הדרת נשים בקרב ההלכה הרבנית – אל מול יחסו המהפכני של ישוע לנשים

אישה יקרה – אם תופעת הדרת הנשים בישראל מעוררת בך חלחלה – את ממש לא לבד! בעוד בתנ"ך האישה כובדה והוערכה כבריאתו של אלוהים – במשך אלפיים השנים האחרונות, ההלכה הרבנית משפילה, משעבדת ומבזה את האישה בשם הדת. כפי שבוודאי את יודעת עמוק בתוך ליבך, אלוהים מרגיש בדיוק כמוך. הוא לא רוצה להדיר אותך, הוא לא רוצה שתתרחקי ממנו, להיפך, הוא רוצה שתהיי הכי קרובה אליו שאפשר! הוא כלכך רוצה שתהיה קרובה אליו עד כי הוא התגלה אליך בדמות אדם ונתן את חייו קורבן עבורך, כדי שאת תוכלי להתקרב אליו.

אנשים שיורקים על ילדות קטנות ושמשפילים חיילות בצבא הגנה לישראל, אינם הפנים האמיתיות של אלוהים. גם לפני אלפיים שנה היה מי שחשב ככה ויצא נגד אותה כפייה דתית, רק שאז הוא היה בודד למדיי במערכה.

ישוע המשיח נלחם נגד השוביניזם הדתי של דורו, ומסיבה זו (ואחרות), הרבנים דחו אותו ואת עובדת משיחיותו.

תחילה רקע. כדי להבין עד כמה ישוע היה רפורמטור לדורו, יש להבין תחילה את הרקע התרבותי-דתי ששרר בתקופת הברית החדשה ובכלל בקרב הרבנים. אם חשבת שהיום היחס של החרדים כלפי הנשים הוא קשה, זה כנראה יעציב אותך לדעת שלא מדובר בטרנד חדש. להלן כמה דוגמאות המעידות על היחס של הרבנים כלפי נשים, מתוך התלמוד:

• לאשה אין זכות לגופה והיא מחוייבת לקיים יחסי מין בכל עת שיחפוץ בעלה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה ז' \ שו"ת חתם סופר, חלק ז' סימן כה').
• בעל יכול להכות ולהצליף באשתו במידה וזו תמנע מלעשות את המלאכה שצווה עליה לעשות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה י').
• הראב"ד (רבי אברהם בן-דוד, פרשן תלמוד) מנסה למתק את הגלולה המרה וטוען שמספיק להרעיב את האשה עד שזאת תכנע.
• נשים הן גרגרניות, רכלניות, עצלניות וקנאיות (ברא' רבה, מ"ה) רבי לוי מוסיף: "אף גנביות ויוצאניות (פרוצות)". (פסחים דף ד עמוד ב').
• "נשים שחצניות הן" (ירושלמי שבת ו' א').
• אסור לגברים לפטפט עם נשים: "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה – דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ א').
• נשים הן טיפשות: "אמר רבי שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא" (סנהדרין כ"ב).
• בשעת סכנת מוות יש להציל את הגבר לפני האישה.
  "וכן אם עומדים לסכנת נפשות, או ששניהם טובעים בנהר – האיש קודם" (שולחן ערוך יורה דעה רנ"ב סימן י"ג)
• נשים פסולות לעדות בבית דין ביחד עם השוטים, החירשים, הסומים ועוד: עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות. ואלו הן–הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה. (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עדות פרק ט)
• האשה היא חפץ מיני של הבעל והוא יכול לעשות בה כל העולה על רוחו בלבד שלא יוציא זרע לבטלה:
  "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שרוצה לעשות בה, עושה – בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה." (הרמב"ם משנה תורה, שולחן ערוך)
• על פי הרמב"ם יש להתיר לאישה לצאת מחוץ לביתה עד פעמיים בחודש: "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (הלכות אישות פרק יג)
• מי ששמרבה בשיחה עם נשים מביא על עצמו רעות וסופו גהנום: משנה ה יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם (מסכת אבות פרק א משנה ה)
• אחת מהברכות הראשונות שהגבר היהודי אומר בקומו בתפילת השחר היא: "ברוך שלא עשני אישה".
  נשים אינן אומרות זאת, ואינן אומרות "ברוך שלא עשני גבר", ועליהן להסתפק בכניעה מוחלטת ולומר "ברוך שעשני כרצונו".

נשים ומיניות בקרב חז"ל

להלן מספר ציטוטים מתוך ספרות חז"ל, המחדדים את יחסם לנשים:

1. לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד…" (בראשית א' 31). גם לאור בראשית ב' 18-24 ברור כי האישה נחשבת לדבר טוב. במשלי י"ח 22 כתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ברם למרות קטעים אלו, אשר מעלים את קרנה של האישה ומתארים אותה כברכה, חז"ל חייבו כל גבר יהודי לומר פעם ביום: "ברוך אתה ה'… שלא עשני אישה" (סידור התפילה, ברכות הבוקר). מסביר ר' אברהם סבע (מקובל בתקופת גירוש ספרד): "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה" ("צרור המור", בראשית פרשת ויצא). למעשה, חז"ל עורכים השוואה ברורה ולא מחמיאה בין האישה לגוי ולעבד: בסידור התפילה הרבני מצווה כל גבר לומר על הבוקר: "ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי… "ברוך אתה אדני שלא עשני עבד… "ברוך אתה אדני שלא עשני אישה" (ברכות הבוקר).
2. בבראשית ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. שימו לב במה מאמינים הדתיים: "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כ"א). דהיינו: התורה קובעת כי קין והבל נולדו מאדם וחוה; לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש!
3. בבראשית ב' נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה…" (פס' 19-20). חז"ל לא התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (בבלי, יבמות ס"ג ע"א). כלומר: אדם הזדווג עם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.^[1]
4. בתלמוד הבבלי (ברכות כ"ד ע"א) נקבע: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שער באשה ערוה". כלומר: על האישה לכסות את אצבעותיה, את שוקיה, את שערה; ואסור לה בשום אופן לשיר…
5.  בתלמוד נקבע: "לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אִשה בנהר אין לו חלק לעולם" (בבלי, ברכות ס"א ע"א).[2]
6. ב"אבות דרבי נתן" (פרק שני) נאמר: "לא ילך אדם אחר האישה בשוק".[3] לפי חז"ל, אסור אפוא לאדם ללכת אחרי אִשתו, קל וחומר אחורי אשת חברו. אולם קביעות אלה משונות משני טעמים: א- אין בתורת משה כל רמז למצווה, תוראה או הלכה מסוג זה; ב- המקרא מספק דוגמאות לאנשים שהלכו אחרי נשותיהם ולא ספגו גנאי וביקורת בשל כך: שופטים י"ג 11: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ…"; שופטים י"ט 1-3: "…וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ… וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ לַהֲשִׁיבוֹ (לַהֲשִׁיבָהּ)…"; שמ"ב ג' 14-16: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל… וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים…"; מל"ב ד' 29-30: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ… וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ".[4]
7. חז"ל קבעו "אל תרבה שיחה עם האישה – באשתו אמרו; קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינום" (משנה, מסכת אבות א').
8. לפי הקבלה, יחסי האישות בין האיש לאישה משקפים את זיווגם של הקב"ה והשכינה (זוהר ח"א נה ע"ב). יתרה מכך, צריך כל אדם לכוון את שעת תשמיש המיטה לשעת הזיווג האלוהי; שעת הכושר היא בחצות הלילה בכל ימות השבוע, שאז "משתעשע" הקב"ה עם השכינה בגן עדן. למעשה, תלמידי החכמים מכוונים את זיווגם לחצות הלילה בערב שבת, כי בדיוק אז מזדווג הקב"ה עם השכינה (זוהר ח"ג קעז ע"ב).
9. ההלכה הרבנית קבעה כי בהמה שנבעלה על-ידי אדם בשוגג חייבת במיתה כדי למנוע מהבריות לרכל ולומר: זו הבהמה שפלוני בעל. בהמה שבעלה ילדה מעל גיל שלוש – אם הילדה רצתה בכך, חייבת הבהמה במיתה (בתלמוד הבבלי, סנהדרין נ"ד ע"א – נ"ה ע"ב).
10. מעניין כי בעוד פטרו חז"ל את הנשים ממצוות התלויות בזמן, לא היתה להם בעיה לחייב אותן במצוות כגון: הדלקת נרות, הפרשת חלה וטבילה במקווה – מצוות אשר מקורן אינו מקראי והן תלויות בזמן באופן מובהק (ד"ר עינת רמון, בתוך: יותם בנזימן (עורך), "משחקי זיכרון: תפיסות של זמן וזיכרון בתרבות היהודית", 2008: 142). מצד שני, קיימות מצוות עשה שלא הזמן גרמן ובכל זאת קבעו חז"ל כי הנשים פטורות מהן, כגון: תלמוד תורה, פרייה ורבייה ופדיון הבן (פרופ' תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם", 2007: 54, הערת שוליים מס' 47).
11. מדוע, לפי הרבנים, רק הגבר מורשה לבדוק כי אין חמץ בבית? כי האישה עצלנית מטבעה ואי אפשר לסמוך עליה שתדקדק בבדיקה (בעלי התוספות, פסחים דק ע"ב).
12. שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עמו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר יאמר את המנטרה הבאה כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל" (פסחים קיא ע"א).

