למה אלוהים כלכך "שונא" חזירים ושרימפסים?
בקצרה:
כיום ישנן שיטות בישול מאוד מתקדמות ויש המון מידע בעניין. אבל בעבר המצב היה שונה. תאר לעצמך אם בני ישראל בתקופת המקרא, היו אוכלים את העיט (אשר ניזון מפגרים ונבלות ו"שיירי" חיות. ולכן מי יודע איזה מחלות הוא נושא איתו כתוצאה מכך..) או חזירים (אשר אכלו צואה של חיות אחרות ואף שלהם עצמם ולכן נושאים מחלות כמו שערונות [סוג של טפיל] ואחרות), או ארנבת ושפן הסלע (אשר נושאו את מחלת הטולרמניה), או חסילונים-שרימפסים (אשר היוו "פח האשפה הימי"), וכתוצאה מכך נדבקים במחלה כלשהי. ואז, כאשר היו נכנסים לבית המקדש עבור פולחן כזה ואחר, היו מדביקים את הכהנים במחלות, ובכך מטמאים את בית המקדש ומחללים את עבודת הקודש כולה…
בגלל זה מאכלות מסויימים נאסרו. כי הם עלולים היו לגרום לכך שבית המקדש היה טמא. בית המקדש היה המקום בו רוח הקודש שכנה. דרך בית המקדש עבדנו את אלוהים. על המקום היה להיות קדוש, טהור. לא טמא (ז"א לא מזוהם).
כיום, אלוהים כבר לא שוכן בבית המקדש וגם אין יותר בית מקדש, לכן המצוות הללו אינן רלוונטיות. ובכל מקרה, אנחנו לא עוד תחת ברית סיני אלא תחת הברית החדשה (ירמיהו ל"א). כיום אנחנו עובדים את אלוהים דרך המשיח, כאשר רוח הקודש לא שוכנת בבית המקדש, אלא במאמינים בו, כפי שהבטיח הנביא יחזקאל:
"וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר" (יחז י"א)
בברית החדשה ישנה התייחסות לנושא: "בָּזֹאת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מוֹדִיעָה שֶׁהַדֶּרֶךְ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ נִגְלֵית כָּל עוֹד הַמִּשְׁכָּן הַחִיצוֹן עוֹמֵד עַל מְכוֹנוֹ, וְזֶה מָשָׁל לַזְּמַן הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָבִיא אֶת מְשָׁרֵת הַקֹּדֶשׁ לִידֵי שְׁלֵמוּת בְּמַצְפּוּנוֹ, וְשֶׁאֵינָם אֶלָּא כְּרוּכִים בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה וּבְמִינֵי טְבִילוֹת — פִּקּוּדֵי-תּוֹרָה חִיצוֹנִיִּים אֲשֶׁר נִתְּנוּ עַד עֵת תִּקּוּן" (אל העברים ט 8-10). קיום מצוות הכשרות של ויקרא י"א הוא מרכיב עיקרי בכוונה של אנשים שמדברים היום על קיום מצוות. אבל אנשים רבים אינם מבינים את מה שציין בתבונה רבה מחבר האיגרת אל העברים, והוא הקשר בין מצוות הכשרות למשכן. ויקרא י"א הוא חלק מקטע גדול יותר בספר ויקרא (י"א-ט"ז) העוסק במצוות הטהרה, שכולן קשורות לטהרת המשכן (ויקרא ט"ז). מעבר לעובדה שהיום כבר אין משכן או בית מקדש, תלמידי המשיח היום הם היכל רוח הקודש (קור"א ג 16), והטהרה של ההיכל הזה איננה תלויה עוד בקיום מצוות הטהרה בוויקרא י"א-ט"ו, אלא בקרבן הסופי והמושלם של המשיח אשר החליף בגופן את המשכן הזמני (שנחרב בעקבות דחיית המשיח).
