בני אדם אינם יכולים להשתיק את זעקותיהם של המדוכאים באמצעות שירה, או לקנות את ליבו של אלוהים באמצעות קורבנות גדולים יותר. הנביאים הוקיעו את השיטה משום שהיא הפכה תחליף לצדקה. ההכרה שלהם בערכה של השיטה היא שגרמה להם להבהיר שיש משהו חשוב יותר מקורבנות…
"אני חוזר, הם [למשל הנביאים] גינו תחום מאוד נכבד, שהוא ללא כל ספק קדוש; רוחניות שיש בה גם צורה וגם תוכן, שהיא מוצקה וגם נותנת השראה, אווירה שהיממה את האדם המאמין – טקס מרשים, אפוף מיסתורין, מלוּוה בריח ניחוח, בשירה וברוממות אל. נוכח קדושה כה שובת לב, מי יערער על נוכחות אלוהים בתחומי המקדש?[129]
כתמיכה בטענותיו מצטט השל את מזמור קל"ב:
נָבואה למשכנותיו, נשתחווה להדום רגליו. קומה יהוה למנוחתך, אתה וארון עוזך. כוהניך ילבשו צדק וחסידיך רננו… כי בחר יהוה בציון, איווה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איוויתיה. תהילים קל"ב 9-7, 14-13
אלוהים עצמו בירך את הבאים אל מקדשו, ומחבר המזמור עלץ על הפלא וההוד של החגיגה הקדושה ומלאת השמחה הזאת. הנביאים לא התכחשו לכך. אדרבה, כפי שראינו, חשיבותם הרבה של הקורבנות באותם ימים היא שגרמה להם להוכיח את העם על הניצול לרעה של השיטה. הבה נקשיב שוב לדבריו של השל:
"בקורבן תודה, אלוהים לקח חלק. בקורבן הכפרה אלוהים הוא זה שקיבל את המנחה. טקס ההקרבה איחד את המקריב עם אלוהים. זו היתה הדרך להתחבר לאלוהים, ליצור קשר איתו. האדם שהעלה קורבן מן החי בעצם הציע את עצמו בצורה עקיפה. היה לזה כוח של כפרה…
"קשה לנו לדמיין איזו משמעות היתה לכניסה למקדש או להעלאת קורבן בעיני האדם הקדום. המקדש היה הקדושה הנצחית בהתגלמותה, נס שמתחולל ללא הרף; האלוהי השתקף באוויר והשפיע ברכוֹת, כשהוא מצמצם פערים בין הכאן והעכשיו לבין הנשגב והנעלה. האדם שהעלה קורבן התמזג במסתורי, הגיע לפיסגת ההגשמה: החטא אוּכַּל, האדם הפנה עורף לעצמו, ל"אני" שלו, קדושה הואצלה. האם האדם המודרני יכול לתפוס את החדווה העילאית של אלה שקורבנם עלה על המזבח?
"ואבואה אל מזבח אלוהים, אל אל שמחת גילי. ואודך בכינור אלוהים, אלוהַי."
תהילים מ"ג 4 (השווה עם דברים י"ב 19-18; ל"א 11; שמות ל"ד 24-23; ישעיהו א' 12).[130]
איזו שמחה – לבוא למקדש ולהעלות קורבן על מזבח אלוהים! איזה תענוג, איזו זכות גדולה, איזה מעשה קדוש. אלה הן אמיתות שעולות מן הכתובים, ואנחנו צריכים לראותן לנגד עינינו בשעה שאנחנו מנתחים ומפרשים את דברי הנביאים לגבי השימוש לרעה שעשו בני דורם בשיטת הקורבנות.
נפנה לפרשנויות שניתנו לירמיהו ז' 23-21, שכן פסוקים אלה עוררו שאלות הן בקרב חוקרים יהודים והן בקרב חוקרים נוצרים/משיחיים. יש כמה גישות לגבי הפסוקים האלה: 1) בעשרת הדיברות אין כל אזכור לקורבנות וזבחים, משום שמוסר קודם לטקסי קורבן, וירמיהו מתייחס בדבריו לעשרת הדיברות (או יותר נכון לפרק אחד קודם – שמות י"ט 5).[131] 2) כשאלוהים הוציא את עמנו ממצריים, הוא לא דיבר רק על קורבנות וזבחים – בניגוד לרושם שיוצרים בני זמנו של ירמיהו בדגש הרב שהם מייחסים לנושא. הוא דיבר גם על מוסר ועל ציות.[132] 3) מדובר בהצהרה נבואית אופיינית מוגזמת, שמשמעותה האמיתית היא ש"שיטת הקורבנות המקורית של עם ישראל לא היתה אמורה להפוך למנהג ריק, צבוע ורשמי של בני דורם" (רייני, כמצוטט למעלה).[133] 4) זוהי תוכחה אמיצה לאלה מבני ישראל שהתורה לא חייבה אותם להעלות "עולה וזבח", אלא רק התירה להם לעשות את זה. התוכחה העוקצנית כלולה במילים של אלוהים, "אכלו בשר", שכן העולה והזבח היו אמורים לעלות כליל באש על המזבח. אלוהים אומר כאן שהעולות והזבחים שלהם אינם רצויים בעיניו בגלל חטאיהם, כך שמוטב כבר שיאכלו את הבשר בעצמם.[134]
איזו מהן נכונה? העניין נתון לוויכוח, אבל אף אחת מהגישות האלה אינה עוזרת לטיעוניהם של מתנגדי המשיחיות, שכן אף אחת מהן אינה טוענת שאלוהים או נביאיו דוחים על הסף את שיטת הקורבנות והזבחים. אם כך, אפשר לאמץ כל אחת מהגישות הנ"ל. אנחנו יכולים שלא להסכים בעניין זה, ויחד עם זאת להסכים שחשיבותם של הקורבנות לא פחתה מעולם. צ'ארלס פיינברג, שכותב מזווית ראייה נוצרית/משיחית, כתב פרשנות לירמיהו ונתן תוקף לגישה הראשונה שפירטתי למעלה, אף על פי שדגלו בה גדולי הרבנים בכל הדורות.[135] אבל אני מאמין שחשוב להוסיף הסתייגות לגישה הזאת, כי הקורא הממוצע עלול לחשוב שאלוהים לא נתן לבני ישראל כל הנחיות בנוגע לקורבנות כשהוציא אותם ממצריים. לא כך נאמר בתורה.
בשמות י"ב, בזמן שבני ישראל עדיין היו במצריים – כלומר לפני שניתנו עשרת הדיברות – אלוהים ציווה עליהם לזבוח שה לכל בית, וכך נוסד טקס הפסח השנתי. טקס זה נקבע כחוקת עולם, "לדורותיכם" (ראה במיוחד שמות י"ב 14). בשמות כ' 20, מיד אחרי עשרת הדיברות, אלוהים אומר לעמו, "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, ובירכתי". מלכתחילה אלוהים דיבר על עולות ושלמים, על זבח ועל קורבנות. בשמות כ'-כ"ד, הפרקים שחוקרים רבים מכנים בשם "ספר הברית" (ראה כ"ד 7), יש עוד שלוש מצוות הקשורות בקורבנות ובזבחים (ראה כ"ב 20, 29; כ"ג 18. ראה גם כ"ד 8-1 וכן טיעון 3.10). אם כך, הקורבנות והזבחים היו בעצם חלק מהתורה שאלוהים נתן לישראל לפני שיצאו ממצריים, וגם אחר כך.
ראוי להביא כאן את הערותיו של הרב ד"ר ה' פרידמן, שמסכמות את עיקרי הפרשנות היהודית המסורתית לירמיהו. אני מביא כאן רק את אותם חלקים מפרשנותו לירמיהו ז' 23-21 שתקפים לגבי הדיון שלנו:
"21. ספו על זבחיכם וגו'. הזבחים נשרפו כליל על המזבח, לעומת הקורבנות האחרים, שחלקם נאכלו על ידי הכוהנים והמקריבים. המשמעות היא שאין כל קדושה בקורבנות אשם. "העולות שאתם מביאים, שהמה כולם כליל – הוסיפו אותם על זבחי שלמיכם ואכלו הבשר. רוצה לומר: הואיל ואין העולות לרצון לפני, למה תפסידו הבשר?' " (רש"י, מצודת דוד, ירמיהו ז כא).
"22. כי לא דיברתי וגו'. הקורבנות היו בעלי חשיבות משנית להתנהגות מוסרית. אבל גם ירמיהו וגם הנביאים האחרים לא התנגדו לקורבנות כמוסד דתי. הדברים האלה עולים בבהירות מהקטע כולו… כמה פרשנים לא יהודים הכירו בכך שהיהדות תמיד יִיחסה חשיבות עליונה למוסר ולא לשמירת מצוות [וכאן מצוטט שמואל א' ט"ו 22. ראה טיעון 3.8]. חלק זה של הנביאים נבחר לקריאה [שבועית בבתי הכנסת] לצד ויקרא ו'-ח', כהפטרה [קטע מהנביאים שקשור לפרשת השבוע בתורה], במטרה להבהיר שאלוהים מעדיף ציות על פני העלאת קורבנות שמכסים על החטא [וכאן יש התייחסות לפרשנותו של לבוש. שים לב לדברים דומים שאמר פיינברג, ושמצוטטים למעלה].