13. בבראשית א' 28 מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ". למרות הדברים הברורים, קובעת המשנה: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[5]14.
14. חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1) וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').^[6] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
15. חרף האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן התורה,^[7] קבעה ההלכה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".^[8]
16. במגילת אסתר פרק ב' נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). חז"ל לא הסתפקו בתיאור הברור שבתנ"ך וקבעו: "פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (ילקוט שמעוני, אסתר פרק ב'). כלומר: מרדכי הניק את אסתר בעצמו. ואם לא די בכך, הרי שעל-פי חז"ל, מרדכי קיים יחסי מין עם אסתר כאשר היתה פורשת מאחשוורוש: "היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (בבלי, מגילה י"ג ע"ב).
17. שמה של ערפה, כלתה של נעמי, מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים… "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א' 4, 14). בהתבסס על תיאור קצר זה, הרשו לעצמם חז"ל לתת דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (בבלי, סוטה מ"ב ע"ב). ר' יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (מדרש רות רבה, פרשה ב').
18. בספר במדבר כ"ה כתוב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם… "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (פס' 6-8, 14). מהתיאור הזה הסיקו הרבנים כי "ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו" (ילקוט שמעוני, במדבר כ"ה סימן תשע"ב). אם-כן, לפי התורה, ברגע שראה פנחס כי זמרי קירב את האישה המדינית אל אחיו, הוא לקח את הרומח בידו ודקר אותם; ע"פ גסות ליבם הבלתי נתפסת של חז"ל, הספיק זמרי לבעול את האישה 424 פעמים לפני שנדקר.
19. בדברים י"ז נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (פס' 15, 17). למרות הציווי המפורש לא להרבות נשים, פרשו זאת הרבנים שלא ירבה מעל שמונה עשרה! ר' יהודה אף בחר להתחכם וקבע: "מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו" (בבלי, סנהדרין כ"א ע"א). במילים אחרות, התורה אוסרת על המלך להרבות נשים; חז"ל קובעים כי הכוונה היא להסתפק "רק" ב- 18 ור' יהודה מתיר להרבות אף מעבר לכך ובלבד שלא תהיינה מסירות את ליבו של המלך.
20. הרמב"ם פסק כי כל גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[9] חז"ל צמצמו זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[10]
21. חכמי התלמוד החליטו על דעת עצמם לפטור את הנשים ממצוות אשר הזמן גרמן, כגון: "סוכה ולולב שופר וציצית".^[11] כאמור, חז"ל פטרו נשים ממצוות ישיבה בסוכה, ככתוב במשנה: "נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה".^[12] לפטור המוזר הזה אין שום סימוכין בתנ"ך והוא אף סותר אותו באופן גס; בויקרא כ"ג נאמר במפורש כי המצווה נתונה לכל בני ישראל: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (פס' 34, 42).^[13] גם תיאור מצוות חג הסוכות בספר דברים ט"ז 14 אינו פוטר את הנשים, שנאמר: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". דוגמא נוספת לכך שהמקרא כלל נשים במצוות הסוכה, באה מספר נחמיה ח', שם כתוב כי כל "הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים", ישבו בסוכות (פס' 2-3, 17). מדוע אם-כן פטרו הרבנים את הנשים ממצוות שהזמן גרמן? הרב דוד אבודרהם^[14] הסביר: "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו.
22. חז"ל דרשו (מדרש תנחומא, פרשת נח): "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה, הדא הוא דכתיב (איוב כא): ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון. לפיכך, ניתן לה מצות נר שבת".
23. כיצד ע"פ ההלכה יש לבדוק עם אישה בתולה או לאו? כך מסופר על מעשיו של רבן גמליאל, בנו של ר' יהודה הנשיא: מעשה היה בגבר שנשא בתולה, כלומר, התחייב לשלם מאתיים זוז, וכשקיימו יחסי מין בפעם הראשונה לא מצא דם בתולים. בא לפני רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, וסיפר לו שלא מצא דם בתולים. להגנתה טענה האישה שהיא הייתה בתולה ועדיין נשארה בתולה. החליט רבן גמליאל לבדוק אם אכן בתולה היא. ביקש להביא לפניו שתי שפחות; אחת בתולה ואחת בעולה; הושיבן על פי חבית יין כשאיבר מינן חשוף ליין שבתוך החבית. לאחר שישבו הריח את פיהן של שתי השפחות. הריח את פי הבתולה ולא עלה באפו ריח של יין, שבתוליה חוסמים את מעבר ריח היין מאיבר מינה לפיה. הריח את פה הבעולה, וריח של יין עלה באפו, שלבעולה אין קרום בתולים שיחסום את מעבר ריח היין מאיבר המין אל פיה. לאחר שהתנסה בבדיקת השפחות ביקש מהאישה היהודייה, שטענה שהיא עדיין בתולה, לשבת אף היא על פי חבית יין כשאיבר מינה חשוף ליין. הריח רבן גמליאל את פיה ולא עלה באפו ריח של יין. מבדיקה זו הסיק רבן גמליאל שאמת טענה, והיא אכן בתולה (בבלי, כתובות י' ע"ב).
24. אישה נמשלה לשדה )פדר"א(, והיא א- מתקדשת ונקנית לבעלה כשדה עפרו )קידושי ד- ב ,(שכ "האשה היא שדה של הבעל ואי הבעל שדה שלה) "תוספות לכתובות ב , ע"ב .(
25. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': "אם הייתה [האישה] פחותה מזה [מגיל 3 שנים] הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן… אם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין". פדופיליה בחסות ההלכה.
26. במשנה נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (מסכת נידה, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין ולבעילה!^[15] רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.^[16]
27. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע". פדופיליה ומשכב זכר בחסות ההלכה.
28. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א: "אשתו של אדם מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה; בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים". מעשה סדום באשתו בחסות ההלכה. לפי הרמב"ם, האונס נערה שאינה מאורסת שלא כדרכה [עושה בה מעשה סדום], הקנס שישלם יהיה נמוך יותר, כי לא פגע בבתוליה.
29. משנה, קידושין א': האישה נקנית כמו עבד וכמו בהמה: בכסף ובשטר (הסכם קנייה); בהבדל אחד: את האישה ניתן לקנות גם ע"י בעילה; את העבד והבהמה – לא!
