המבול ותיבת נוח

 

מה היה היקפו של המבול הגדול?

במשך שנים רבות ספקנים טענו כי אין עדויות ארכאולוגיות למבול גלובלי במילים אחרות מבחינת המדע מבול גלובלי לעולם לא התרחש. המאמר הבא יספק את המודל למבול אשר נקרא "מבול מקומי" וייקח בחשבון את התיאור התנ"כי ואת הראיות המדעיות. בניסיון להציע תשובה אפשרית לשאלה – איפה התרחש המבול? בכל כדור הארץ? או במקום מסוים?

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת אפילו יותר מגיל היקום, ימי בראשית, הוא נושא המבול בזמנו של נוח. יש שתי גישות למבול של נוח: "מבול גלובלי" ו"מבול מקומי". הגישה הגלובלית אומרת שהמבול כיסה את כל הפלנטה ללא יוצא מן הכלל. הגישה המקומית טוענת שהמקרה היה קטן יחסית, אשר השפיע רק על חלק קטן מהפלנטה ועל חלק קטן מהאוכלוסייה. אך אנו נתמקד כעת בגישה שונה משתי הפרשנויות הללו. נקרא לגישה זו "מבול אוניברסלי", עם המילה אוניברסלי נתכוון לאירוע שמקיף את כל הפרטים בקטגוריה או קבוצה, במקרה הזה, "כל האנושות".

אחת ממילות המפתח בפרקים של המבול אשר מתארת את היקף המבול זו המילה "הָאָרֶץ".  קוראים מודרניים  אשר נתקלים במילה זו חושבים ישר על כל כדור הארץ. אך בימי קדם בני האדם לא דמיינו כדור יבשתי. "ארץ" או "עולם" בשבילם הייתה הכוונה לשטח מקומי או "אנושות"  או "כלל האוכלוסיה".

ישנן שתי דוגמאות מוכרות בתנ"ך אשר משתמשות במילה "הארץ" כמו בסיפור המבול  :בראשית מ"א 56-42 ומלכים א' י' 24. משמעותה של המילה "ארץ" בפסוקים אלו יכולה לשפוך אור חדש על הבנתנו את היקף המבול.

בבראשית מ"א:57 אנו קוראים: וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף:  כִּי-חָזַק הָרָעָב, בְּכָל-הָאָרֶץ. בראשית מ"ב :5-6 מבהיר שהרעב התפשט בכל האימפריה המצרית ובארץ כנען. המילה "הארץ" בקונטקסט זה מתייחסת לאזור גדול של ציביליזציה אנושית, במקום לכל הפלנטה.

מחבר ספר מלכים א' י:24 מכריז ש כָל-הָאָרֶץ–מְבַקְשִׁים, אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה:  לִשְׁמֹעַ, אֶת-חָכְמָתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים, בְּלִבּוֹ. שוב הכוונה לשליטים שבאו מאזור אתיופיה ומארצות ערב של ימינו. סביר להניח שאיש לא בא מאנטרקטיקה או מגרינלנד.

התייחסויות גאוגרפיות מקומיות מופיעות גם בברית החדשה. במעשי השליחים ב' 5 לוקס מתאר יהודים הגרים בירושלים כ יְהוּדִים יִרְאֵי אֱלֹהִים מִכָּל עַם וְעַם אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם.  פרשנים מסכימים שפסוק זה לא כולל בהכרח סינים, אצטקים ובני המאיה. בדיקות דנ"א מאשרות ששום יהודי מהמאה הראשונה לא הגיע מהמזרח הרחוק או מאמריקה המרכזית.

באל הרומים א':8 שאול השליח כותב למאמינים הרומים: דְּבַר אֱמוּנַתְכֶם נִשְׁמַע בְּכָל הָעוֹלָם. באל הקולוסים א':6 הוא כותב שֶׁהַבְּשׂוֹרָה עוֹשָׂה פְּרִי וּמְשַׂגְשֶׂגֶת בְּכָל הָעוֹלָם. חלק מהתרגומים של לוקס מזכירים את הצו של הקיסר אוגוסטוס לגבות מס מ"העולם".  מאחר והקונטקסט של פסוקים אלה מצביע על התייחסותו של הכותב לעולם הרומי, להיקף של האימפריה הרומית.