"ביום הוציא אותם מארץ מצריים… ההקשר מבהיר שמדובר כאן בהשוואה בין הקורבנות שמעלים על המזבח לבין דיני המוסר שבעשרת הדיברות (פס' 9); ונכון שאין בדיברות כל אזכור לקורבנות. דעת מקרא [פרשנות רבנית קלאסית] מציעה משמעות שונה לפסוק 'כי לא דיברתי את אבותיהם… על דברי עולה וזבח', ולפיו, לא הוצאתי אתכם ממצריים כדי שתעלו לי קורבנות, אף על פי שהם חלק בלתי נפרד מעבודת האלוהים.[136]
הפרשנות הזאת מדברת בעד עצמה, ומדגישה שאפילו לפי הפרשנויות המסורתיות הרגילות הפסוקים האלה אינם תומכים בטיעוניהם של מתנגדי המשיחיות, ואינם מאשרים בהנביאים דחו על הסף את שיטת הקורבנות.
ובנוגע לעמוס ה' 25, אין לי כל בעיה עם הפירוש שלפיו בני ישראל לא העלו קורבנות לאלוהים במהלך הנדודים במדבר, ושלמרות זאת הוא הדריך אותם ושמר עליהם בחסדו. ברור שבני זמנו של עמוס שמו דגש מיסטי כלשהו על הקורבנות, הזבחים, עבודת האלוהים ושמירת השבת והמועדים, כי הם הניחו שכך יוכלו למחות את חטאיהם ואת עוונותיהם ולהתרצות לאלוהים. עמוס הבהיר להם במילים ברורות ביותר שאין בזה כל טעם. הדברים שאמר תואמים כליל את כל מה שקראנו עד כה בספרי הנביאים.[137]
כפי שראינו, הנביאים ביקשו ליישב את התפיסה המשובשת ואת השימוש לרעה של כל נושא הקורבנות, אבל לא הוקיעו את השיטה עצמה. דברים דומים נאמרים במזמור נ', שם אומר אלוהים:
"שמעה עמי ואדברה,ישראל ואעידה בך: אלוהים, אלוהיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים. כי לי כל חַיתוֹ יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עימדי. אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכַל בשר אבירים ודם עתודים אֶשתה? זְבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני." תהילים נ' 15-7
אלוהים מציין כאן שעמו מגלה קנאות רבה כשמדובר בהעלאת קורבנות (טענה דומה השמיע ישוע באוזני מנהיגי היהודים בימיו בעניין המעשרות והטקסים שהם כל כך הקפידו עליהם). אבל לא זו היתה הבעיה. הבעיה היתה עם החטאים שלהם (ראה פס' 21-16 באותו מזמור) ועם המחשבה שאיך שהוא, אלוהים זקוק לקורבנות שלהם (כאילו יש בהם להשביע איזה "רעב" שלו). בשום פנים אי אפשר לראות במזמור מתקפה על השיטה כולה. קרא את פס' 14, 15 ו-23. "זבח לאלוהים תודה, ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני… זבח תודה יכבדני ושם דרך אראנו בישע אלוהים".
אלוהים מצווה כאן להעלות לו זבח תודה, ואינו מרשיע את מי שנוהג כך. המשמעות של פסוקים אלה ברורה. ברור גם שעד כה לא מצאנו כל תמיכה לטענתם של מתנגדי המשיחיות, שלפיה הנביאים הכריזו בראש חוצות שתפילותיו של החוטא תופסות את מקומם של הקורבנות. להיפך, כפי שראינו, הנביאים הבהירו שאלוהים דוחה גם את התפילה וגם את הקורבן – וכן את שמירת השבת וכל צורה אחרת של עבודת אלוהים – אם הם נעשים על ידי אדם חוטא, שלא חזר בתשובה ולא ביקש מחילה. או כדבריו של הרב הראשי הרץ, "הנביא לא קורא לעם לוותר על הקורבנות, אלא לוותר על המעשים הרעים".[138]
"אבל", ודאי תאמר, "יש פסוקים אחרים שאומרים מפורשות שהתפילה כן מחליפה קורבנות".
אם כך, לסיום הדיון שלנו נפנה לאותם פסוקים שמבינים אותם כאילו משתמע מהם שתפילה לוקחת את מקומם של הקורבנות. אביא הוכחות מתהילים, מהושע ומתפילתו של שלמה בדברי הימים ב' ז' ובמלכים א' ח'.
בתהילים קמ"א 2 דוד מתפלל, "תיכון תפילתי קטורת לפניך, מַשׁאַת כַּפַּי מנחת ערב". הבקשה ברורה, "אלוהים, קבל את תפילותי בדיוק כפי שקיבלת את הקטורת שהעלו הכוהנים. קבל את כפי הנשואות אליך בדיוק כפי שקיבלת את מנחת הערב של הכוהנים".
אם כך, איך אפשר להבין שהפסוק הזה מלמד שהתפילות "מחליפות את הקורבנות"? מן הפתיח של המזמור נראה שדוד כתב אותו. הרי זה האדם שרצה לבנות מקדש לה', האיש שהכין את כל התוכניות למקדש וצבר הון רב כדי לאפשר לבנו שלמה להתפנות למלאכה (ראה דברי הימים א' כ"ט). זהו אותו דוד שהביא את ארון הברית בחזרה לירושלים, ושהקדיש זמן רב ומאמצים ניכרים כדי להפוך את הטקסים במשכן לחלק מחיי האומה (ראה שם, ט"ו; כ"ח). זהו אותו דוד שהעלה קורבנות לאלוהים בניסיון לעצור את המגיפה (ראה שמואל ב' כ"ד 25; דברי הימים א' כ"א 28-26).
בעצם, היה זה אלוהים עצמו שהורה לדוד להעלות את אותם קורבנות, לפני שעצר את המגיפה:
"וישלח ידו המלאך ירושלים לשחֲתָה, ויינחם יהוה אל הרעה. ויאמר למלאך המשחית בעם, "רַב עתה, הֶרף ידך". ומלאך יהוה היה עם גורן האורנה היבוסי. ויאמר דוד אל יהוה, בראותו את המלאך המכה בעם, ויאמר, "הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". ויבוא גד אל דוד ביום ההוא, ויאמר לו, "עלה, הקֵם ליהוה מזבח בגורן ארניה היבוסי". ויעל דוד כדבר גד, כאשר ציווה יהוה… וייבן שם דוד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים. ויעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגיפה מעל ישראל.
שמואל ב' כ"ד 19-16, 25
כמה חשובים היו הקורבנות והעולות! אין ספק שאיש מצאצאיו של דוד – גם במשך מאות בשנים אחרי מותו – לא העלה על דעתו שדוד התכוון שתפילות יכולות להחליף את הקורבנות. היו אלה אותם צאצאים שהשתתפו בנאמנות בעבודת המקדש והעלו שם קורבנות. היה זה על רקע התפאורה של הקורבנות והקטורת שדוד אמר את שאמר במזמור קמ"א.
פסוק זה אינו מלמד שהתפילה מחליפה קורבנות (וגם לא רק את מנחת הערב, שהרי רק עליה מדבר הפסוק). כמו כן אי אפשר לראות בו מסר סודי ששולב בתנ"ך ופוענח רק דורות רבים מאוחר יותר, לאחר שחרב בית המקדש. אילו זה היה כך, יהיה זה רק הוגן לשאול מדוע היהודים ששבו לירושלים, דור אחד לאחר שהבבלים הרסו את הבית הראשון, היו כה נחושים לשקם את המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות. אם התפילה אכן יכלה לקחת את מקומם של הקורבנות, או אם היא נעלה יותר, מדוע היו אבות אבותינו כה להוטים לחדש את עבודת הקורבנות? יתרה מכך, עלינו לשאול מדוע עזרא ונחמיה, וכל מלוויהם, סיכנו את חייהם כדי לבנות את המקדש ולשקם את המזבח. מדוע היה עליהם לטרוח בעניין זה אם אלוהים ממילא הכין דרך טובה יותר (או לפחות דרך חלופית)?[139]
שמא מצאו מתנגדינו בסיס מוצק יותר בספר הושע? רבי טוביה זינגר, המייצג את עמדתם של מתנגדי המשיחיות, יענה על כך בהן מוחלט. הוא כותב:
"בעצם, בהושע ג' 5-4 הנביא חוזה בדיוק רב שעם ישראל לא יוכל להעלות קורבנות בחלקה האחרון של ההיסטוריה היהודית, עד שיחל העידן המשיחי. "כי ימים רבים ישבו בני ישראל, אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים. אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים".
"לפי התנ"ך, הזמן הזה ימשך ימים רבים. ובכל זאת, למרות ההכרזות החוזרות ונשנות של הכנסייה שהצלב של משיחם משמש גם היום כקורבן על חטא, דבריו של הושע התגשמו במדויק, והיום אין לנו כל מערכת של קורבנות מן החי.
"בהתחשב בעוצמה הרוחנית של הנבואה יוצאת הדופן הזו חש הושע צורך לגלות מה יקח את מקומו של המקדש. אם הנביא אומר שעם ישראל יהיה ללא קורבנות במהלך הגלות הארוכה שלהם, עד שיגיעו אחרית הימים, במה אנחנו אמורים להשתמש? איך יוכלו היהודים לכפר על חטאי השוגג בלי קורבן דם במהלך הגלות שלהם? ומה עם כל קורבנות החי שספר ויקרא מדבר עליהם? האם יכולים היהודים להמשיך בלי קורבנות מן החי? הנוצרים טוענים שהם אינם יכולים. התנ"ך אינו מסכים איתם.