30. בנושא הגירושין, נאמר בתורה: "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.^[17] למרות דברים ברורים אלה, באו בית הלל ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ' ע"א).[18]
31. חז"ל קבעו כי אלהים ברא את חוה מזנבו של האדם (בבלי, עירובין י"ח ע"א).[19] במילים אחרות, על-אף שבבראשית ב' 21-22 כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים "זנב", על-מנת להמעיט ולהשפיל את האישה עוד יותר.
32. חז"ל קבעו כי "ער ואונן שִמשו שלא כדרכן" (בבלי, יבמות ל"ד ע"ב). כלומר, בסתירה מוחלטת לכתוב בבראשית ל"ח 6-10, החליטו חז"ל כי ער ואונן, בני יהודה, עשו בתמר מעשי סדום.^[20]
33. בבראשית ל"ד 1-2 נאמר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בהסתמך על תיאור זה קבעו חז"ל בעזות מצח כי דינה "גָּרְמָה לְעַצְמָהּ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (קהלת רבה, פרשה י'). הגדיל לעשות בעל מדרש אגדה (פרשת וישלח), כאשר טען ללא בושה וללא סימוכין מהמקרא: "כשם שהיתה לאה יצאנית… כך היתה דינה יצאנית" (דהיינו, פרוצה).[21] התורה מלמדת כי אחיה של דינה האשימו את התוקף וסגרו איתו חשבון (ברא' ל"ד 7, 25-31); מנגד, בחרו חז"ל להטיל אפוא את האחריות למעשה ואת האשמה דווקא על הנאנסת.
34. חז"ל נתנו דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (בבלי, סוטה מ"ב ע"ב). ר' יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (מדרש רות רבה, פרשה ב').
35. חז"ל לימדו כי "בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם" (מסכת סופרים י"א ט'; ילקוט שמעוני, בראשית ל"ד קל"ד). כלומר: ללא כל אסמכתא מהמקרא, קבעו הרבנים כי: א- דינה נאנסה כאשר היתה בת שש שנים; ב- אסנת, אשתו של יוסף, היתה בתם של שכם ודינה. כאן סותרים חז"ל את התורה באופן גס, שהרי לפי בראשית מ"א 45, אביה של אסנת היה "פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן" (ולא שכם, כפי שנטען במדרשים).
36. הרמב"ם קבע כי אסור לכוהן הגדול לשאת נערה בוגרת^[22] מעל גיל 12 או קטנה מגיל 12: "מצות עשה על כוהן גדול, שיישא נערה בתולה; ומשתבגור, תיאסר עליו, שנאמר: 'והוא, אישה בבתוליה ייקח' (ויקרא כא,יג) – 'אישה', לא קטנה; 'בבתוליה', לא בוגרת" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י"ז). מדוע אסרו חז"ל על הכוהן לשאת בתולה בוגרת? תשובה: "והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת – שכלו לה בתוליה" (דהיינו, מעל גיל 12 מתחילים הבתולים להתכלות וערכה של האישה יורד בהתאמה, בבלי, יבמות נ"ט ע"א). לסיכום, התורה מצווה על הכוהן הגדול לשאת אישה בתולה; חז"ל הוסיפו מצווה שאינה מן התורה וקבעו כי עליו לשאת ילדה בדיוק בת 12, לא פחות ולא יותר.
37. הרמב"ם טבע את הביטוי הנורא "אשת איש זונה": פירושו של דבר הוא ש'אישה' היא החומר ואילו 'איש' הוא הצורה; ולמרות שהיותה של האישה "אשת איש" היא תמיד מבקשת איש אחר, תפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. כפי שחומר הגלם מתאווה תמיד לקבל צורה, כך האישה לעולם תימשך ותתאווה לזנות עם הגבר, כל גבר![23] לפי "רבנו בחיי", האיש הוא השכל והכלי (החומר) הוא האישה (פירושו לבראשית ג').
38. "הנשים חייבות לכבד את בעליהן… ומאכילות בעליהן אפילו מידיהן לפיהן, ומכבסות ומבשלות, כמה שאמרו חכמים: אשה טוחנת ואופה. וכשנכנס בעלה מן החוץ, חייבת האשה לעמוד על רגליה. ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו. ואפילו מכה אותה, תשתוק, כדרך שהנשים צנועות עושות" (אוצר הגאונים לכתובות, חלק התשובות, סימן תכח, עמ' 170-169).
39. בבלי, סנהדרין ל"ט ע"א: "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו [ליחסי מין]". כלומר: תכלית האישה – להיות שפחת מין לאדם!
40. ירושלמי, סוטה (דף טז,א פרק ג הלכה ד גמרא): מוטב ש"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
41. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות י"ג: "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה". כלומר: על הבעל לכלוא את אשתו בבית!
42. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כ"א: "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט". הכאת נשים בחסות ההלכה.
43. "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (מדרש במדבר רבה י"ז).
44. "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח" (מדרש בראשית רבה י"ז). כלומר: האישה מסריחה מטבעה.
45. בבלי, פסחים קי"א ע"א: "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא – הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא – מריבה עושה ביניהן". דהיינו: אישה שהייתה במחזור ועברה בין שני גברים, אם הייתה בתחילת המחזור היא גורמת למותו של אחד מהם; ואם בסוף המחזור, היא גורמת למריבה ביניהם.
46. קיצור שולחן ערוך, סימן ג', סעיף ח': "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו אנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר". כלומר: האישה גרועה ככלב וכחזיר.
47. "במרוקו לאחר חיבורו הערבה היו מביאים אותה הביתה וחובטים בה על גב האישה והילדים כסגולה לשנה טובה" (ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 95-96).
48. בבלי, נדרים כ' ע"ב: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו".
49. זנות בחסות ההלכה: "שאלו התלמידים: והלא אחד החכמים, רב שמו, כשהלך ממקום מגוריו למקום מרוחק אחר היה מפרסם ברבים: 'מי רוצה להיות אשתו ליום אחד?' כך נהג חכם נוסף, רב נחמן שמו" (בבלי, יבמות ל"ז ע"ב); "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ" (חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה א'). "אמרו עליו, על ר' אליעזר בן-דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (בבלי, עבודה זרה י"ז ע"א).
50. בבלי, עבודה זרה ל"ד ע"ב: "המקדש [לנישואין] אישה בצואת שור, אם הצואה נלקחה משור שנעבד לעבודה זרה – אינה מקודשת; אם נלקחה משור שדינו מוות – האישה מקודשת". דהיינו, ניתן לקדש אישה בצואה!
51. בבלי, שבת ס"ב ע"ב: נשים המפתות את בחורי ישראל, עונשן שתהיינה קרחות משערות ראשן ומקום ערוותן ייעשה מוגלה.
52. גבר ואישה הטובעים בנהר, יש להציל את הגבר תחילה (שולחן ערוך, יורה דעה). מבוסס על ההלכה מהתלמוד: "האיש קודם לאישה להחיות [להציל] ולהשיב אבדה" (הוריות י"ג ע"א).
53. אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבנותיו נקבות (בבלי, סנהדרין ק' ע"ב).
54. כיוון שנבראה אישה, נברא שטן עימה ("רבנו בחיי" ורש"י בפירושם על מסכת קידושין פ').