בכל הפסוקים הללו הביטויים "כל הארץ" "מכל עם ועם תחת השמיים", "בכל העולם" מתייחסים לאזורים גאוגרפיים או גאופוליטיים מאשר לכל פלנטת כדור הארץ. לכן, אנו יכולים להסיק רציונלית שההתייחסויות בבראשית ו-ח ל-"עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" ו-"תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם" לא בהכרח צריכות לרמוז על אירוע גלובלי בהיקפו.

אחרי  שראינו את משמעות המילה "הארץ". על בסיס קונטקסט לשוני והיסטורי, המילה "ארץ" בפסוקים של בראשית יכולה להתייח לא לכל הפלנטה אלא לכל ה"עולם" האנושי. כלומר, המבול היה יכול להיות כלל עולמי(אוניברסלי) מבלי להיות גלובלי.

בנוסף לכך, הרבה קטעים בתנ"ך מחוץ לספר בראשית שופכים אור ברור יותר על ההיקף הגאוגרפי של המבול. אחד מהפרקים הוא תהילים ק"ד, שזהו סיכום תיאורי יפיפה על הניסים הגדולים שאלוהים עשה במשך ששת ימי הבריאה של בראשית א'.

בתהילים ק"ד:6, הסופר מתאר את מראהו של כדור הארץ לפני כל האיים או היבשות שנוצרו (ביום הבריאה הראשון והשני). תהילים ק"ד:7-8 מספר על ההשתנות של קרום כדור הארץ (ביום הבריאה השלישי) ,מעולם ימי לתוך משטח עם שני אוקיינוסים ויבשות. בתהילים ק"ד: 9,הסופר אומר בפרוש  שבתהליך זה של היווצרות יבשות גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן; (המים)  בַּל-יְשֻׁבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. מאחר והמבול של בראשית התרחש אחרי ימי הבריאה, פסוק זה מצביע על כך שהמבול לא יכל להיות גלובלי בהיקפו הגיאוגרפי.

ספר איוב, בפרקים ל"ח-ל"ט, גם כן מתאר את האירועים של ימי הבריאה. עם התייחסות ליום השלישי של הבריאה, אלוהים שואל, רטורית, וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.

ט  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.

י  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.

יא  וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. שוב, מקטע זה משתמע שבהיווצרות היבשות אלוהים קבע מגבלות קבועות עבור האוקיינוסים אשר לא יכלו להיחצות שוב.

קטעים נוספים מדגישים את הנקודה שיוסדה בתהלים ק"ד ואיוב ל"ח. שניים מקטעים אלו הם תהילים ל"ג:6-11 ומשלי ח':25-29. בנוסף לכך, השנייה לפטרוס ב':5 מיידע אותנו על כך שאלוהים הביא את המבול על "עוֹלָם שֶׁל רְשָׁעִים". אם האנושות עדיין לא הגרה לכל היבשות של של הפלנטה כמו אנטרקטיקה, גרינלנד, אוסטרליה, צפון ודרום אמריקה, לא הייתה שום סיבה שאלוהים ישמיד גם את המקומות הללו. עיקרון דומה מתבטא בשנייה לפטרוס ג':6  וְעַל־יְדֵי אֵלֶּה נֶהֱרַס הָעוֹלָם שֶׁהָיָה אָז, בְּהִשָּׁפְטוֹ בַּמַּיִם. פטרוס מבדיל כאן את "עולמו" של נוח, מעולמו שלו, העולם הרומי.

אפילו בתיעוד של המבול בספר בראשית(ו'-ט') אנו רואים סימנים לכך שהמבול היה מוגבל בהיקפו . בבראשית ח' לדוגמא, כאשר נוח צופה במיתון של המים, פסוק 5 אומר שהוא יכל לראות את הגבעות הרחוקות וההרים מנקודת מבטו. אז, הוא שחרר יונה.  אבל מצד שני לא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה, כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ(בראשית ח' 9). מכאןנאפשר להבין שכנראה היונה עפה מתחת לגובה של נקודת תצפיתו של נוח. אבל המילים שמשומשות כאן "על פני כל הארץ" הן דומות לאלו המשומשות בבראשית ז' :19, הטקסט שמשומש לעיתים קרובות כהוכחה לכך שהמבול היה גלובלי. לכן ביטויים כגון: "על פני כל הארץ", "תחת כל השמיים", "העולם כולו" וכו' מתייחסים לאזור קטן מאשר לכל פני שטח הפלנטה,למשל, מאופק לאופק(פחות או יותר) או באזור מיושב על ידי אנשים, שעליהם הטקסט מתמקד.