"מסיבה זו יש חשיבות רבה למה שנאמר בהושע י"ד 3-2. בשני הפסוקים האלה הושע מגלה לבני עמו האהובים מה אמור להחליף את הקורבנות במהלך הגלות. הנביא מכריז שאלוהים רוצה ש"נשלמה פרים שפתינו". התפילה אמורה להחליף את הקורבנות. בהושע י"ד 3 נאמר, "קחו עימכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו: 'כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו' ".[140]
האם יש אמת בטענותיו של רבי זינגר? ודאי שלא. הבה נחזור על הפרשנות שלו ונבדוק את המשמעות של הושע י"ד וג'.
ראשית, די טבעי להבין את הושע י"ד 3-2 כדימוי, בדיוק כמו במקרה של מזמור קמ"א 2, שם דוד מבקש, כפי שראינו, שתפילתו תתקבל לפני אלוהים בדומה לקטורת ושמשא כפיו יתקבל כמנחת הערב של הכוהנים. אם כך, גם אם מאמצים את התרגום היהודי המסורתי, עמו של אלוהים היה יכול לומר, "נשלם את הנדרים שיצאו משפתינו כאילו הם היו פרים שעולים על המזבח". האיגרת שכלולה בברית החדשה ונועדה ליהודים משיחיים (שנקראת האיגרת לעברים) מתייחסת לדימויים שבפסוק זה, "לכן בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתיים המודות לשמו" (עברים י"ג 15).
שנית, וחשוב יותר, יש קושי עם הפירושים השונים שניתנו להושע י"ד 3. הפירוש המילולי בעברית של ימינו יהיה, "שא את כל עוונותינו (מחל להם) וקח טוב, ואנחנו נשלם פרים עבור שפתינו". יש חוקרים יהודים (כמו רוברט גורדיס),[141] המציעים להשתמש כאן בתרגום היהודי הקדום ביותר של הפסוק, כלומר בתרגום השבעים, ולקרוא את המילה "פרים" כ"פירות", וכך להפריך את הטיעון האנטי משיחי.[142] יותר מכך, עיון זהיר בטקסט מבהיר – גם אם לא נוגעים במילה "פרים" – שלפסוק אין כל קשר להעלאת קורבנות, היות שהפועל "שילם" אינו משמש בשום מקום בתנ"ך בהקשר של העלאת קורבן מן החי. השימוש הרווח שלו הוא בהקשר של נדרים. המשמעות שלו היא "להגשים, להשלים, לשלם, לפתות, לגמול". הפועל מופיע לדוגמה בקהלת ה' 3, "כאשר תידור נדר לאלוהים, אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים. את אשר תידור – שלם". אם כך, הכוונה המקורית של הפסוק בהושע היא, "נשלמה את הנדרים שביטאו שפתינו", בניגוד ל"נחליף את מה שביטאו שפתינו בקורבנות מן החי".[143]
כל הדברים האלה אמורים לספק לנו חומר למחשבה, כי קשה להאמין – אם להתבטא במתינות – שאלוהים יתלה בפסוק אחד בלבד התגלות עיקרית, מהותית, שמפריכה את התורה, במיוחד כשהדקדוק של הפסוק הזה אינו ברור דיו, ובכל מקרה כשהוא אינו אומר את מה שמתנגדי המשיחיות מייחסים לו.[144]
שלישית, יש טעות מרה בשימוש שעושה רבי זינגר בהושע ג'. הטעות עולה בבירור מכך שהוא לא כלל את פסוק המפתח מהושע. זכור שלדבריו, לפי הושע ג' 5-4, "עם ישראל לא יוכל להעלות קורבנות בחלקה האחרון של ההיסטוריה היהודית, עד שיתחיל העידן המשיחי". לפי הפירוש הזה, הושע ג' 5 מתאר את אחרית הימים האלה, כשעם ישראל ישוב להעלות קורבנות וישוב להמליך על עצמו מלך, "אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים". רבי זינגר מסביר כי הנביא מכריז שבמהלך התקופה הזאת "אלוהי צבאות 'יחליף בקורבנות את פרי שפתינו'. התפילה אמורה להחליף את שיטת הקורבנות". הוא אומר את הדברים האלה על סמך הושע י"ד 3-2, אבל בעצם לא מצטט את פסוק 2, שם נאמר, "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך, כי כשלת בעוונך!" וזה הפסוק שמוביל למילים "קחו עימכם דברים…"
אם כך, הושע י"ד מדבר על סוף התקופה שעליה מדובר בג' 5-4, התקופה שבה עם ישראל ישוב לאלוהים, התקופה שבה העולות והקורבנות ישובו להיות חלק מחיי העם. קרא שוב את פס' 5, "אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם ואת דויד מלכם", והשווה עם י"ד 3-2, "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך… קחו עימכם דברים ושובו אל יהוה". המשך לקרוא את מה הנאמר בפסוקים הבאים:
"אֶרפָּא משובתם, אוהבֵם נדבה, כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה, ויַךְ שורשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כַּזַית הודו וריח לו כלבנון. ישובו יושבֵי בצילו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, זִכרוֹ כיין לבנון. הושע י"ד 8-5
איזה תיאור מופלא! קשה לראות בו תיאור של עם ישראל בגלות, כשהוא רחוק מהמקדש ומשולל כל יכולת להעלות קורבנות. התמונה הזאת מציירת את עם ישראל לאחר שיקומו, לאחר שזכה לברכה מדהימה מאלוהים. הרבה יהודים מסורתיים רואים בפסוקים אלה תיאור של העידן המשיחי, העידן שבו יבנה בית מקדש שלישי, על מנחותיו וקורבנותיו.[145] אם כך, מה שנאמר בנושא מנוגד למה שרבי זינגר מייחס לו. בניגוד לטענה, שלפיה "הנביאים מכריזים בראש חוצות באוזני העם שתפילה כנה של חוטא מלא חרטה מחליפה את הקורבנות", ראינו שלא רק שהנביאים לא אמרו זאת "בראש חוצות". הם לא הכריזו זאת כלל.[146]
אבל יש עוד פסוק נוסף שמשמש בידי רבי זינגר ומתנגדים אחרים של המשיחיות. קטע זה לקוח מתפילתו של שלמה, המתועדת בדברי הימים ב' ו' ומלכים א' ח'. מעניין שתשובתו של ישוע לתפילה הזאת שימשה בידי רבנים בתלמוד כדי להצדיק את עמדתם, שלפיה התפילה מחליפה קורבן. באנציקלופדיה יודאייקה נאמר, "אחרי חורבן המקדש והפסקת הקורבנות הכריזו הרבנים: 'תפילה, צדקה ותשובה… מבטלין את הגזירה' ",[147] והם מבססים את עמדתם על פסוק אחד, מדברי הימים ב' ז' 14, שם אלוהים אומר לשלמה, "ו[אם] יכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני, וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם".
רבי זינגר כותב בנוגע לתפיסה התלמודית הזאת:
"הנביאים אף פעם לא הורו ליהודים לעבוד משיח צלוב כלשהו או איזה אל למחצה. גם הכתובים בשום מקום אינם אומרים לנו שאדם צדיק יכול למות ככפרה על חטאי הרשעים. מסר כזה אינו תואם כלל את כתבי הקודש היהודים [האמת היא שהמסר הזה נמצא גם בתנ"ך וגם בתלמוד. ראה טיעון 3.15]. אדרבה, שפתיו של החוטא הן שאמורות להפוך לפרים שמשלמים את מחיר החטא.
"המלך שלמה מעיד על כך. במלכים א' ח' 50-46 [שהוא המקבילה של דברי הימים ב' ו' 40-36] שלמה המלך מנבא לעמו נבואה מדהימה במהלך חנוכת המקדש הראשון, שבנייתו אך הושלמה. בדרשת החנוכה שנשא שלמה המלך הוא מזהיר שיום יבוא, והעם היהודי יוגלה מעל אדמת ישראל לארצות אויב, רחוקות או קרובות. במהלך הגלות הם יבקשו לחזור בתשובה מחטאיהם. שלמה המלך מכריז שאז הם יפנו לעבר ירושלים מהגולה, יתוודו על חטאיהם, ואלוהים ישמע את תפילתם "מן השמים" ויסלח לעמו.
"בנבואתו של שלמה המלך אין כל אזכור לצלב או למשיח מת.[148] רק תפילה כנה וחזרה בתשובה של חוטא שמתחרט על מעשיו יכולה לספק כפרה שלמה. אף על פי שבמונחים נוצריים נחשב המסר של שלמה המלך לבלתי אפשרי מבחינה תיאולוגית, הוא עומד בלב ליבה של התפיסה היהודית בנוגע לכפרה לכל אורך הגלות הממושכת והמרה.[149]
"טוב", תאמר, "נראה שיש תימוכין לגישה שלי, שכן הפסוקים האלה מבהירים שבזמן שבני ישראל יהיו בגולה – כלומר בלי בית מקדש ובלי קורבנות – די בתפילות שהם יכוונו לעבר המקדש. אלוהים יסלח להם אם יחזרו בתשובה ויבקשו מחילה, גם בלי להעלות לו קורבנות כלשהם".