לעומק:
דמיין לעצמך משולש שמורכב מהקטגוריות הבאות: בפינה העליונה אלוהים ובצדדים עם ישראל בפינה אחת ואילו וארץ ישראל בפינה האחרת. התורה שניתנה למשה הדגישה את שלושת הזויות האלה שחוברות יחדיו זו לזו בצורה אינטימית – הזוית התיאולוגית, הזוית החברתית, והזוית הכלכלית. המוטיבים האלה ששזורים זה בזה מהווים את הבסיס לברית שכרת אלוהים עם ישראל בהר סיני. הארץ (הצד הכלכלי) היא מתנת אלוהים (הצד התיאולוגי) לעם הברית שלו (הזוית החברתית). אז כששכן כלשהו מזיז, נניח, את ציון גבול השטח שלו כדי להרחיב את שטחי אחוזתו, יש לכך השלכות חברתיות, באופן שהדבר משפיע על ההכנסה של שכנו. הגניבה הזו של שכן משכנו היא לא רק הפרת חוק חברתי; היא מהווה גם הפרה של מצוות אלוהים. אז כשאלוהים האחד והיחיד כורת ברית עם עמו (בסיני) מיד לפני שהוא מעניק להם ארץ מושב, הוא מנסה לעצב את עמו לכדי אומה שאינה דומה במראיה לשכנותיה.
באשר לחברה הישראלית, מחקרים סוציולוגיים עומדים על כך שבימי ראשיתם כאומה, הזהות הישראלית הוגדרה בחלוקה לשבטים ובתי אב (משפחות מורחבות). ההיבט הכלכלי, המשפטי, הדתי ואפילו הצבאי של החברה נסוב סביב המערך החברתי הזה. בניגוד לכך, העמים הכנענים היוו מעין מערכת פאודלית בעלת אליטה רבת השפעה שעמדה בראש החברה, עם אכרים ופשוטי עם בתחתיתה.
באשר לארץ, משפחות מורחבות חברו יחד בבעלות על אדמות. ליחידות המשפחתיות היתה חירות חברתית משמעותית; החברה הישראלית היתה מבוזרת ונטולת היררכיה מבחינה חברתית עד ימי שלמה ולאחריו. בניגוד לכך, הבעלות על כל אדמות ארצות הכנענים היתה נתונה בידי מלכי הכנענים. האיכרים נאלצו לעבוד את האדמה כאריסים ולשלם מיסים.[i] שוב אנחנו רואים שיפור דרמטי בחוק הישראלי לעומת שכניהם הכנענים.
בסיני, הבורא קשר עצמו לישראל בברית אהבה, תורת משה, שמשתרעת על פני מכלול הפרקים שבין שמות כ' לבמדבר י' ומסוכמת שוב בספר דברים עבור הדור הבא של בני ישראל שעמדו להכנס לארץ כנען. בתורה הזו כלולים חוקים ומצוות שלמראית עין נתפסים מוזרים ושרירותיים. ברטרנד ראסל, האתאיסט, תהה לגבי המצווה שלא לבשל גדי בחלב אימו (שמות כ"ג י"ט; ל"ד כ"ו; דברים י"ד כ"א); הדרישה הזו נדמית שרירותית לאזנינו, הוא טען, מכיוון שהיא מושרשת באיזה פולחן עתיק ימים.[ii] כמו ראסל, כשאנחנו קוראים מצוות וחוקים שעניינם ביגוד, נטיעה, מאכלים כשרים, חוקים שאוסרים על קעקועים או גזיזת פאות הזקן, אנחנו עשויים לשאול את עצמנו, "מה לכל הרוחות? לשם מה בכלל?" בנפרד מהתכלית שהיתה לחוקים אלה עבור עם ישראל בתנ"ך, איזו תועלת יש להם עבורנו היום? הם בכלל רלבנטיים עבורנו? איזה קשר יש לתורת משה עבור אלה מאיתנו שחיים היום בעידן הברית החדשה שישוע כונן?
