התנ"ך והברית החדשה הייחודיים ביותר בהמשכיות שלהם

ספר הבריתות- התנ"ך והברית החדשה כיחידה, הוא הספר היחיד שנכתב במשך למעלה מ־1,500 שנה. נכתב בידי למעלה מארבעים מחברים שונים, מכל שכבות האוכלוסייה. היו ביניהם מלכים, שרי צבא, עובדי אדמה, חכמים (פילוסופים), דייגים, מוכסים, משוררים, מוסיקאים, פקידי ממשל, סופרים ורועי צאן.

ספר אחד, יותר מארבעים סופרים

משה – מנהיג ושופט, שלמד בבתי הספר ובמוסדות המעולים ביותר במצריים;

דוד – מלך, משורר, מוסיקאי, רועה צאן וגיבור חיל;

עמוס – נוקד (רועה צאן);

יהושע – שר הצבא (מקביל לרמטכ״ל בימינו);

שמואל- שופט ונביא

נחמיה – שר המשקים בחצרו של מלך עובד אלילים;

דניאל – בעל תפקיד בכיר בממשל;

שלמה – מלך והחכם באדם;

לוקס – רופא והיסטוריון;

כיפא – דייג;

מתי – מוכס;

שאול – רב;

 

ספר אחד, מקומות שונים

משה כתב את התורה במדבר; ירמיהו כתב כשהיה בצינוק; דניאל כתב בארמון; שאול כתב בין כותלי בית הכלא; לוקס כתב במהלך מסע; יוחנן – כשהיה בגלות באי פסמוס.

 

ספר אחד, תקופות שונות

דוד כתב בשעת מלחמה וכשהעלה קורבנות; שלמה כתב בימי שלום ושגשוג.

 

ספר אחד, מצבי רוח שונים

חלק מהמחברים כתבו כשליבם היה מלא שמחה; אחרים כתבו ממעמקי העצב והיאוש שלהם; יש שכתבו בביטחון מלא ומתוך אמונה עמוקה;  אחרים כתבו בשעת בלבול, כשהיו אכולי ספקות.

 

ספר אחד, שלוש יבשות שונות

אסיה; אפריקה; אירופה.

 

ספר אחד, שלוש שפות שונות

– עברית, שפתם של בני ישראל ולמעשה שפת התנ״ך כולו. במלכים ב׳ י״ח 28-26 ובנחמיה י״ג 24 היא מכונה ״יהודית״, ובישעיהו י״ט 18 היא נקראת ״שפת כנען״.

העברית הקדומה היא שפה ציורית, שלא רק מתארת את המאורעות אלא גם מציירת אותם במילים. היא לא מתארת רק נוף דומם, אלא מציגה תמונה דינמית שמשתנה כל הזמן. בעזרת השפה הקורא מצליח לשחזר בעיני רוחו את השתלשלות האירועים. שים לב לשימוש הנפוץ במילה ״הנה״, שמופיעה פעמים רבות גם בברית החדשה. ביטויים עבריים נפוצים כמו ״ויקום וילך, ״ויפתח פיו ויאמר״, ״ויישא עיניו וירא״, ״ויישא קולו ויבך״ ממחישים את העוצמה הציורית של השפה.

– ארמית, השפה הנפוצה במזרח הקדום, עד ימי אלכסנדר מוקדון (מאות 4-6 לפנה״ס). בשפה זו נכתבו פרקים ב׳־ז׳ בספר דניאל, רוב הפסוקים בפרקים ד׳־ז׳ בספר עזרא, וכן אמירות שונות בברית החדשה. הידועה מכולן היא זעקתו של ישוע על הצלב, ״אלי, אלי, למה שבקתני?״ שפירושה, ״אלי, אלי, למה עזבתני?״(מתי כ״ז 46).

השפה הארמית קרובה לעברית ודומה לה במבנה הלשוני. הטקסטים התנ״כיים בארמית כתובים בכתב עברי. אוצר המילים בארמית גדול יותר מזה של העברית, וכולל שימוש רב במילים שאולות ומגוון רחב יותר של מילות קישור. בארמית יש מערכת נרחבת של זמנים, המבוססת על שימוש בבניין בינוני בלוויית כינויי שם או צורות שונות של שם הפועל ״להיות״. הארמית אומנם אינה פיוטית וערבה לאוזן כמו העברית, אבל סביר להניח שהיא עולה עליה ביכולתה לבטא ביטויים שונים במדויק.

