ליאת גדלה כבת לניצול שואה, בבית שלא היה בו מקום לרגש או תקווה. מגיל צעיר נאבקה בדיכאון עמוק, התנתקה מהחיים ולא רצתה להמשיך לחיות. ברגע של שבירה, היא ביקשה עזרה והחיים שלה קיבלו תפנית לא צפויה. לא ברגע קסום שמוחק את העבר, אלא בתהליך שבו היא קיבלה בחזרה רצון לחיות, משמעות, וריפוי מבפנים.

דן גדל בבית חילוני־משכיל שבו אמונה נחשבה לדמיון והמדע היה הסמכות העליונה. כאיש מתמטיקה, הוא חיפש היגיון וודאות  לא “דת”. אבל כשבחן בעצמו את נבואות התנ״ך, ובעיקר את ישעיהו נ״ג, הוא גילה התאמה מדויקת מדי כדי להיות מקרית. במקום רגש או לחץ חברתי, מה שהוביל אותו היה עובדות, טקסטים, ולוגיקה. לא אמונה במקום היגיון, אמונה שנולדה מתוך היגיון.

נריה גדל כיהודי דתי, אבל בלב פקפק בקיומו של אלוהים. כשגילה בתנ״ך את ישעיהו נ"ג, ידע שמדובר בישוע, אך פחד להיות שוב “דחוי ושונה”. שנים אחר כך, כשכליותיו קרסו והוא עמד מול דיאליזה ומוות, אישה מעבר לים סיפרה שישוע הופיע לה בחלום ושלח אותה לתרום לו כליה. ההתאמה הייתה מלאה, כמו תאומים. נריה קורא לזה: הנס שהציל את חייו.