אתה בטוח? האם קראת את הפסוקים האלה בהקשרם? יותר מששלמה מדבר כאן על תקופה שבה לא יהיה בית מקדש ולא יהיו קורבנות, הוא יוצא מתוך הנחה שהמקדש יעמוד ושקורבנות יועלו. זאת הסיבה שהוא מייחס חשיבות כה רבה לתפילה שמכוונת לעבר המקדש. הרבנים ידעו היטב שחורבן המקדש הבהיר שמשהו השתבש, ולכן קראו לעם להתפלל לשיקומו. התפילות האלה נאמרות מדי יום על ידי יהודים שומרי מסורת ברחבי העולם. אחת מהן חשובה במיוחד, והיא מופיעה בסוף תפילת שמונה עשרה, תפילת עמידה, "רְצֵה ה' אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שְעֵה, והשֵב העבודה לדביר ביתך, ואישֵי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך".[150]
גם התפילה הבאה נאמרת מדי יום במסגרת תפילת שחרית:
"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתרחם עלינו ותכפר עלינו על כל חטאינו ותסלח לנו על עוונותינו ותמחל לנו על כל פשעינו, ותבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונקריב לפניך קורבן התמיד שיכפר בעדנו כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך, כאמור… [וכאן מצטט הסידור מבמדבר כ"ח 8-1].
אם כך, הרבנים לא בדיוק לימדו שהתפילה מחליפה קורבנות. אדרבה, הם ערגו ליום שבו הם יוכלו לשוב ולהעלות אותם. באחת מהערות השוליים של סידור התפילה באנגלית נאמר, "אנחנו עומדים 'להעלות' את הקורבנות שלנו, כבעבר. אבל לפני כן אנחנו אומרים תפילה קצרה, שאלוהים ישים קץ לגלות ויאפשר לנו להעלות קורבנות אמיתיים, ולא רק את התפילות שלוקחות את מקומם".[151] אפילו סידור התפילה מכיר בחשיבותם של הקורבנות במקדש.
נקרא עכשיו בדברי הימים ב' ז' את תשובתו של אלוהים לתפילת שלמה (התפילה שרבי זינגר רואה בה "נבואה מדהימה" ו"דרשת חנוכה"). הנקודות החשובות בטקסט הודגשו על ידי הטיה:
"ויכל שלמה את בית יהוה ואת בית המלך, ואת כל הבא על לב שלמה לעשות בבית יהוה ובביתו הצליח, ויֵרָא יהוה אל שלמה בלילה ויאמר לו, "שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח. הן אעצור השמים ולא יהיה מטר, והן אצווה על חגב לאכול הארץ, ואם אשלח דֶבר בעמי, וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם. עתה עינַי יהיו פתוחות ואוזנַי קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עינַי וליבי שם כל הימים. ואתה, אם תלך לפנַי כאשר הלך דויד אביך, ולעשות ככל אשר ציוויתיך וחוקַי ומשפטַי תשמור – והקימותי את כיסא מלכותך כאשר כרתי לדויד אביך לאמור: 'לא יכרת לך איש מושל בישראל'. ואם תשובון אתם, ועזבתם חוקותַי ומצוותַי אשר נתתי לפניכם, והלכתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם – ונתשתים מעל אדמתי אשר נתתי להם. ואת הבית הזה אשר הקדשתי לשמי אשליך מעל פנַי ואתננו למשל ולשנינה בכל העמים. והבית הזה אשר היה עליון לכל עובר – עליו יִשׁוֹם ואמר: 'במה עשה יהוה ככה לארץ הזאת ולבית הזה?' ואמרו: 'על אשר עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצריים, ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום. על כן הביא עליהם את כל הרעה הזאת' ".
דברי הימים ב' ז' 22-11
נתקדם צעד אחר צעד. ראשית עלינו לזכור שתפילתו של שלמה נאמרה במהלך חנוכת המקדש. בתגובה לתפילה זו התגלה לו אלוהים ואמר, "שמעתי את תפילתך, ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח". העובדה הזאת, שאלוהים בחר בבית המקדש כבית זבח, כמקום שבו יועלו לו קורבנות, היא שמובילה להבטחה המפורסמת בפס' 14, "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פנַי וישובו מדרכיהם הרעים – ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם". אבל זהו הפסוק שהתלמוד מצטט על מנת להוכיח שכאשר בית המקדש לא יעמוד על תילו, יחליפו תפילה, תשובה וצדקה את הזבח, את הקורבנות. מדהים, לא? פסוק שמבוסס על כך שאלוהים מדגיש את מרכזיותם של הקורבנות שמועלים במקדש משמש כדי להוכיח שיש תחליף לקורבנות האלה.[152]
ואין זה הכל. הפסוקים שזה עתה קראנו מבהירים שתפילתו של שלמה תיענה כל עוד המקדש עומד על תילו. אבל אם בני ישראל ירחיקו לכת בחטאיהם יעקור אותם אלוהים מעל אדמתם ויהרוס את המקדש שהוקדש לשמו.[153] אם כך, במקום שהמקדש שחרב יהיה מושא להערצה וכבוד, הוא יהפוך למושא ללעג ולשנינה, אות לעמי הנכר שבני ישראל "עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצריים, ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום. על כן הביא עליהם את כל הרעה הזאת". חורבנו של המקדש יהיה אות לכך שאלוהים שפט את עמו. הוא יעיד על כך שאלוהים דחה באופן זמני את ישראל כעם.[154] סביר להניח שבתקופות כאלה היו מילותיו של המשורר על שפתי רבים, "עורה! למה תישן אדוני? הקיצה, אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר, תשכח עוניינו ולחצנו?" (תהילים מ"ד 25-24). אכן, הכאב, הצער והבושה היו כמעט בלתי נסבלים.
הנה התשובה שהתנ"ך עצמו מספק בספר איכה בעניין חורבן הבית הראשון:
"חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה היתה. כל מְכַבּדיה הזילוה, כי ראו ערוותה. גם היא נאנחה ותשוב אחור…פרשה ציון בידיה, אין מנחם לה. ציווה ה' ליעקב סביביו צריו, היתה ירושלים לנידה ביניהם…
"היה אדוני כאויב, בילע ישראל. בילע כל ארמנותיה, שיחֵת מבצריו. וירב בבת יהודה תאניה ואניה. ויחמוס כגן שוכו, שיחֵת מועדו. שכח ה' בציון מועד ושבת, וינאץ בזעם אפו מלך וכוהן. זנח אדוני מזבחו, ניאר מקדשו, הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה, קול נתנו בבית ה' כיום מועד… עשה ה' אשר זמם בצע, אמרתו אשר ציווה מימי קדם. הרס ולא חמל. וישמח עלייך אויב, הרים קרן צרייך.
איכה א' 8, 17; ב' 7-5, 17[155]
לאור תיאורים כאלה יש לראות בשימוש שהתלמוד עושה בדברי הימים ב' ז' 14 הטעיה במקרה הטוב, וחוצפה במקרה הרע, שכן הרבנים והחכמים טענו שתפילה החליפה את הקורבנות מיד אחרי חורבן המקדש. דבר זה מזכיר את מה שאמרו בני ישראל מאות שנים קודם לכן, כשלא הבינו שמשפט אלוהים ניחת עליהם. הם אמרו אז, "לבֵנים נפלו וגזית נִבנה; שקמים גדעו וארזים נחליף" (ישעיהו ט' 9). כלומר, אם נפלו הלבנים נבנה במקומן באבני גזית. ואם נגדעו השקמים, נחליף אותן בארזים. או במונחים של היום, "המקדש חרב, הבה נמצא לו תחליף!"[156] אדרבה, לאחר שבית המקדש חרב לא היתה לעם כל דרך לכפר על חטאיו. אם כך, או שהמשיח כבר בא והגשים את המטרה שלשמה הועלו קורבנות, או שבתור עם אין לנו כל כפרה.[157]
בהקשר זה יש מסורת מעניינת בפרשנות של רש"י לבראשית ט"ו 6 ("ו[אברהם] האמין בה' ויחשבה לו צדקה"). רש"י מסביר:
והאמין בה' – לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר [אברהם] לו (לאלוהים), "במה אדע?" ויחשבה לו צדקה – הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר (הסבר) אחר:
[בשאלה] "במה אדע?", לא שאל לו [אברהם] אות אלא אמר לפניו, "הודיעני באיזה זכות יתקיימו [צאצאַי] בה (בארץ)?". אמר לו הקב"ה, "בזכות הקורבנות".[158]
מדהים! צאצאיו של אברהם יוכלו להישאר בארץ המובטחת בזכות הקורבנות. הפרשנות הזאת רק מלמדת עד כמה חשובים היו הקורבנות בתפיסה היהודית מסורתית.
אין כל פלא שחלק מהרבנים בתלמוד היו מודעים היטב להשלכות המלאות של חורבן המקדש. זו הסיבה שהם הצהירו שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה והוקמה חומת ברזל בין ישראל לבין אביהם שבשמים (בבלי, ברכות לב ב, ביחס ליחזקאל ד' 3). הם לימדו שמאז שחרבו ירושלים והמקדש לא חלף יום שלא היתה בו קללה (ראה מדרש תהילים ט ז; מדרש תנחומא [בובר] פרשת תצווה י), ושלא תהיה כל שמחה בנוכחות אלוהים עד שירושלים תיבנה ועם ישראל יחזור "לתוכה" (ראה מדרש זוטא – איכה [בובר], פרשה א). ולמרות זאת, ההשקפה הרבנית שהפכה לנורמטיבית היא זו שגורסת שעם חורבן הבית החליפה התפילה את הקורבנות.
למרבה הצער היו בתולדות עמנו תקופות שבהן סירב אלוהים לסלוח לנו כעם. הנה הדברים שהוא שם בפי ירמיהו זמן קצר לפני חורבן הבית, "ואתה, אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי. כי אינני שומע אותך" (ירמיהו ז' 16). "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה, כי אינני שומע בעת קוראם אלי בעד רעתם" (שם, י"א 14). "ויאמר ה' אלי: 'אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. כי יצומו, אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה, אינני רוצם. כי בחרב וברעב ובדֶבר אנוכי מכלה אותם' " (שם, י"ד 2-1).