– יוונית, השפה שבה נכתבו רוב חלקיה של הברית החדשה. בימיו של ישוע היתה היוונית השפה הבין־לאומית, כמו האנגלית בימינו. הכתב היווני באותם ימים התבסס על אותיות שהושאלו ככל הנראה מהפיניקים והותאמו למערכת הקולית של הדוברים היווניים ולכיוון הכתיבה שלהם.

בהתחלה כתבו יוונית מימין לשמאל, כמו שאר השפות השמיות המערביות. אחר כך היא נכתבה בשני הכיוונים – הלוך ושוב, ובסופו של דבר משמאל לימין. כיבושיו של אלכסנדר מוקדון תרמו להפצת השפה והתרבות היוונית. הרבה דיאלקטים מקומיים הוחלפו ב-"יוונית הלניסטית" או "יוונית קוינית״ (נפוצה, עממית)… הדיאלקט הקויני הוסיף המון ביטויים תת־ תקניים ליוונית הקלאסית, והפך אותה לכלל־עולמית יותר. גם הפישוט של הדקדוק היווני תרם להתאמתה של היוונית לתרבויות שונות בעולם. השפה החדשה שהתגבשה, שעד אז שימשה לדיבור פשוט ועממי, הפכה לשפתם של הסוחרים והמדינאים. היוונית איבדה הרבה מהאלגנטיות והניואנסים המעודנים שלה בעקבות הפיכתה משפה קלאסית לקוינה (שפה עממית). יחד עם זאת היא שמרה על המאפיינים הייחודיים לה – על העוצמה, היופי, הבהירות והכוח הריטורי הלוגי.

יש חשיבות רבה לכך ששאול כתב את איגרתו למאמינים ברומא ביוונית, ולא בלטינית. התרבות היוונית שלטה באימפריה הרומית באותם ימים, ורק ענייני המדינה נוהלו בלטינית. אוצר המילים ביוונית של הברית החדשה הוא שופע. הוא מעביר את גוני הביניים של הדברים שהמחברים השונים ביקשו לומר. לדוגמה, הברית החדשה משתמשת בשתי מילים שונות למילה ״אהבה״ (כדי לתאר שני סוגים שונים של אהבה), בשתי מילים שונות שמשמען ״אחר״- אחר מאותה קבוצה ומאותו סוג, ואחר מסוג או מקבוצה אחרים, ובכמה מילים שונות שמתארות סוגים שונים של ידע. יש מילים שהיו נפוצות בתרבות ההלניסטית באותם ימים, אבל אינן כלולות באוצר המילים של הברית החדשה, למשל המילה אֶרוס (סוג שלישי של אהבה), לצד מילים אחרות.

 

ספר אחד, מגוון סגנונות ספרותיים

פיוט, היסטוריוגרפיה (עלילה היסטורית), שירה, רומנטיקה, מסות דידקטיות, תכתובות בין־אישיות, זיכרונות, סאטירה, ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה, חוק ומשפט, נבואה, משל ואלגוריה.

 

ספר אחד, מגוון נושאים

ספר הבריתות דן במאות נושאים שנויים במחלוקת. נושאים שמעוררים דיעות מנוגדות בכל פעם שהם מוזכרים או עולים לדיון. מחברי התנ״ך והברית החדשה טיפלו במאות נושאים בוערים, למשל נישואים, גירושין ונישואים מחדש, הומוסקסואליות, ניאוף, ציות לבעלי סמכות, אמת לעומת שקר, גיבוש אופי, הורות, אופיו של אלוהים והדרכים שבהן הוא מתגלה לבני האדם. יחד עם זאת, לכל אורך הכתובים ־ מבראשית עד התגלות- הספר האחרון בברית החדשה, הכותבים השונים מטפלים בנושאים האלה בהרמוניה מעוררת השתאות.