המבול של בראשית ייתכן והתרחש במסופוטמיה ומעבר. רוב שמות המקומות שנרשמו בספר בראשית ב'-ח' קשורים במיקומם למסופוטמיה, אך חלקם לא. החריגים הם פישון ונהרות הגיחון, שזרמו מהחלק הדרומי של חצי האי ערב. נראה שאפשר שהמבול של בראשית הציף לא רק את מסופוטמיה אלא גם את כל אזור המפרץ הפרסי וחלק גדול מדרום ערב. זה מעניין לציין כי באזור המפרץ הפרסי הייתה יבשה, על פי הגאולוגים, לפני כ40,000-80,000 שנים, עידן שבערך עולה בקנה אחד עם הימים של נוח.

כמו בכל שאלה או מחלוקת מקראית, גישה מועילה היא גישה שמשלבת את כל קטעי המקרא אשר מתייחסים לנושא ספציפי וכך מביאים תמונה ברורה יותר.

במבט תאולוגי, ההיקף הגאוגרפי של המבול יכול להיקבע על ידי מיקומם הגאוגרפי של בני האדם והחיות שלהם. הבסיס לפירוש של המבול כאירוע קטן יחסית במקום גלובלי, הוא שלציביליזציה של בני האדם באותו הזמן היה מחסור בכלכלה, טכניקה ואמצעים בכדי להשתרע במקומות רחוקים על פני הפלנטה. עדויות ארכאולוגיות מלמדות שהתיישבות בני האדם לא התפשטה מעבר לאזור של שלוש יבשות עיקריות: אפריקה אסיה ואירופה. בראשית י"א :1-9 מספר לנו שגם אחרי המבול הנורא, בני האדם נשארו נחושים בעקשנותם ולא צייתו למצוותו של אלוהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ". במקום זאת הם אמרו "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ"(בראשית י"א 4).

מבחינה תאולוגית, אין סיבה שאלוהים ישמיד את כל כדור הארץ. והחיות שהובאו לתיבתו של נוח היו זוגות(זוגות רבים במקרים מסוימים) של יצורים אשר היו ילידים באזור וחיוניים לכינונה החדש והמהיר של המערכת האקולוגית. פרשנות זו נכונה גם לטקסט ונכונה לאופיו הנגלה של הבורא והמושיע.

 

לכן, השאלה "איך העלה נוח את כל החיות לתיבה" מאבדת ממשמעותה מאחר והמבול היה מקומי ולא גלובלי.

הטענה כי אין לנו ראיות למבול גם מאבדת מתוקפה משום שאם מדובר במבול מקומי, אנו לא אמורים לצפות למצוא ראיות לאירוע כזה, כמו שאנו לא מוצאים ראיות למבולים מקומיים אחרים מהעבר.

 

כעת נבחן מספר טיעונים המשומשים לטובת הפרשנות שסיפור המבול מתאר מבול שהתרחש בכל כדור הארץ ואז נראה טיעון מתוך ההקשר של הסיפור לטובת הפרשנות שהמבול היה אירוע מקומי. אציג בקצרה את שלוש הנקודות עליהן נדבר במאמר:

 

• אנו נראה שהמילה "כֹּל" לא פותרת את הבעיה. משום שעולה השאלה "כל מה?" אותו הדבר לגבי המילה הַר. הר זה לא בהכרח מה שאנחנו חושבים שזה כשאנחנו חושבים על הרים. ולבסוף זה נכון גם לגבי המילה אֶרֶץ שמשמעותה הבסיסית היא חלקה של אדמה מסוימת.

 

• אנו נראה שהביטויים "כל בשר" או "כל השמיים" (שמשתמשים בכל+שם עצם) לא מדברים במונחים מוחלטים בתנ"ך.

 

• אנו נראה שההקשר יכול לעזור לנו לענות על שאלת היקף המבול. ההקשר הוא בראשית ו-ח לאור העולם המוכר בזמן בראשית י. וזה מעלה את השאלה: האם יש דרך טקסטואלית לקשר בין בראשית י, העמים שמוצאם מבניו של נוח, לסיפור המבול?