הרשימה עוד ארוכה, אבל אפשר כבר להבין שחז"ל מצביעים על כך שאת כאישה יצור נחות מן הגבר, ובחלק מן המקרים מתייחסים אליך כאל חפץ או רכוש. עד כדי כך שבעת משפט, העדות שלך (או של נשים רבות) אינה מתקבלת מבחינתם. אתן מבינות, ישוע העז לצאת נגד מוסכמה חברתית, תרבותית ודתית שנעשתה בשם אלוהים ובשם הדת, אותו הלך רוח בדיוק שרר בתקופתו, כאשר הסופרים והפרושים (רבנים דאז) הביאו אשה שנתפסה נואפת על מנת לבחון אותו:

"אָז הֵבִיאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים (רבנים דאז) אִשָּׁה שֶׁנִּתְפְּסָה בְּנִאוּף, הֶעֱמִידוּ אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע  וְאָמְרוּ לוֹ (לישוע): "רַבִּי, הָאִשָּׁה הַזֹּאת נִתְפְּסָה בְּנִאוּף, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. מֹשֶׁה צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה לִסְקֹל נָשִׁים כָּאֵלֶּה, וּמָה אַתָּה אוֹמֵר?"  זֹאת אָמְרוּ כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בְּמַה לְּהַאֲשִׁימוֹ. אוּלָם יֵשׁוּעַ הִתְכּוֹפֵף וּבְאֶצְבָּעוֹ כָּתַב עַל הָאָרֶץ. כְּשֶׁהוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ, זָקַף קוֹמָתוֹ וְאָמַר: "מִי מִכֶּם נָקִי מְחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן!"  וְשׁוּב הִתְכּוֹפֵף וְכָתַב עַל הָאָרֶץ. כְּשָׁמְעָם זֹאת יָצְאוּ אֶחָד אֶחָד, הָחֵל מֵהַזְּקֵנִים. הוּא נוֹתַר לְבַדּוֹ וְהָאִשָּׁה עוֹדֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ. הִזְדַּקֵּף יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהּ: "אִשָּׁה, אֵיפֹה הֵם? הַאִם לֹא הִרְשִׁיעַ אוֹתָךְ אִישׁ?" הֵשִׁיבָה וְאָמְרָה: "אַף לֹא אֶחָד, אֲדוֹנִי." אָמַר לָהּ: "גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מַרְשִׁיעַ אוֹתָךְ; לְכִי וְאַל תּוֹסִיפִי לַחֲטֹא עוֹד." (הבשורה על פי יוחנן פרק ח', הברית החדשה)

במקרה אחר, ישוע עבר על מוסכמה חברתית גדולה כאשר לא רק שיצר קשר מיוזמתו ודיבר עם אישה, אלא שדיבר עם אישה שומרונית: "אֵיךְ אַתָּה, שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִשְׁתּוֹת וַאֲנִי אִשָּׁה שׁוֹמְרוֹנִית? כִּי הַיְּהוּדִים אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם שׁוֹמְרוֹנִים" (הבשורה על פי יוחנן פרק ד', הברית החדשה)

בברית החדשה, חייה של מרים המגדלית ("מגדלנה") שפכו אור על יחסו המהפכני של ישוע כלפי נשים במאה הראשונה לספירה. מרים המגדלית, כמו כל אחת ואחד מאיתנו, לא היתה בדיוק טלית שכולה תכלת. מספר החלטות לא טובות שנלקחו על ידה ניתבו את חייה לכיוונים הלא נכונים. אך אף אחת מהטעויות שלה לא גרמה לישוע להדיר אותה ממנו או להתייחס אליה בחוסר כבוד. למעשה, השגיאות של מרים דחפו את ישוע לעשות עבורה את המעשה האציל מכולם…

הכי קל זה להאשים את החלש, להאשים את האישה, מאז בריאת העולם, כאשר אדם האשים את חוה, ועד היום. כך גם בתקופתו של ישוע, האשימו הרבנים את האישה שהיא לא צנועה מספיק, על כך ישוע השיב: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ" (הבשורה על פי מתי פרק ה')

בתורה נקבע כי אדם יכול לתת גט לאשתו רק כאשר: "וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר, אפשר להתגרש רק בשל זנות. עם-זאת, חז"ל לקחו לעצמם את הרשות להתייחס רק לחצי הראשון של הפסוק, ניתקו אותו בגסות מההקשר וקבעו: "אפילו הקדיחה תבשילו… ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת – נאה ממנה, שנאמר (דברים כד): והיה אם לא תמצא חן בעיניו". כלומר, למרות קביעת התורה, החליטו הרבנים כי מותר לגרש את האישה אם הקדיחה את התבשיל (שרפה את האוכל) ואפילו אם מצא הבעל אישה יפה ממנה (משנה, גיטין ט').

מאז ועד היום, רוב הרבנים לא סבלו את המסר של שישוע ולכן דחו אותו, הם אף שינו את שמו ל"ישו הנוצרי" (על אף היותו יהודי-ישראלי) ובכך גם את תדמיתו, זאת על אף שהנצרות לא הייתה קיימת באופן רשמי עד המאה הרביעית.

יחסה של הברית החדשה לנשים

כדי לבחון נושא זה, נתמקד בחמישה תחומים:

• יחסם של כתבי הברית החדשה לנישואין.
• היחס לתלמידות בקרב נשים.
• היחס אל מצוות הנשים.
• היחס לעדותן של הנשים.
• היחס אל האישה והאשמה.

(א) יחסה של הברית החדשה לנישואין:

מחברי הברית החדשה היו ערים לכך כי קריאה לא-מעמיקה של דבריהם עלולה להביא למסקנה כי הם מגנים את מוסד הנישואין ואת יחסי האישות. לכן הם יצאו מגדרם על-מנת לנפץ רושם מוטעה זה ולהעמיד את הדברים על דיוקם.