כמה נואש הוא הטיעון של מתנגדינו, לפיו אלוהים קבע שמאז חורבן הבית התפילה מחליפה את הקורבנות. בית המקדש חרב בגלל חטאי העם, חטאים שציערו את אלוהים עד כדי כך שאמר, "עד כאן! שום תפילה, שום קורבן ושום צום לא יוכלו לעצור אותי. אני אדחה את העיר ואת המקדש, אביא משפט על עמי ואגרש אותם מעל פני". כמה מגוחך לומר, "עכשיו, משהמקדש חרב ואיננו יכולים להעלות עוד קורבנות, אלוהים יקבל במקומם את תפילותינו". להיפך, אפילו בשנים האחרונות לקיומו של הבית הראשון, כשעדיין הועלו קורבנות על פי הדינים המפורטים בתורה סירב אלוהים לשמוע את תפילותינו ולחון אותנו בזכותן. על אחת כמה וכמה הוא ינהג כך לאחר שהמקדש חרב ברוב זעמו.
בתור יהודים עלינו להבין שהיו בתולדות עמנו תקופות שבהן לא הובטחה לנו כל כפרה כעם, וזאת בשל חטאינו. אפילו התלמוד מציין שלפני שחרב הבית השני, במשך ארבעים שנה אלוהים לא קיבל את הקורבנות שהועלו לו ביום הכיפורים (ראה בבלי, יומא לט ב).[159] איך אמור יהודי דתי להרגיש לאור הדברים האלה? ואיך היה יהודי ירא שמים אמור להרגיש לאחר שחרב המקדש? כל עוד עמד המקדש על תילו לפחות היתה איזו תקווה שחטאי העם יכופרו, ולא משנה כמה נוראים הם היו. אבל לאחר החורבן היה זה כאילו אלוהים טרק את הדלת בפני החסד והרחמים הלאומיים. כמה מפחיד וטראומתי היה חורבן המקדש עבור עמנו,[160] וכמה קל להבין מדוע ניסו מנהיגי העם לחבר איך שהוא את החלקים, להיאחז בשברי תקווה רוחנית ולהכריז שהתפילה תחליף את הקורבנות. אבל ההכרזה הזאת לא יכלה לסלק את היאוש ואת העובדה שבני עמנו ידעו שאלוהים דחה אותם.
שים לב לתחינה שכלולה בתפילת שחרית בסידור. התחינה מכירה בכך שהמקדש חרב "בשל חטאינו", אבל אחר כך מופיעה בקשה שאלוהים יקבל את התפילה במקום הקורבנות. הסידור מצטט מהושע י"ד 2 – פסוק שאם מפרשים אותו נכונה (ראה למעלה) מבינים שהוא אינו מספק כל אסמכתא לאמונה שהתפילה מחליפה קורבנות. זוהי התחינה שיהודים מסורתיים ברחבי העולם כולו נושאים מדי בוקר לאלוהים זה למעלה מאלף וחמש מאות שנה:
ריבון העולמים, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים: אתה ציוויתנו להקריב קורבן התמיד במועדו ולהיות כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם. ועתה, בעוונותינו חרב בית המקדש ובוּטל [קורבן] התמיד. ואין לנו לא כוהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. ואתה אמרת, "וּנשלמה פָּרים שפתינו". לכן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך, כאילו הקרבנו קורבן התמיד במועדו ובמקומו וכהלכתו.[161]
האם אתה מודע להבלותה של התפילה הזאת, במיוחד כשמבינים שאחריה מצוטט פרק ה ממסכת זבחים במשנה, המפרט בדקדקנות את דיני הקורבנות שיש להעלות על המזבח? זוהי עוד הכרה בכך שחורבן המקדש מעיד שמשהו נורא קרה, שמשהו בסיסי השתבש, ושלכן אין כל ביטחון שאלוהים יהיה מוכן לקבל את תפילות עמו כתחליף לקורבנות. האם אתה מבין שאין שום ודאות שאלוהים ישמע תפילה כזו?[162] למען האמת, תפילות רבות שכלולות בסידור מעבירות מסר דומה – לפעמים ברור ולפעמים מעורפל – שמשהו חסר במערכת היחסים של ישראל עם אלוהיו, למרות כל ההבטחות שכלולות בברית, שגם הן חלק בלתי נפרד מהסידור. תחינות מעומק הלב לחסד ורחמים מופיעות כמעט בכל עמוד. לדוגמה "ברכת שומע תפילה" – הברכה השש עשרה בתפילת שמונה עשרה, המתחננת שתפילותינו ישָמעו:
שמע קולנו, ה' אלוהינו, חוס ורחם עלינו. וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה.
ומלפניך, מלכנו, רֵיקָם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים. ברוך אתה, ה', שומע תפילה.[163]
אם יצא לך לומר את התפילות האלה ולבקש מאלוהים שלא ישיב את פניך ריקם, גם אתה חשת במחסום, בחומה שחצצה בינך כיהודי לבין אלוהי אבותינו. אולי גם אתה הרגשת שמשהו מנותק במישור הרוחני אבל לא ידעת מהו. האם יתכן שחשת שאין לך כל דרך לכפר על חטאיך, ושכל התפילות שבעולם לא יקחו את מקומם של קורבנות הדם? האם יתכן שהרגשת שאתה מתפלל מדי יום בשל היותך חלק מהעם היהודי, עם שעדיין מפוזר בגולה, עם שיש לו כבר מדינה אבל אין לו מקדש, עם שעדיין ממתין לרמז כלשהו לבוא המשיח – אף על פי שהוא ציפה לו לפני מאות בשנים?
אני מציע שתקדיש לנושא הזה של קורבנות וכפרה מחשבה עמוקה. בטיעונים הבאים אדבר על מרכזיותם של הדם והכפרה בכתובים, ואראה איך מותו של ישוע מספק את הדרישות של כפרה זו. אחר כך אתייחס לשאלה: אם מותו של ישוע שילם את המחיר המלא על חטאינו, מדוע בכל זאת ניבאו חלק מהנביאים על הקמת בית שלישי שגם בו יוקרבו קורבנות? כמו כן נעיין בכמה נושאים הקשורים לזה, כולל השאלה איך זה שגויים זכו לסליחה עוד לפני שישוע שילם את המחיר בחייו.
בשלב זה דבר אחד ברור: אין אף פסוק אחד בתנ"ך שמכריז שהנביאים התכחשו לשיטת הקורבנות, או שהתפילה משמשת תחליף לקורבנות.
104. חשיבותם של הקורבנות והזבחים במסגרת עבודת אלוהים מתוארת בעזרא ד' 2-1, "וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל ליהוה אלוהי ישראל. וייגשו אל זרובבל ואל ראשי האבות, ויאמרו להם: 'נבנה עימכם, כי ככם (כמוכם) נדרוש לאלוהיכם ולא (ולו) אנחנו זובחים מימי אסרחדן מלך אשור המעלה אותנו פה' ". כך היה מקובל בעולם הקדום. ראה גם שופטים ו' 24-17; י"ג 21-1. מיכאל א' סטון, פרופסור באוניברסיטה העברית, מאמין שגם אחרי חורבן המקדש בידי נבוכדנאצר "נותרה בירושלים כת כלשהי שהקפידה להעלות קורבנות" (ראה ירמיהו מ"א 6-5). הוא מזכיר גם את העובדה הידועה שכמה מהיהודים בגולה הקימו מקדשים והעלו קורבנות במקומות מגוריהם (העדות הטובה ביותר היא זו של היהודים באלפנטינה שבדרום מצריים). ראה את מאמרו "Reactions to Destruction of the Second Temple: Theology, Perceptiom and Conversion", Journal for the Study of Judaism 12 (1981): 194-204 (כאן ציטטתי מעמודים 195-194). אני רוצה להודות בנקודה זו לידידי ד"ר פיל מילר, הספרן הראשי ב-Hebrew Union College and Jewish Institute of Religion בניו יורק, שצילם ופיקסס אלי את המאמר בתוך יומיים מרגע שביקשתי זאת ממנו. הצוות שלו עזר לי לאתר מקורות מפתח נוספים, שנדרשו לי לצורך כתיבת הכרך הראשון.
105. ראה כרך 1, טיעון 1.11 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
106. לצורך השוואה, בתורה יש בסך הכל ארבעים ושבע התייחסויות לשבת. לעומת זאת יש בה שלושים ושתיים התייחסויות לקורבנות כאל ריח ניחוח. סך כל מספר האזכורים של קורבנות בחומש מגמד את מספר ההתייחסויות לשבת.
107. ישוע עשה את זה גם בתוקף תפקידו ככוהן הגדול שלנו. ראה שוב טיעון 3.15, ומידע נוסף בכרך 3, טיעון 4.1 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
108. תרגום חופשי של עזרא ה' 2-1 מארמית, "והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא על יהודיא די ביהוד ובירושלים, בשם אלוה ישראל עליהון. באדין קמו זרובבל בר שאלתיאל וישוע בר יוצדק ושריו למבנא בית אלוהא די בירושלים, ועימהון נביאיא די אלהא, מסעדין להון".
109. רבי טוביה זינגר. את הדברים מצאתי באתר שלו באינטרנט, www.outreachjudaism.org/sin.html.