 

 

המילה "כֹּל"

 

המילה "כל" לא מצביעה על שום דבר בפני עצמה, משום שהיא מעלה את השאלה: "כל מה?"

בבראשית מא 57 נאמר: וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף:  כִּי-חָזַק הָרָעָב, בְּכָל-הָאָרֶץ. האם ניתן להסיק מכאן שכל בני האדם על פני כדור הארץ הגיעו אל יוסף? ברור שלא. זה לא רק ברור בגלל שזה הגיוני, אלא בגלל שאנו יודעים שיעקב ובניו ומשפחותיהם לא ירדו למצרים בזמן הזה (פרק מב).

בקשר למילה "ארץ", כפי שצויין לעיל, המושג מתייחס בדרך כלל לחלק מסוים על פני השטח. בראשית מא 56, פסוק אחד לפני הפסוק שראינו עכשיו, אומר: וְהָרָעָב הָיָה, עַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ; וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם, וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. "כל הארץ" בפסוק הזה היא לא כל העולם, אלא ספציפית מתיחסת לארץ מצרים. הכתובים אף משתמשים במילה "ארץ" כדי להתייחס לשטח מוגבל גם כשהם לא מתארים את השטח המוגבל הספציפי (כמו "מצרים"), ולכך יש דוגמאות רבות בכתובים (בראשית מא 57, י 11; יב 7, 10; יג 7, 17; טו 18; כג 15 ועוד).

המילה "הר" בסיפור המבול משומת במקומות אחרים כדי לתאר גבעה, או במושגים כללים יותר, משהו הנמוך מהר האוורסט (בראשית כד 14; לו 8 {אדום}; יהושע יג 19; מלכים ב א 9; כג 13; ירמיהו ג 6; חגי א 8 {עצים לא צומחים על הרים מאוד גבוהים}).

 

"כל בשר"

 

תהלים סה 3- מה לגבי כל בני האדם בצד השני של כדור הארץ?

ישעיהו מ 5- האם כולם ערים באותו הזמן? כשהפסוק הזה מצוטט בברית החדשה, הוא גם לא משומש כדי לדבר על כל בני האדם, אחרת נצטרך להגיד שכל בני האדם בכדור הארץ יוושעו

ישעיהו סו 24- איך כל בני האדם על פני כדור הארץ יראו את הגופות הללו?

ירמיהו כה 31- אלוהים שופט את העמים, לא את ישראל בהקשר, לכן לא מדובר על כולם.

שמות כא 4- מה לגבי האנשים במזרח ובמערב (ההקשר וההתייחסות הגיאוגרפית לצפון ולדרום מתייחסים לישראל, ולכן לא מדובר על כל בני האדם בכדור הארץ)

יואל ב 28- לא כל בני האדם קיבלו את רוח הקודש כאשר הנבואה הזו התגשמה באופן חלקי במעשי השליחים ב- וגם לא כולם ייוושעו בעתיד (ולכן לא כולם יקבלו את רוח הקודש).

 

הטיעון מן ההקשר הטקסטואלי לטובת מבול מקומי

מה לגבי ההקשר? ההקשר קובע את הפרשנות הנכונה. ההקשר תמיד קובע את המשמעות. אז מהו ההקשר הנכון לקריאת סיפור המבול?

ההקשר הנכון הוא בראשית י'. מה זה ה"עולם" בעולם המקראי? התשובה: בראשית י'. הפרק הזה מפרט את כל העמים שהגיעו מבניו של נח. הם מכסים רק את האזור הים תיכוני ואת המזרח הקרוב הקדום. אין שום ידע אודות אוסטרליה, סין, יפן, צפון אמריקה, דרום אמריקה וכו'. לכן, הם היו קוראים את בראשית ו'-ח' ופשוט טוענים שעבור המחבר, הסיפור מספר על מבול שכיסה את כל השטחים הידועים, אך המבול עצמו לא היה גלובלי. לאחר מכן הם היו לוקחים אותך לבראשית ט 19. שם נאמר: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. מאחר ובניו של נח הם המקורות לכל העמים בבראשית י', והעמים הללו לא מצייגים את כל כדור הארץ, זה אומר שבראשית י'= "כל הארץ". הנקודה היא שהיבטוי "כל הארץ" מוגדרת בפסוק הזה בתור השטחים שבהם התיישבו הצאצאים של בני נח. המקומות האלה מפורטים בבראשית י, וזה ברור שלא מדובר שם על כל כדור הארץ.