בראשונה אל-הקורינתיים מוכיח שאול את קהילת קורינתוס על הזנות שנמצאה בתוכה (פרק ה, 1) וגוער בהם בצורה חריפה כל-כך, עד כי נראה כי הוא היה מעדיף לבטל את הנישואין לגמרי: "ולעניין מה שכתבתם אלי, הנה טוב לאדם שלא ייגע באישה, אך מפני הזנות תהי לכל איש אשתו ויהי לכל אישה בעלה" (פרק ז', 1-2). כיוון ששאול הבין כי דבריו עלולים להתפרש לא נכון (וייתכן ואפילו התפרשו כבר בצורה שגויה), הוא מבהיר את כוונתו בפרק ט': "וזאת התנצלותי כנגד הדנים אותי: האין לנו רשות בידנו לאכול ולשתות? האין רשות בידנו להוליך עמנו אחות [באמונה] לאישה, כמו גם השליחים האחרים וכמו אחֵי האדון וכמו כיפא?"(פס' 3-5). כאן אנו רואים כי לא די בכך ששאול מפריך את האיסור (לכאורה) להינשא, הוא אף מגלה לנו כי שליחים נוספים, אחיו של ישוע עצמו ואפילו שמעון-כיפא, באו בברית הנישואין.¹

בראשונה אל-טימותיוס פרק ד', נאמר "כי באחרית הימים יהיו אנשים אשר יסורו מן האמונה בפנותם אל הרוחות המטעות ואל תורת השדים. דוברי שקרים בחנופה אשר מצפונם כהה, אוסרים לשאת אישה ומונעים מיני מאכלים אשר בראם האלהים שיאכלום בתודה המאמינים וידעי האמת" (פס' 1-3). גם מקטע זה ניתן להבין כי היו אנשים אשר הטילו איסור על נשיאת נשים, אך כאמור, הללו מכונים ע"י שאול כדוברי שקרים אשר סרו מן האמונה לעבר הרוחות המטעות ותורת השדים.

מחבר האיגרת אל-העברים (שאול?) מדגיש בפרק י"ג כי "חיי האישות יכובדו אצל הכל ויצועכם אל יחולל, [כי] את הזונים והנואפים ישפוט אלהים" (פס' 4). ושוב אנו רואים כי המסר שניסו להעביר מחברי הברית החדשה לא יצא כנגד חיי אישות, כי-אם כנגד שימוש לא יאה שלהם (בצורת ניאוף וזנות).

אדרבא, כתבי הברית החדשה עודדו נישואין כאשר הם הפכו זאת לאות ולמופת: "ופקיד העדה צריך להיות איש אשר אין בו דופי, בעל אישה אחת, מושל ברוחו, צנוע ונחמד לבריות, מכניס אורחים ומבין ללמד ולא אוהב יין² ולא נוח להכות" (הראשונה אל-טימותיוס ג', 2). על השמשים בכל קהילה להיות "כל אחד בעל אישה אחת ומנהלים בטוב את בניהם ואת בתיהם" (שם, פס' 12). אלמנה הרוצה להיבחר לתפקיד בקהילה חייבת להיות מעל "ששים שנה ואשר היתה אשת איש אחד" (שם, פרק ה, 9). שאול, מחבר האיגרת, אף מביע את רצונו "כי הצעירות תהיינה [נשואות] לאיש, ללדת בנים ולהנהיג את בתיהן ולא לתת לאויב תאנה לחרף" (שם, פס' 14). בסיום פרק ב' של אותה איגרת מציין שאול כי האישה "תיוושע בלדתה בנים, אם תעמדנה באמונה ובאהבה ובקדושה עם הצניעות" (פס' 16). לסיכום, אנו רואים כי לא רק שאין ולו רמז לגינוי הנישואין, אלא שמוסד זה מקבל עידוד ומשנה תוקף.

דבר נוסף מעניין העולה מתוך הקטעים האלה שאין להתעלם ממנו, הוא המוטיב החוזר של נשיאת אישה אחת בלבד. כידוע, תקופת בית שני היתה פטריארכאלית ביותר והגברים בדת היהודית הורשו, ע"פ ההלכה, להינשא אפילו למאה נשים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר. סימוכין לכך אנו מוצאים עד לזמנו של הרמב"ם, שכתב בהלכות אישות:³

פרק י"ד, הלכה ד: "נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת".
פרק י"ד, הלכה ה: "וכמה היא עונתן? לפי מניינן. כיצד: פועל שהיו לו שתי נשים – יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים – נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים".
פרק י"ד, הלכה ו: "לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש".

במילים אחרות, למרות שמבחינה הלכתית יכול הגבר לקחת מאה נשים, באו חז"ל וצמצמו זאת "רק" לארבע על-מנת שיהיה לו פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.⁴ מן הבחינה הזו, כתבי הברית החדשה מקדימים את זמנם באופן דרמטי כאשר הם פוסקים כי הקונסטלציה האידיאלית בנישואין היא איש אחד ואישה אחת, ממש כפי שברא אותם ה' מבראשית: "על-כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (פרק ב, 24).⁵

(ב) היחס לתלמידות בקרב נשים בכתבי הברית החדשה:

סיפורה של ברוריה (או ברוריא), אשת רבי מאיר, מהווה דוגמא כל כך יוצאת דופן בספרות חז"ל לאישה-תלמידה, עד כי אל-לנו להתייחס אליו אלא בחזקת "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".⁶ מדוגמתה של ברוריה, ניתן אפוא ללמוד עד כמה נדיר היה זה למצוא ולו תלמידה חכמה אחת של כתבי הקודש בחברה הדתית-פטריארכאלית של תקופת סוף בית שני.

לעומת זאת, כאשר קוראים את ספרי הברית החדשה מגלים כי לא זו בלבד שהיחס אשר מקבלות שם הנשים הוא חיובי ביותר, אלא שבאופן יחסי, מבין כל הכתבים הדתיים של אותה תקופה הנמצאים ברשותנו (לרבות כתבי חז"ל, קלמנס, טרטוליאנוס ואוגוסטינוס), אין מסמך יותר פרו-פמיניסטי מזה של הברית החדשה.