 

ספר אחד, מסר עיקרי אחד

למרות הרב־גוניות הזאת, הכתובים מציגים סיפור אחד שמתפתח לכל אורך הדרך: הגאולה שאלוהים סיפק לבני האדם. נורמן גייזלר ו-ויליאם ניקס ניסחו זאת כך, ״גן העדן האבוד של ספר בראשית הופך לחזרה לגן עדן בספר התגלות. השער לעץ החיים שנחסם בספר בראשית, עומד פתוח לעולם ועֵד בספר התגלות״. חוט השני שעובר לכל אורך הכתובים הוא הישועה מחטא וחיי נצח, המלווים בשינוי מוחלט ובאושר נצחי בנוכחות אלוהי החסד והקדושה האחד והיחיד.

 

ספר אחד, דמות מרכזית אחת

לסיום, הנקודה החשובה ביותר: מבין כל הדמויות בכתובים, הדמות המרכזית שממלאת תפקיד לכל אורכם היא זו של אלוהי האמת האחד והיחיד, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, שמתגלה לנו דרך ישוע המשיח.

בתנ״ך, למשל, תורת משה מהווה את ״הבסיס לבוא המשיח״, הספרות ההיסטוריוגרפית מתעדת את ״ההכנות שנעשות לקראת בואו״, הפיוטים השונים שואפים ומייחלים לבואו של ישוע, והנבואות חושפות את הציפייה לכך. בברית החדשה, הבשורות מתעדות את ההתגלויות ההיסטוריות של ישוע, ספר מעשי השליחים מתאר את התפשטות האמונה בו, האיגרות מספקות את ההסבר למעשיו ולמשנתו, וספר התגלות מתעד את השיא ומסביר כיצד כל הדברים מתגשמים בישוע. מן ההתחלה ועד הסוף הכתובים מתמקדים במשיח ישוע.

לכן, למרות שכתבי הקודש מורכבים מספרים רבים שנכתבו בידי מחברים שונים, ההמשכיות שקיימת בין חלקיו השונים מעידה על כך שמדובר בספר אחד. פ׳ פ׳ ברוס אמר, ״כדי להסביר כראוי כל חלק בגוף האדם, יש לראות את גוף האדם כולו. וכדי לפרש נכונה חלק כלשהו של הכתובים, יש לראות את ספר הבריתות כולו״. כל ספר בכתובים משול לפרק בודד במכלול השלם שאנחנו מכנים ״ספר הבריתות״, ״הכתובים״ או ״כתבי הקודש״.

במבט ראשון הכתובים נראים כאוסף של יצירות ספרותיות – יהודיות בעיקר. אם נבדוק את הנסיבות שבהן נכתבו המסמכים השונים שמרכיבים את הכתובים, נראה שהם נכתבו במשך 1,400 שנה בערך. המחברים כתבו במדינות שונות – מאיטליה שבמערב ועד מסופוטמיה, אולי אפילו עד פרס שבמזרח. המחברים עצמם מהווים קבוצה מגוונת של אנשים, שנבדלו זה מזה לא רק בגלל מאות השנים והקילומטרים שהפרידו ביניהם, אלא גם בגלל השתייכותם למעמדות שונים בחברה. עם המחברים נמנים מלכים, רועי צאן, חיילים, מחוקקים, דייגים, מדינאים, אנשי חצר, כוהנים ונביאים, רב שהתפרנס מעשיית אוהלים ורופא גוי, שלא לדבר על רבים אחרים שאיננו יודעים עליהם דבר פרט ליצירות שהותירו.

היצירות עצמן מציגות שלל סגנונות ספרותיים. הן כוללות עלילה היסטורית, חוק (אזרחי, פלילי, אתי, דיני פולחן וטוהרה), פיוטים דתיים, מסות דידקטיות, שירה, משלים ואלגוריה, ביוגרפיה, תכתובות בין־ אישיות, זיכרונות ויומנים אישיים, נוסף לדברי הנבואה והחזיונות בנוגע לאחרית הימים – שמהווים סגנון ספרותי מקראי מובהק. זו הסיבה שספר הבריתות הוא לא סתם אנתולוגיה; קיימת בו אחדות שקושרת את כל הספרים השונים ביחד. אנתולוגיה היא אסופה של יצירות שלוקטו בידי אנתולוג, אבל אף אנתולוג לא חיבר את הספרים השונים שמרכיבים את ספר הבריתות.