הטיעון מן ההקשר עוזר לאלה שטוענים שהמבול היה מקומי להסביר ביטויים כמו תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם (בראשית ז 19). אלו שמאמינים שהמבול היה מקומי ישאלו: "האם נח ראה את השמיים שמעל אוסטרליה? צפון אמריקה? או שעד כמה שעינו הייתה יכולה לראות, שזה אומר שהיה מדובר במבול בסדר גודל של מיליוני קילומטרים מרובעים, אך לא בכל כדור הארץ?

המסקנה מן הנאמר כאן היא שהפרשנות הגורסת שהיה מדובר במבול מקומי ולא גלובלי, זמינה והגיונית, ולא "לא תנ"כית".

 

האם ישנה סתירה בתיאור המבול של נוח בספר בראשית?

כך חושב מבקר-המקרא רולי שכותב: בסיפור המבול אנחנו מוצאים שלפי בראשית ו׳ 20-19 אלוהים מצווה על נוח לאסוף זוג אחד מכל מין בעל חיים, ולהביאם לתיבה. ואילו לפי בראשית ז׳ 2 נאמר לו לקחת שבעה זוגות מן החיות הטהורות, וזוג בודד של חיות טמאות.

בבראשית ז׳ 8 ואילך מודגשת הסתירה הזו על ידי האמירה שמופיעה שם, ולפיה לתיבה נכנסו זוגות בודדים של בעלי חיים טהורים וטמאים, למרות שבהחלט יתכן שהדגש הזה על הסתירה לא היה קיים במקור. כמו כן קיים חוסר הסכמה באשר למשך המבול. לפי בראשית ז׳ 12, הגשמים נמשכו 40 יום, ואחריהם, לפי בראשית ח׳ 6 ואילך, נוח המתין פרקי זמן של שבעה ימים עד שירדו המים. ואילו לפי בראשית ז׳ 24 המים נותרו על עומדם במשך 150 יום, ולא ירדו לחלוטין אלא אחרי שנה ועשרה ימים מאז שהחל המבול לרדת (ח׳ 14; השווה עם ז׳ 11) (,Rowley 18 ,GOT).

קיטצ׳ן משיב לטענה זו:

לעיתים קרובות עולה הטענה שפרקים ז׳ וח׳ בספר בראשית, לדוגמה, מביאים שני אומדנים שונים באשר למשך המבול, כשלמעשה טענות אלה אינן אלא המצאה של תורת המקורות. הטקסט המקראי שמצוי בידינו היום הוא עקבי לחלוטין, והוא מדבר על שנה ועשרה ימים (11, אם סופרים גם את היום הראשון וגם את האחרון) שבהם נמשך המבול מתחילתו ועד סופו, כפי שהוכיחו כבר לפני זמן רב אלדרם, ה״דל ואחרים. גם הניגוד שקיים לכאורה בין בראשית ו׳ 20-19 (השווה עם ברא׳ ז׳ 9-8) ובראשית ז׳ 3-2 באשר ל״זכר ונקבה״ או ״שבעה שבעה איש ואשתו״ הוא דמיוני. בבראשית ו׳ 20, המילה ״שניים״ משמשת ככל הנראה כמילה קיבוצית ל״זוגות״, שהרי בעברית אי אפשר ליצור ריבוי למילה כפולה (המילה ״שניימים״ לא קיימת!); בבראשית ו׳ 20-19 וז׳ 9-8 האמירות הן כלליות, ואילו בבראשית ז׳ 3-2, הכוונה היא במפורש לזוגות ושביעיות, האמירה היא מפורטת.