110. ראוי לציין שיש חוקרי מקרא ליברליים (יהודים ונוצרים גם יחד), הטוענים שהנביאים כן התנגדו לשיטת הקורבנות, ושהספרות הנבואית קדמה לתורה (שנתפסת כהנחיות מאוחרות יותר לכוהנים). כזאת היתה ההשקפה הקלאסית ורבת ההשפעה של יוליוס וולהאוזן, Julius Wellhausen, Prolegomena to the History of Ancient Israel (Gloucester, Mass.: Peter Smith, 1973), שאומצה על ידי רבים בשנים שאחר כך, אם כי בשנים האחרונות החלו לזנוח אותה. ראה למשל Robert P. Gordon, ed., The Place Is Too Small for Us: The Israelite Prophets in Recent Scholarship (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1995), 9-12.
111. ראה כרך 3, טיעון 5.28 (הכרך עדיין לא ראה אור בעברית).
112. בעניין השימוש שהרבנים עושים בהושע ו' 6 כדי להוכיח שמעשי חסד וצדקה יכולים להחליף את מקומם של הקורבנות, ראה טיעון 3.10. כמובן, אם זו היתה כוונתו של הושע, מוזר שהוא אמר את הדברים האלה בשם אלוהים בזמן שהמקדש בירושלים עדיין עמד על תילו ושימש גם את שבטי ישראל שגרו בצפון הארץ. איזו משמעות יכלו לייחס לפסוק זה שומעיו היהודים, שחיו בארץ ישראל בימי בית שני?
113. ראה פרטים נוספים בטיעון 3.8.
114. וויליאם האלאדי מספר שהחוקר הקתולי רולנד דה ווֹ (Roland de Vaux) "טען בחוכמה שהקטעים האלה מהכתובים אינם יוצאים נגד קורבנות יותר משישעיהו א' 15 יוצא נגד תפילה; הבעיה היא הפורמליות של הטקסים החיצוניים, כשאין להם כל תמיכה בפנימיות של הלב (השווה עם ישעיהו כ"ט 13)".William L. Halladay, Jeremiah 1, Hermeneia (Philadelphia: Fortress, 1986), 261, בהתייחס לחיבורו של דה וו, Ancient Israel: Its Life and Institutions (New York: McGraw Hill, 1961), 454-55.
115. מידע אודות המחברים והעורכים של מזמור נ"א ראה אצל Willem Van-Gemeren, "Psalms", EBC, 5:384.
116. ניתוח של משמעות המילים בפסוק, במיוחד כפי שהוא מצוטט באיגרת לעברים י' 5, ראה בכרך 3, טיעון 5.5 (עדיין לא ראה אור בעברית).
117. כמובן שיש כמה דרכים שבהן אפשר לפרש את הטקסט המקורי. יש הטוענים שמילת היחס "עלי" פירושה "לחובתי". דיון מיושן יותר, אם כי מלא תובנה, ראה אצל Franz Delitzsch, commentary on the Old Testament, Psalms, C .F. Keil & Delitzsc, trans. Francis Bolton (Grand Rapids: Eerdmans, 1973), 2:39-40.
118. בפרשנות הרבנית לקטע זה נדון בהמשך, בהקשר של ירמיהו ז' 23-21 ועמוס ה' 27-21. ראה גם מדרש החפץ לוויקרא א ב, שמצוטט בטיעון 3.10.
119. המילה "עבודה" היא תרגום של המילה היוונית latreia, ופירושה – כמו בעברית – עבודת אלוהים, טקס מלא אמונה. מילה זו מופיעה גם בשמות י"ב 26-25; י"ג 5.
120. "'rb III", NIDOTTE, 3:522.
121. כל מי שמכיר את הברית החדשה יודע שתוכחות דומות שולבו בדבריהם של ישוע, שאול ושאר השליחים. גם הם לימדו שכל התפילות, הווידויים והקורבנות שבעולם הם משוללי כל ערך כל עוד ליבו של מי שמעלה אותם מלא צביעות.
122. יש לכך אישור מהשמות שמכילים מרכיבים אלוהיים ונתגלו בכתובות בממלכה הצפונית. ג'והן ברייט טוען ש"יש משמעות לכך שמספרם של השמות בחרסי שומרון שמכילים את המילה 'בעל' אינו נמוך ממספר השמות שמכילים את המילה 'יהוה' ". John Bright, History of Israel, 3d ed. (Philadelphia: Westminster, 1981), 260.
123. Shalom M. Paul, Amos, Hermeneia (Philadelphia: Fortress, 1991), 192.
124. ראה Charles Lee Feinberg, "Jeremiah", EBC, 6:431, עם התייחסות לד"ר ה' פרידמן (H. Freedman), שהערותיו מצוטטות בהמשך.
125. Aaron Rothkoff, "Sacrifices," EJ (CD ROM), 14:599-615.
126. כשקוראים בעיון רב את דבריו של אנסון פ' רייני מבינים שיש חוקרים ליברלים הגורסים שנביאים כמו ירמיהו ועמוס לא הכירו את התורה או את הקשר בין הקורבנות והזבחים ליציאת מצריים ולנדודים במדבר. זאת משום שאותם חוקרים מאמינים שחלקי התורה המתעדים את אותם אירועים נכתבו מאוחר יותר, אחרי מותם של אותם נביאים. כמובן שיהודים דתיים וגם המאמינים בישוע דוחים על הסף את ההשקפה הזאת, שכן הם מאמינים שהתורה ניתנה מיד שמים, ומסתמכים בין השאר על ראיות שהכתובים עצמם מספקים.
127. Dr. J. H. Hertz, The Pentateuch and Haftorahs, 2d. ed. (London: Soncino, 1975), 439.
128. שם (הדגשה במקור).
129. Abraham Joshua Heschel, The Prophets (New York: Harper & Row, 1962), 1: 196-97. השל מוסיף, "עד כמה האמין האדם הקדום שהאלים רצו בקורבן יותר מכל אפשר ללמוד מהעובדה שאבות לא היססו להעלות את בניהם על המזבח. כשמישע מלך מואב חשש מפני מלחמה, הוא העלה את בנו כקורבן על החומה, [את הבן] שהיה אמור למלוך תחתיו (מלכים ב' ג' 27)" (שם, עמ' 196).
130. שם, עמ' 197-196.
131. זוהי גישתם של רש"י, רד"ק, אבן עזרא ומצודת דוד. עיין גם בפרשנותם לעמוס ה' 25.
132. הגישה הזאת עולה מהפרשנות של תרגום NIV של התנ"ך לאנגלית. ראה הערה 122 למעלה.
133. ראה למשל אצל Hertz, Pentateuch and Haftorahs, 439. ראה גם שם, עמ' 561, "הנביאים היו בעצם נואמים, והרבו להשתמש בהגזמות לשוניות כדי לייסר את המצפון של שומעיהם, ולהבהיר להם היבט חיוני של האמת שאותם שומעים התעלמו ממנה. נוכח האמונה המסוכנת שאלוהים אינו מעוניין בדבר מלבד קורבנות, והעובדה שאנשים מעלים קורבנות כדי לתרץ את עוונותיהם, את קשיות ליבם ואת טומאתם – [הנביאים] נתנו ביטוי ללהט שלהם בשפה נרגשת שנבעה מרגשות עזים" (הדברים אמורים במיוחד לגבי ירמיהו ז' 22).
134. זוהי גישתו שעולה ממאמרו של יעקב מילגרום, בר סמכא יהודי מוביל בנושאי קורבן וכפרה.Jacob Milgrom, "Concerning Jeremiah's Repudiation Sacrifice", ZAW 89 (1977): 273-75. פרשנים נוספים של ירמיהו הלכו בעקבותיו, ביניהם William Holladay (Hermeneia) & Peter C. Craigie (with Page H. Kelley & Joel F. Drinkard Jr., Word Biblical Commentary).
135. פיינברג אומר על ירמיהו ז' 26-23, "בעצם, אלוהים לא דיבר על קורבנות בהר סיני אלא רק על ציות (פס' 23) – וזה עוד לפני שהתורה ניתנה (שמות י"ט 6-3). דבריו של ירמיהו מלמדים שכאשר הוא אמר את פס' 23, עשרת הדיברות עמדו לנגד עיניו. אין בהם (בדיברות) כל הנחיות הקשורות בקורבנות; הם דיברו רק על עניינים רוחניים ומוסריים. הסדר בתנ"ך תמיד היה קודם כל ציות ועבודת אלוהים, ורק אחר כך מוסד הקורבנות (ראה לדוגמה תהילים נ"א 19-16). ב[ממלכת] יהודה, כפי שאומר ירמיהו, שיטת הקורבנות איבדה מתוקפה משום שהיא לא גובתה באמונה אמיתית (פס' 24). ציות היה מאז ומתמיד השיקול העיקרי". Feinberg, "Jeremiah", 431-32.