שוב, קח בחשבון את האימרה הבאה, שמן הראוי שנקבל אותה באופן מוחלט: תורת משה אינה נצחית ובלתי משתנית. למרות מה שמניחים האתאיסטים והרבנים, חכמי ונביאי התנ"ך עצמם הכריזו שתורת משה היתה זמנית בכוונה תחילה. נכון, אנחנו רואים מקומות בהם אלוהים אומר דברים כמו "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד' ב'), אבל אפילו כאן הדברים נאמרו בהקשר של עבודת אלוהים ללא צלם ודמות (פסוקים ט"ו-י"ח).[iii] אנחנו רואים גם התאמות במסגרת התורה עצמה, כמו למשל בקשתן של בנות צלפחד לחקיקה מעודכנת שתענה על שאלת זכותן לירושה (במדבר כ"ז א'-י"א). מעבר לכך, קדושי התנ"ך ציפו לברית נוספת, חדשה (ירמיהו ל"א; יחזקאל כ"ו). בתוך התורה עצמה, נאמר לנו שיבוא יום בו אלוהים ימול את לבבות עמו (דברים ל' א'-ו'). אז אין לחשוב כי מדובר על החלה אוניברסלית של כל חוקי ומצוות התנ"ך על תקופות מאוחרות יותר.
ההיסטוריה של ישראל ופעילותו של אלוהים
וויליאם יוּאֵר, העיתונאי הבריטי בן המאה התשע עשרה, כתב, "כמה מוזר שאלוהים בחר דווקא ביהודים". ובכן, חסד הוא דבר מדהים – ובמובנים מסוימים אף מוזר. מדוע אלוהים בחר דווקא בעם ישראל ולא בעם אחר כלשהו? זה לא נבע מכך שהיתה לנו זכות כלשהי או שהרווחנו את בחירתו של אלוהים כי אנחנו טובים יותר מאחרים (כפי שהרבנים מלמדים). עם ישראל חייב את עצם קיומו לפעילות המושיעה של אלוהים בהיסטוריה. מעמדה של ישראל כתיאוקרטיה (תחת "שלטון אלוהים") הוא זכות – ואחריות – שמושרשת בחסדו של אלוהים.
תורת משה לא עמדה בכוחות עצמה כאיזה קובץ חוקים קדום ותו לא. ייחודה הוא בכך שהיא שזורה לכדי נרטיב היסטורי דינמי של פעילותו של אלוהים מכונן הברית דרך ישראל כבר מבראשית: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ' ב'). פעולת הישועה רווית החסד של אלוהים – לצד האינטראקציה שלו עם בני האדם לאורך ההיסטוריה – היא שמהווה את ההקשר לנתינת תורת משה בידי אלוהים. למעשה, המאורעות בהיסטוריה של עם ישראל לעיתים קרובות מדגימים ומבהירים נושאים שהועלו במסגרת תורת משה.
לפיכך נבין שלא נכונה את הנושאים האלה בתורת משה אם נחשוב שהמחויבויות של ישראל היו לא יותר מאשר אכילת מאכלים כשרים, שמירה על טהרה על ידי המנעות מקרבה למת, והליכה לכהן לבדיקת מחלות עור, גלדים ועובש בבתים. קודם כל, אלוהים רצה שישראל יאהבו אותו וידבקו בו (דברים ו' ה'; י' כ'), שזה לא בדיוק דבר שאפשר לצמצם לכדי ציות ושמירה על מספר מצוות! כמו כן, פעולותיו של אלוהים בהיסטוריה עיצבו את זהותם של בני ישראל כעם הברית של אלוהים; יציאת מצרים בתורה נועדה לעצב את המוטיבציה הפנימית של העם כמענה לאסירות התודה שלהם. לדוגמה, בני ישראל נקראו לזכור לנהוג בחסד ורחמים כלפי הזרים והנזקקים שבקרבם, מכיוון שאלוהים הושיע בחסדו את עמו ממצרים. בני עמו של אלוהים נקראו שלא לשכוח שהם עצמם היו פעם עבדים בארץ נכר (ויקרא כ"ה ל"ח, מ"ב, נ"ה; דברים ט"ו ט"ו).