אלכסנדר היידל ערך מחקר מקיף על התיאור המקראי של פרק הזמן שבו נמשך המבול:

כידוע, ביקורת המקרא המודרנית רואה בסיפור המבול שבספר בראשית תערובת שלקוחה משני מקורות עיקריים, שבמובנים מסוימים סותרים זה את זה באופן שאינו ניתן לגישור, ושחוברו יחד בידי עורך. לפי אחד המקורות, זה שמכונה P- המקור הכוהני, המבול החל ביום ה-17 לחודש השני (ז׳ 11) והסתיים ביום ה-27 לחודש השני של השנה שלאחר מכן (ח׳ 14-13). אם כך, האירוע כולו התרחש לאורך תקופה של שנה 11-1 יום. אבל לפי המקור האחר, זה שמכונה J (המקור היהוויסטי), הגשם ירד במשך 40 יום ו-40 לילה (ז׳ 12), ובסופם פתח נוח את הצוהר בתיבה ושלח ארבע ציפורים בהפרשים של שבעה ימים זו מזו, שלוש פעמים ברצף (ח׳ 12-6). אחר כך הוא הסיר את מכסה התיבה ומצא שפני הארץ יבשו (פסוק 13); לפי חישוב זה, המבול נמשך רק 61 יום.

אין זה המקום להיכנס לדיון מפורט בבעיות שכרוכות בנושא; בשלב זה נצטרך להסתפק בכמה מילים. ייתכן שהיו מספר מקורות שונים, ששימשו לצורך חיבור סיפור המבול המקראי, שכן הכתובים עצמם מרמזים באופן מפורש שהסופרים עשו שימוש ברשומות כתובות וכיוצא באלה לצורך הכנת ספריהם. אבל למרות הטענות שהועלו, אל לנו להפריד בוודאות גמורה את החומר המקראי לגורמים שמרכיבים אותו. יתרה מכך, המנהג הרווח – לטפל בשיירים של כל אחד מהמקורות־לכאורה כאילו הוא מכיל את השלם, מוביל לכך שסיפור המבול בספר בראשית, הסיפור שבו אנו עוסקים כרגע, מתמלא באי התאמות.

כל קורא בלתי משוחד צריך להבין שבתיאור המבול בספר בראשית, כפי שהוא מחולק בידי אנשי ביקורת המקרא המודרנית, יש מספר פערים חשובים בחלקים שמיוחסים למקורות P-I J. אילו היתה לנו גישה אל הטקסט השלם של המקורות־לכאורה שמכונים P-I J ,ולצורך הדיון נניח שמקורות כאלה אכן היו קיימים אי פעם, היינו רואים מיד שאין כל חוסר התאמה בין שני הסיפורים. אבל גם בלי גישה כזו למקורות, שוב ושוב הוכח שאפשר ליישב בקלות ובאופן הגיוני את הסתירות־לכאורה שקיימות בסיפורי בראשית, אם משאירים אותן באופן שבו מצאנו אותן בטקסט העברי.

דוגמה טובה לכך יש בנושא שעומד כאן לדיון – פרק הזמן שבו נמשך המבול. אם נותיר את הטקסט המקראי כמו שהוא ונתייחס לסיפור כאל יחידה אחת שלמה, הנתונים המספריים שקשורים במבול יעמדו בהרמוניה מושלמת, כפי שמעיד ההסבר שיובא להלן.

לפי פרק ז׳ 11, המבול החל בשנה ה-600 לחייו של נוח, ביום ה-17 לחודש השני, שבעה ימים אחרי שנוח קיבל את ההוראה להיכנס לתיבה שבנה (ז׳ 10,4-1). במשך 40 יום ו-40 לילה ירד גשם על הארץ (פסוק 12). בשום מקום לא נאמר שאחרי תקופה זו פסקו הגשמים לחלוטין. להיפך, הגשם המשיך לזרום, והמעיינות התת קרקעיים המשיכו לנבוע, שכן נאמר מפורשות שמעיינות התהום וארובות השמים לא נסגרו והגשם שירד מן השמים לא חדל עד סוף היום ה-150 מאז תחילת המבול, מה שגרם לכך שהמים המשיכו לעלות או שמרו על גובהם לאורך כל התקופה הזו (ז׳ 24 – ח׳ 2).