136. Holladay, Jeremiah, 56. ההדגשות במקור.
137. ראה את הערותיו של הרץ, "אלוהים לא היה אלוהי הקדושה אילולא 'שנא' את הקורבנות ובז לשירים ולזמירות ההלל שהשמיעו לו אנשים חסרי קדושה ויושר. אבל אין כל הוכחה לכך שהקורבנות, התפילות וההלל יהיו 'שנואים' עליו אם ילדיו יסירו את המסווה ויחדלו ממעשיהם". Hertz, Pentateuch and Haftorahs, עמ' 561. בהקשר זה הרץ מצטט את חוקר הכתובים הסקוטי ו' ל' באקסטר, שאמר כי "נעשה בקורבנות שימוש יעיל, אבל גם שימוש לרעה, שאינו מכבד את אלוהים. הנביאים הכריזו מלחמה על השני, אבל אין זה אומר שהם התנגדו לראשון". כמה תרגומים לאנגלית, ה-NIV למשל, משלבים את עמוס ה' 25 עם הפסוקים הבאים, כך שמשמעותו משתנה לגמרי. למשל, NLV מתרגם את עמוס ה' 27-25 כך, " 'האם אני הוא זה שהגשתם לו זבחים ומנחה במדבר ארבעים שנה, בית ישראל? לא, עיניכם היו נשואות אל סיכות מלככם ואל כיוון צלמיכם, כוכב אלוהיכם אשר עשיתם לכם. לכן אגלה אתכם מהלאה לדמשק', אמר ה' אלוהי צבאות שמו". תרגום זה משנה כליל את המשמעות. הפרשנות הזאת שניתנת לטקסט מיוחסת לג'והן קלווין, בן המאה השש עשרה. במאה השנה האחרונות קידמו אותה אנשים כמו ס' פ' קייל, חוקר לותרני של התנ"ך.
138. פרשנותו של הרץ לישעיהו א' 4, 17-11. Hertz, Pentateuch and Haftorahs, עמ' 561. שים לב להתאמה בין פרשנותו של הרץ לבין הדברים שאמרנו עד כה בתשובה לטיעון הזה, "אם יש להבין את דבריו של ישעיהו כגינוי הקורבנות, הרי שיש לכלול בהאשמה הזאת גם את שמירת השבת והמועדים, העצרות (האסיפות הציבוריות שנועדו לעבודת אלוהים) והמצווה להיראות לפני ה' במקדש, כי את כל המצוות האלה יש לקיים בלוויית 'דם פרים' ו'חלב מריאים'. אבל כמובן שבעיניו של ישעיהו, תפילות ושמירת שבת, עצרות ועלייה למקדש היו מצוות אצילות וקדושות, חלק בלתי נפרד מחיי הדת של האומה. [ישעיהו] רק הוקיע את השימוש הבלתי נסבל לרעה במצוות אלה. עיקרון זה תקף גם לגבי הדברים שאמר על קורבנות".
139. מידע נוסף על כך ראה בטיעון 3.17. יש בעיה נוספת עם הגישה הזאת, שכן היא אינה נאמנה לטקסט המקראי. במילים אחרות, אם הנביאים ומחברי המזמורים השונים באמת ביקשו לומר שתפילה יכולה או צריכה להחליף את הקורבנות, יוצא שרעיונותיהם האמיתיים מנוגדים לתורה. אבל אם הם לא התכוונו לומר שתפילה יכולה או צריכה להחליף את הקורבנות, איך אפשר לצטט מהם כדי לתמוך ברעיון הזה? איזו זכות יש לנו להשתמש בדימויים של אדם אחר (או בהפרזות הלשוניות שלו) כדי להוכיח את עמדתנו? הצהרה מציאותית של הגישה שפיתחו הרבנים בנושא ראה בהערות קצרות אלה במאמר על "כפרה", "לאחר חורבן המקדש והביטול האוטומטי של שיטת הקורבנות היוו פסוקים אלה ודומיהם [מספרי הנביאים] את הבסיס לתורה שאישרה את קיומן של חלופות לשיטת הקורבנות"."Atonement", ODJR, 78.
140. ראה באתר האינטרנט של רבי טוביה זינגר, Rabbi Tovia Singer: www.outreachjudaism.org/sin.html.
141. ראה Robert Gordis, "The Text Meaning of Hosea XIV 3", Vetus Testamentum 5 (1955):88-90. נדפס מחדש אצל המחבר, The Word and the Book (New York: Ktav, 1976),347-49; ראה גם אצל Menahem Mansoor, Revue de Qumran (1961):391-92 (מנסור חיבר דקדוק עברי מקראי שמשמש בקנה מידה רחב; גורדיס היה חוקר כתובים מכובד בסמינר היהודי-תיאולוגי – Jewish Theological Seminary).
142. הקורא הזהיר ישים לב שכך יש לקרוא את עברים י"ג 15, "פרי שפתיים". האמת היא שהפירוש הזה הוא מאוד טבעי, עד כדי כך שחוקר השפה העברית דגלאס סטיוארט מפרש כך את הפסוק בפרשנותו להושע, "נשלם עד תום את פרי שפתינו", בלי להוסיף כל הערת הבהרה! ראה Douglas Stuart, Hosea-Jonah, Word Biblical Commentary (Dallas: Word, 1987), 210-13. זוהי דוגמה למה שמתכוונים הבלשנים השמיים במונח "המ"ם הדבוקה (או העודפת, המיותרת)". הכוונה היא לתופעה שבה האות מ"ם בסוף המילה היא מיותרת במובן הדקדוקי. בעניין זה עיין במחקרו הראשוני של Horace D. Hummel, "Enclitic Mem in Early Northwest Seitic", Journal of Biblical Literature 76 (1957):85-107. עיין גם במחקרים עדכניים יותר, שמצוטטים אצל Bruce K. & M. O'Connor, An Introduction to Biblical Hebrew Syntax (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1990), 159, n. 45. לכן גורדיס, לצד רבים אחרים, יקרא את המילה "פרים" כ"פְּרִי-ם" ("פרי" בצירוף האות מ"ם; מנסור פשוט מעביר את האות מ"ם לתחילת המילה הבאה – גירסה שהיא בהחלט אפשרית – כך שיתקבל הצירוף "פרי משפתינו"). לדברי פרנסיס אנדרסון ודיויד נואל פרידמן, שני חוקרים מפורסמים בתחום העברית והמקרא, המ"ם שמופיעה כאן במקור "היא דוגמה נחרצת של אות היחס הדבוקה, העודפת". Francis Anderson & David Noel Freedman, Hosea, Anchor Bible (New York: Doubleday, 1980), 645.
143. ראה גורדיס, שם, עמ' 347, "הקושי שעולה מהפרשנות המסורתית של המסורה הוא גלוי לעין". גורדיס גם עושה הבחנה דקדוקית חשובה ומציין שהמושא הישיר של הפועל "שלם" בדרך כלל מתייחס "לחוב שנפרע או להתחייבות שעמדו בה (למשל בשמות כ"א 36; כ' 12; כ"ב 5; מלכים ב' ד' 7; שמואל א' י"ב 6; יואל ב' 25; משלי י"ט 17), ולא למושא התשלום (בהתייחס רק ל'מינוח החוקי של קוד הברית', ולאור מראי מקום כמו שמות כ"א 36; כ"ב 3 ואילך). בדרך כלל המושא הרווח הוא נד"ר (למשל דברים כ"ג 22; שמואל ב' ט"ו 7; ישעיהו י"ט 21; נחום א' 15; תהילים כ"ב 26; נ' 14; ס"א 9; ס"ה 2; קט"ז 14, 18; משלי ז' 14; איוב כ"ב 26; קהלת ה' 3)". זו הסיבה שהוא מפרש את הפסוק שלפנינו כך שישתמע ממנו ש"נשלם את פרי שפתינו", כלומר – "נקיים את הנדרים שנדרנו לאלוהים", שכן הוא רואה במ"ם הסופית של המילה "פרים" מ"ם דבוקה (ראה הערה 142 למעלה בעניין ה"מ"ם הדבוקה"). A.B. Ehrlich, Mikra, 3:393, לאחר שהוא מסביר את השימוש הדקדוקי (ביחס לביטוי יוצא הדופן "גויים צריו" מדברים כ"ד 8), מצהיר ש"נשלמה פרים" מתייחס ל"מילים שיוצאות משפתינו, כלומר – אנחנו ננהג בהתאם למה שאנחנו אומרים לך". וכך, במקום שישתמע מהטקסט שהתפילה מחליפה קורבנות, ארליך בעצם אומר שהדימוי של קורבן מסביר את הניב שהושע משתמש בו.
144. לפי הערת השוליים של ה-New Jewish Publication Society Version, המשמעות של הפסוק אינה ברורה, למרות שכמעט כל הפרשנים היהודים הבולטים של ימי הביניים (כולל רש"י, אבן עזרא, רד"ק) מפרשים אותו כך שמשמעותו היא, "במקום פרים נשלמה ב[קורבנות שיעלו] שפתינו". העובדה שיש להוסיף את המילים שבסוגריים המרובעות – שאינן קיימות בטקסט המקראי המקורי – מדגישה את הקושי של הטקטס המקורי. המהדורה של Stone לתנ"ך (באנגלית) מפרשת את הושע י"ד 2 כ"קח איתך מילים וחזור לַשֵם. אמור לו: 'מחל על עוונות וקבל את [הכוונות ה]טובות, והחלף בשפתינו את הפרים' ". אבל באיזה עוד מקום המילה "שילם" פירושה "החלף"?
145. ראה טיעון 3.17.