להלן כמה דוגמאות לכך: כבר בפרק הפתיחה של בשורת מתי מתגלה פרט יוצא דופן, אם לוקחים בחשבון את האופי השמרני של התרבות היהודית בתקופת בית שני. מתי מזכיר לנו לא פחות מארבע נשים כאשר הוא מתאר את שושלת היוחסין של המשיח – תמר, רחב, רות ובת-שבע (מתי א', 3, 5-6). וכאמור, אין הוא מתבייש בכך שהמשיח הוא צאצא של אישה זונה (רחב), למרות שבנקל היה יכול לוותר על ציון שמה. רחב מוזכרת שוב, גם בפרק י"א של האיגרת אל העברים – פרק המוקדש כולו לדמויות מקראיות המהוות מודל לחיקוי בגלל עוצמת אמונתן. ואמנם, מחבר אותה איגרת אינו שוכח לעשות כבוד לרחב הזונה כאשר הוא מכניסה (פס' 31) לפנתיאון בו מצויים בין היתר שלושת האבות, משה רבנו ודוד המלך.

דוגמא נוספת ליחס המפתיע שאליו זוכות נשים בברית החדשה, מתקבל גם מישוע עצמו. בבשורת לוקס פרק י', נאמר:

"ויהי בנסעם, ויבוא אל כפר אחד ואישה אחת ושמה מרתא אספה אותו אל ביתה. ולה היתה אחות ושמה מרים, אשר ישבה לרגלי ישוע לשמוע את דברו. ומרתא יגעה ברוב שירותה ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך אדני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי? אמור נא אליה ותעזור לי. ויען ישוע ויאמר לה: מרתא מרתא, את דואגת ומבוהלת על הרבה. אבל אחת היא מן הצורך ומרים בחרה לה החלק הטוב, אשר לא יילקח ממנה" (פס' 36-42).

בקטע קצר זה ניתן להבחין במספר דברים יוצאי דופן: (1) בתקופה בה נשים-תלמידות היתה תופעה נדירה ביותר,⁷ שלא לומר אסורה, אנו קוראים כי ישוע לא נמנע מללמד את מרים לרגליו; (2) יתרה מכך, במקום לשבח את מרתא ולגעור במרים, ישוע בוחר להעמיד את מרתא במקומה ולשבח את מרים על כך שבחרה בחלק הטוב יותר – לימוד דבר האלוהים. ומרים הזו לא היתה תלמידתו היחידה של המשיח. בפרק האחרון של האיגרת אל-הרומיים, מציין שאול השליח את שמותיהן של לפחות עוד שש תלמידות נוספות ברשימה הכוללת גברים ונשים כאחד (פרק ט"ז, פס' 1, 3, 6, 12, 15). פיבי, הראשונה אשר פותחת את הרשימה, אף מתפקדת כשמשית הקהילה בקנכראה (שם, פס' 1). דוגמא נוספת נמצאת במעשי השליחים פרק ט', שם אנו קוראים על "תלמידה ביפו, ושמה טביתא, שתרגומו צביה, והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה" (פס' 36).⁸

נוסף על שנים עשר תלמידיו של ישוע, אנו קוראים בבשורת לוקס כי התלוו אליו באופן קבוע גם :"נשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומחוליים: מרים, הנקראה מגדלית, אשר גורשו ממנה שבעה שדים. ויוחנה, אשת כוזא סוכן הורדוס. ושושנה, ואחרות רבות אשר שרתהו מנכסיהן" (פרק ח, 2-3). משמעות הדבר היא כי לא רק שהיו לישוע תלמידות, אלא שדווקא הן (ללא עזרתם של גברים) היו אלה אשר ניאותו לממן את שירותו הציבורי ולסייע לכסות את הוצאות מחייתו.

דוגמא אחרת ליחס המפתיע המוענק לנשים בברית החדשה, מתקבלת אף היא מן המשיח עצמו. המפגש של ישוע עם האישה השומרונית, כפי שהוא מתועד בבשורת יוחנן פרק ד', חושף את יחסו המהפכני לנשים באותה תקופה. כאשר ביקש ממנה המשיח מעט מים, הופתעה האישה והשיבה: "הן יהודי אתה וכיצד תשאל ממני לשתות ואנכי שומרונית? כי לא יתערבו היהודים עם השומרונים" (פס' 9).⁹ וכששבו תלמידיו וראו את שניהם משוחחים, "ויתמהו על דברו עם אישה, אך לא אמר לו איש מה זה תשאל או מה תדבר עימה" (פס` 27). הדמות שעימה שוחח ישוע היתה אפוא בקבוצת סיכון כפולה, אשר היוותה מטרה נוחה ביותר להפליה: (1) הן עקב היותה שומרונית; (2) הן עקב היותה אישה. אך כאמור, ישוע התעלה על החיץ האתני-לאומי ועל החיץ המגדרי גם יחד, והוכיח שוב כי אינו נושא פנים לאיש.¹⁰

(ג) היחס אל מצוות הנשים:

דבר נוסף שעושה שאול השליח, מהווה אף הוא סטייה קיצונית מן הנורמה המקובלת בדתות האחרות של התקופה. הן באיגרת אל האפסיים (פרק ה', 21) והן באיגרת אל הקולוסים (פרק ג', 18), פונה שאול אל הנשים ללא משוא פנים – כלומר: ממש בגוף שני – ומוסר להן באופן ישיר מצוות מאת האדון.¹¹ ואין דבר זה שמור לשאול בלבד; גם פטרוס (שמעון-כיפא), באיגרתו הראשונה, פונה אל הנשים ישירות בגוף שני (פרק ג', 1) ומוסר להן את מצוות המשיח, ממש כפי שהוא עושה לגבי הגברים (שם, פס' 7). זה שינוי עצום ביחס הדתי לעבר הנשים ואין להקל בכך ראש כאשר לוקחים בחשבון כתבי קודש אחרים של אותה תקופה. ¹²