אבל בשעה שזרימת מי התהום נמשכה אולי בחוזקה גם אחרי 40 הימים הראשונים, מטחי הגשם הקשים פסקו מן הסתם, והגשם המשיך לרדת בצורה מתונה יותר. בבראשית ז׳ 12 נאמר, ״ויהי הגשם על הארץ 40 יום ו-40 לילה״, ובפסוק 17, ״ויהי המבול 40 יום על הארץ. כאמור, המונח מבול בפסוק 17 מתאר ללא כל ספק את מטחי הגשם חסרי התקדים שירדו מהשמים, ושגרמו לפני המים לעלות ולהציף את הארץ. מדברים אלה משתמע שהיה זה גשם הזלעפות הבלתי מרוסן, או מטחי המים שירדו מן השמים, שפסקו אחרי 40 הימים הראשונים.

בסופם של 150 הימים החלו המים לרדת (ח׳ 3), וביום ה-17 לחודש השביעי נחה התיבה על אחד מהרי אררט (פסוק 4). זה קרה בדיוק חמישה חודשים ויום מאז שהחל המבול (השווה עם ז׳ 11). נדמה שהמסקנה הברורה היא ש-150 הימים היו חמישה חודשים, ושכל חודש היה בן 30 יום. ביום שבו החלו המים לרדת, כלומר ביום ה-151 מאז פרוץ המבול, נחה התיבה על הקרקע. המים המשיכו לרדת גם אחר כך, עד שביום הראשון לחודש העשירי נראו ראשי ההרים (ח׳ 5). אם חודש מורכב מ-30 יום, הרי שנותרו לנו 74 ימים נוספים, ובסך הכל מדובר ב-225 יום. בסופם של 40 יום מתאריך זה, כלומר, ביום הראשון של החודש העשירי, פתח נוח את צוהר התיבה, ושלח ארבע ציפורים במרווחים של שבעה ימים זו מזו (פסוקים 12-6).

מאחר שהציפור הראשונה נשלחה ביום ה-41, מדובר בסך הכל ב-62 יום נוספים, וכך אנחנו מגיעים ל-287 יום בסך הכל. הציפור האחרונה נשלחה ביום ה-287 מאז שהחל המבול, או (אם מוסיפים את 46 הימים שחלפו לפני פרוץ המבול) ביום ה-333 של השנה. וכך הגענו ליום השלישי בחודש ה-12. 28 יום מאוחר יותר, ביום הראשון של השנה הבאה, השנה ה-601 לחייו של נוח, יבשו המים מעל הארץ (אם כי פני האדמה עדיין לא יבשו לחלוטין), ונוח הסיר את מכסה התיבה (פסוק 13). חודש ו-26 יום אחר כך, ביום ה-27 לחודש השני, שוב היתה הארץ יבשה ומוצקה, ונוח יצא מן התיבה (פסוקים 14 ואילך). שתי תקופות אלה מסתכמות ב-84 יום. אם נוסיף את הימים האלה ל-287 הימים הקודמים, נגיע ל-371 יום בסך הכל, או שנה אחת 11-1 יום מאז פרוץ המבול. אין כאן כל חוסר התאמה.

לא רק שהסתירות־לכאורה לא קיימות בכלל; שני התיאורים תלויים זה בזה, ולפיכך מהווים יחידה אחת. רייבן מדגים זאת:

המבקרים לא הצליחו להפיק שני תיאורים שלמים של המבול, אפילו לא במידה נסבלת. תחילת פרק ז׳ מיוחסת למקור J אם כך, מקור J מספר לנו שאלוהים ציווה על נוח להיכנס לתיבה עם כל ביתו, בלי לספר ולו במילה אחת על בניית התיבה או על משפחתו של נוח. פרק ז׳ זקוק לדברים שנאמרים בפרק ו׳ 22-9 כדי להפוך אותו למושלם או לבר הבנה. בבראשית ח׳ 13 נאמר, ״ויסר נוח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו פני האדמה״. אמירה זו מיוחסת למקור J, אבל אף מילה נוספת של מקור J לא מופיעה עד פסוק 20, שם נאמר, ״ו״בן נוח מזבח ליהוה״. פער רציני זה מגושר באמצעות האמירות החוצצות שהמבקרים מייחסים למקור P. מעבר לכך, מה שנאמר בבראשית ט׳ 17-1 (P) איננו חזרה מיותרת על בראשית ח׳ 22-12 (J), אלא הרחבה של הברית שאלוהים כרת עם נוח אחרי שבנה את המזבח ליהוה והחל לשקם את חייו עלי אדמות.