146. מן הראוי לציין שפרשנותו של רבי זינגר להושע ג' 5-4 היא פגומה גם משום שהוא מכריז בהדגשה יתרה שהנבואה מתארת תקופה בתולדות ישראל שבה לא יהיה אפשר להעלות עוד קורבנות מן החי, ולכן לא תהיה אפשרות לכפר על עוונות באמצעות דם. זאת אף על פי שהנבואה המקורית אומרת הרבה יותר מכך – משהו לגמרי שונה. לדברי דגלאס סטיוארט, הושע מדבר על חיסולן של כל צורות פולחן הרצויות לאלוהים (למשל קורבנות), וגם של כאלה שאינן רצויות בעיניו (למשל מצבות, ראה דברים ט"ז 22 – חלק מהמתרגמים רואים ב"מצבה" אבן קדושה; וגם תרפים, שידועים גם כאלילי הבית). סטיוארט אומר, "הקורבנות והאפוד היו חלק מחיי הדת. המצבה והתרפים היו תועבה אלילית. עם ישראל מיזג את הקדוש עם האסור – והפך את דתו לנואפת. וכך [עמד אלוהים] להסיר יסודות שמרניים וכופרים גם יחד. בלי מנהיגות, בלי עבודת אלוהים, בלי כשפים והגדת עתידות – כל אלה לא יעמדו עוד לרשות האזרחים בישראל" (Hosea-Jonah, 67). לאור דברים אלה ברור שהושע ג' אינו מלמד את בני ישראל "איך להחליף את שיטת הקורבנות במהלך הגלות הממושכת שלהם" (כפי שטען רבי זינגר).
147. "כפרה", אנציקלופדיה יודאייקה. מצטט את ירושלמי, תענית ב א; ראה גם פסיקתא דרב כהנא קצא א, שמצוטט אצל מונטיפיורי ולאו, Rabbinic Anthology, 868.
148. לטובת אלה שאינם מכירים את הקטעים שציטט רבי זינגר ברצוני להדגיש כמה טעויות בולטות. הוא מדבר על "נבואה מדהימה" וקורא לה "דרשת החנוכה", כשבעצם בסך הכל מדובר בתפילה ששלמה נשא באותו מעמד (ההבדל כאן הוא משמעותי)! וגרוע מכך, הוא טוען ש"בנבואתו של שלמה המלך אין כל אזכור לצלב או למשיח מת", כשבעצם אין בתפילה כל אזכור למשיח כלשהו, חי או מת. ובאשר לכך שלא היה כל אזכור של צלב, מדוע שיוזכר הצלב בתפילתו של שלמה?
149. מעניין שהיתה עוד השקפה רבנית בנוגע לאמצעים שיספקו לעם כפרה בתקופות כמו אלה שמתאר הושע, תקופות שבהן לא יהיו מקדש וקורבנות. לפי השקפה זו, מותו של אדם צדיק יכול לכפר! לפי המדרש, "אמר משה לפני הקב"ה: 'והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם?' אמר הקב"ה: 'אני נוטל מהם צדיק אחד ומְמשַשכְּנוֹ בַּעדם, ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם' ". שמות רבה (וילנא) פרשה לה. בחיבור מימי הביניים, "יון מצולה", עמ' 42, נאמר, "ומיום שנחרב בית המקדש, צדיקים נתפסים בעוון הדור".
150. מתוך תפילת שמונה עשרה בנוסח אשכנז. דיון נרחב יותר בתפילה זו ראה טיעון 3.13.
151. Scherman, ArtScroll Siddur, 32 (ההדגשות לא קיימות במקור).
152. שים לב שהתפילה במקדש והקורבנות משולבים זה בזה בישעיהו נ"ו 7-6, "ובני הנכר הנלווים על יהוה לשרתו ולאהבה את שם יהוה להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – והביאותים אל הר קודשי, ושימחתים בבית תפילתי. עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
153. אם תקרא בעיון רב את הפסוקים שאליהם מתייחס רבי זינגר – מלכים א' ח' 50-46 (ודברי הימים ב' ג' 40-26), תראה שאין בהם כל רמז לחורבן המקדש. אדרבה, נאמר בהם שאלוהים יסלח לאלה שיהיו בגלות (ואין הכוונה לכל העם) אם הם יחזרו בתשובה ויתפללו לעבר אותו מקדש. הסיבה ברורה: הם ישלבו את תפילותיהם עם חזרה בתשובה ועם קורבנות שיועלו בשמם (תפילות, שלדעת הרבנים המאוחרים בתלמוד, יכלו לכפר חטאים). במקרה כזה אלוהים ישמע אותם ויסלח להם.
154. רבי דן כהן-שרבוק מתייחס לחורבן הבית השני ואומר, "לאחר שהבית חרב והעם היהודי גורש מעל אדמתו, נקלע העם ליאוש. בני ישראל ערגו לדמות מלכותית שתגאל אותם מן הגלות ותקים מחדש את עיר הקודש". Rabbi Dan Cohn-Sherbok, The Jewish Messiah (Edinburgh: T&T Clark, 1997), 43. אם כך, בעיניו של רבי כהן-שרבוק, חורבן הבית השני עזר לסלול את הדרך לתקווה משיחית עמוקה בקרב העם היהודי.
155. חסד אלוהים אחרי שדחה את עמו באופן זמני בא לידי ביטוי בפסוקים כדוגמת ישעיהו נ"ד 10-70, " 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פנַי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך', אמר גואלך ה'. 'כי מֵי נוח זאת לי, אשר נשבעתי מֵעבוֹר מֵי נוח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תימוט', אמר מרחמך ה' ". לאישור יהודי-משיחי לגבי הברית הנצחית של אלוהים עם עמו ישראל ראה בספרו של המחבר, Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Chruch" and The Jewish People (Shippensburg, Pa.: Destiny Image, 1992), 177-53.
156. הרי זה כאילו אמרו תושבי יהודה לישעיהו, "אלוהים אמר שהוא לא יקבל את תפילותינו משום שידינו מכוסות בדם. אם כך, ניתן מעשר במקום להתפלל ואלוהים יקבל את זה". אלוהים לא יקבל את המעשרות יותר משיקבל את התפילות או את הקורבנות, ההלל או הצומות – אלא אם כן הם נעשים מתוך רוח של חזרה בתשובה. והיות שהמקדש חרב בגלל משפטו של אלוהים על עמו, יהיה זה מגוחך לומר, "אנחנו לא יכולים להעלות קורבנות משום שהמקדש חרב בעקבות משפטו של אלוהים על חטאינו. אם כך, נתפלל במקום להעלות קורבנות!"
157. כיצד כיפרו היהודים על חטאיהם במהלך גלות בבל? ראה טיעון 3.13, וכן הערה 251.
158. פירוש גור אריה לרש"י על פסוק זה הוא מאיר עיניים.
159. ראה גם כרך א, טיעון 2.1 (עדיין לא ראה אור בעברית).
160. ג'ייקוב נויסנר אומר על חורבן הבית השני, "אף דור בתולדות היהדות לא הורשע בקנה מידה מקיף שכזה על ידי הדורות הבאים כדורו של יוחנן בן זכאי. הנצרות זוכרת… שישוע קונן על העיר [ירושלים] וחרץ את משפטה המר והמצער [הוא מתייחס למתי כ"ג 39-37]… וכך, במשך אלפיים שנה נתפסה ירושלים בעיניים נוצריות כעיר חסרת תקווה, ההורגת את נביאיה ולכן עומדת בשיממונה בשל זעמו הצודק של אלוהים. אבל גם היהודים לא עמדו מנגד בשתיקה. מאז החורבן הם התפללו: 'בשל החטאים שחטאנו גלינו מעל אדמתנו…' לא רב הוא המרחק בין 'חטאינו' ל'חטאי הדור שבו חרב המקדש'. המקדש חרב בגלל חטאי היהודים באותה תקופה, ובעיקר בגלל 'שנאת חינם'. אין זה משנה אם היו אלה החטאים שפירטו הנוצרים או הרבנים בתלמוד. היה זה דור חוטא". אבל נויסנר מחווה את דעתו ומציין ש"זה לא היה דור חוטא, אלא דור ששמר אמונים לברית ולכתובים שפירטו את תנאיה, אולי יותר מכל אלה שהאשימו אותם מאז". Jacob Neusner, First-Century Judaism in Crisis, augmented edition (New York: Ktav, 1982), 24-25. ראה גם Stone, "Reactions to Destructions of the Second Temple", 196, "אם בוחנים את המסמכים מתקופת בית שני, שמתעדים את החורבן וההרס, מתברר שהצדק האלוהי היה הנושא המרכזי. הסבל של ישראל נתפס כהשלכה של החטא; כעונש שאלוהים הביא על העם שאיתו הוא כרת ברית. גורלו של עם ישראל נתפס ככרוך בהתנהגות העם ובמשפטו של אלוהים". והוא מוסיף, "את ההשלכות העמוקות של חורבן כזה אפשר להעריך רק לאור התפקיד המרכזי שהיה לירושלים, למקדש ולכהונה הגדולה בחיי היהודים בתקופת הבית השני" (198). ראה גם פרקים מתאימים אצל Doron Mendels, The Rise and Fall of Jewish Nationalism (Grand Rapids: Eerdmans, 1992).
161. תפילת השחר מתוך סידור "תפילת כל פה" נוסח ספרד, מהדורה מוגהת ומתוקנת, הוצאת אשכול ירושלים, עמ' 24-23.
162. השווה עם הביטחון שיש לתלמידיו של ישוע בכפרה שמספק קורבנו, "לכן, אחַי, מכיוון שיש לנו ביטחון להיכנס אל הקודש בדם ישוע, בדרך חדשה וחיה אשר הוא חנך לנו דרך הפרוכת – שהיא בשרו, ובהיות לנו כוהן גדול על בית אלוהים, נתקרב נא בלבב שלם ובמלוא ודאות האמונה, כשליבותינו מטוהרים מהרשעת מצפון והגוף רחוץ במים טהורים. נחזיקה נא בתקווה שאנו מצהירים עליה ואל נימוט, שכן נאמן המבטיח" (עברים י' 23-19).
163. ברכת שומע תפילה מתוך תפילת שמונה עשרה, שחרית ליום חול, נוסח אשכנז.