מדרש "בראשית רבה", מבהיר באופן קיצוני ביותר מהי דעתם של חז"ל בנוגע להשלכותיו של החטא הקדמון. שימו לב לאשמת הנשים בכל סעיף וסעיף: "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם:על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה. הה"ד (איוב כא) ואחריו כלאדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת".¹³

_{[1] על כך ששמעון היה נשוי, ניתן ללמוד גם מבשורת מתי פרק ח', 14.
[2] שאול השליח אמנם מזהיר מפני השתכרות ליין (אל-האפסיים ה', 18), ברם הוא איננו מתכוון לאיסור גורף של שתיית יין, שהרי בראשונה אל-הקורינתיים הוא מדגיש את חשיבות שתיית כוס היין לזכר דמו הנשפך של המשיח (פרק י"א, 25-29) ובראשונה אל-טימותיוס הוא אף ממליץ לשתות מעט יין מפעם לפעם (פרק ה', 23).
[3] משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרקר י"ד, הלכות ד-ו.
[4] למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספ', נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדברקרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסתהמסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים.
[5] ראו את התייחסותו של ישוע לכך במתי י"ט, 4-6: מרקוס י', 6-9; ואת פרשנותו של שאול השליח באל-האפסיים ה', 31-33.
[6] תלמוד בבלי, מסכת בכורות ו, ע"א.
[7] כאמור, הדוגמא של ברוריה היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
[8] למעשה, למרות שהיו לישוע תלמידות רבות, צביה היא הדמות היחידה המקבלת בספרי הברית החדשה את התואר "תלמידה".
[9] על-מנת ללמד על הסיבות לראשיתה של האיבה בין היהודים לשומרונים, ניתן לפנות למלכים ב י"ז, 24-41.
[10] ככתוב בלוקס כ', 21.
[11] גישה כזו לנשים כנראה נבעה מן המוטו אשר לפיו נהג שאול: "כי אתם כולכם בני אלהים על-ידי האמונה במשיח ישוע. כי כולכם אשר למשיח נטבלתם, לבשתם את-המשיח. ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן-חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כולכם אחד אתם במשיח ישוע" (אל-הגלטיים ג', 26-28).
[12] גישה מרעננת זו, בה נוקטים שליחיו של ישוע, חשובה ביותר בעיקר לאור העובדה שהן במקרא והן בספרות חז"ל, המצוות המיוחסות לנשים ניתנות להן בגוף שלישי. דהיינו, מדברים עליהן אך לא איתן. אין הכוונה לכך שבכתבי קודש אחרים לא מופיעים אזכורים של מצוות הנוגעות לנשים או דיבור של האל ישירות לעבר נשים, אלא לכך שאין בכתבים אחרים (לרבות המקרא) מצוות הלכתיות אשר מכוונות וניתנות לנשים בגוף שני ובפנייה אישית ישירות אליהן. דפוס זה מאפיין אפוא את ספרי הברית החדשה לבדם.
[13] מדרש בראשית רבה, פרשת בראשית.}

_{[1] ילקוט שמעוני, בראשית ב' סימן כ"ד.}

_{[2] ראו גם במסכת עירובין י"ח ע"ב.}

_{[3] ב"קיצור שולחן ערוך" נאסר על איש ללכת "בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אִשה או כלב או חזיר" (דין לבישת בגדיו והלוכו, סימן ג', סעיף ח').}

_{[4] בתלמוד אף כתוב: "וילך אלקנה אחרי אשתו" (בבלי, עירובין י"ח ע"ב).}

_{[5] ראו גם: קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות ה', סימן קמ"ה.}

_{[6] בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו. יש לציין כי אין שום אינדיקציה מקראית לכך שמצוות התרומה מלחם הארץ (במדבר ט"ו 17-21) מיוחסת לנשים בלבד ולפיכך, אין פלא שהתנ"ך לא מזכיר את העונש הנורא שהמציאו הרבנים.}

_{[7] דברים ד' 2, י"ג 1.}

_{[8] משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.}

_{[9] משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה ד.}

_{[10] שם, הלכה ו'. למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספירה, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים בחסות ההלכה.}

_{[11] בבלי, קידושין ל"ג ע"ב – ל"ד ע"א.}

_{[12] מסכת סוכה פרק ב'.}

_{[13] פרק כ"ג נפתח בציווי על בני ישראל שלא לעשות כל מלאכה בשבת (פס' 3); האם מפני שנאמר "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מישהו מהרבנים יעז לפטור את הנשים משמירת השבת?..}

_{[14] חי בספרד במאה ה- 14.}

_{[15] והרמב"ם מרחיב בנושא: "כל אישה אסורה מאלו: אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה, הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א').}

_{[16] בפרשנותו על בראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [ובהגיעה לגיל] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין כי רש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; בפרקי דרבי אליעזר ט"ז נאמר כי כאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המיינקת שלה.}

_{[17] בספר מלאכי ב' פס' 14-16 נאמר כי ה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).}

_{[18] לפי מסכת כתובות ע"ה ע"א, מותר לגרש את האישה גם בגין גודל דדיה.}

_{[19] "רב ושמואל: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. בשלמא למ"ד פרצוף, היינו דכתיב: אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני".}

_{[20] ראו ביאורו של ר' עדין שטיינזלץ.}

_{[21] במדרש "ילמדנו" (ילקוט תלמוד תורה, בראשית אות קמ"ט) מכונה דינה "יצאנית בת יצאנית".}

_{[22] לפי התלמוד (בבלי, יבמות ק' ע"ב), 'קטנה' היא זו שטרם מלאו לה 12; ו'בוגרת' היא מי שעברה את גיל 12.}

_{[23] ראו בספרה של פרופ' שרה קליין-ברסלבי, "פירוש הרמב"ם לסיפורים על אדם בפרשת בראשית", 1986: 199-200.}