כולנו פגשנו הורים שחושבים שילדיהם חסינים מעשיית טעויות כלשהן. זה מתסכל כשאתה זה שמנסה לאמן את הילדים האלה במסגרות ספורטיביות או ללמד אותם בכיתה. יש מבקרים שמעלים את אותה האשמה נגד אלוהים – שהוא נוהג בישראל במשוא פנים עיוור. ממש לא! למעשה, אלוהים הבטיח לישראל – הבטחה שלימים התגשמה – שהם יזכו לאותו יחס ומשפט שהוא הביא על האומות המושחתות מבחינה מוסרית שהקיפו את ישראל (דברים כ"ח ט"ו-ס"ח; יהושע כ"ג י"ד-ט"ז). אלוהים הזכיר לישראל שוב ושוב שלא צדקתם אלא חסדו של אלוהים הוא שהביא למעמדם כעם הנבחר (דברים ט' ד'-ה'); בתגובה לכך, הם נקראו לנהוג בעניים ובחלשים בחסד ורחמים ולהיות ברכה לעמים הסובבים אותם.
התמונה הזו מבטאת את מה שאחד מחוקרי המקרא מכנה אידיאל החסד והוקרת התודה: "זה מה שאלוהים עשה עבורך. לפיכך, כתוצאה מהוקרת תודה עליך לעשות כן בעבור אחרים".[iv] ההקשר בו ניתנה התורה היה חסד. קודם לציווי ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (לצד תשעת הדברות האחרות) הופיעה תזכורת לכך שאלוהים הושיע את ישראל משיעבוד (שמות כ' ב'). המשמעות של עצם היותם העם שנבחר בחסדו של אלוהים היתה שעם ישראל היה מחוייב לחיות בחוכמה לפני יתר עמי העולם (דברים ד' ו'-ז').
יש פילוסופים אתאיסטים שהביעו התנגדותם לעובדת קיומו של "עם נבחר" – בחירה זו כשלעצמה, לטעמם, היא לא מוסרית. לואיז אנתוני שואלת, "איזה חלק מ'עם נבחר' אתם לא מבינים?"[v] למעשה, היא עצמה לא ממש הבינה את המושג נכונה! לא רק שאלוהים מאיים על ישראל באותם משפט וענישה שהוא מביא על יתר אומות העולם, אלא שהוא גם מזכיר להם שהוא פועל בקרב אומות העולם: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? … הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר?" (עמוס ט' ז'). כשאנחנו נתקלים בדמויותיהם של מלכיצדק, אבימלך, איוב, רחב, רות, וגוים אחרים בתנ"ך, אנחנו נזכרים בדברים שאמר שאול השליח – שאלוהים גואל ופודה אינו רחוק מאף אחד מאיתנו (מעשי השליחים י"ז 27), בין אם קודם לימיו של ישוע או אחריו. ובחירת אלוהים את ישראל לא היתה המטרה כשלעצמה אלא אמצעי לברך את כל האומות האחרות.
"אומה אחת תחת אלוהים"
במעמד סיני, נוצרה תיאוקרטיה אמיתית, היחידה שאי פעם תתקיים. דת ומדינה היו מאוחדות.[vi] (חלק מהקוראים עשויים לחשוב, "אבל למוסלמים יש תיאוקרטיות משלהם גם כן!" אני לא מתכוון לקחת כאן את הזמן לדון בסמכות הייחודית שיש לתנ"ך כהתגלות המיוחדת של אלוהים לישראל בניגוד, נאמר, לקוראן.[vii] אני פשוט מנסה לעזור להבין קשיים שמצויים בתוך התנ"ך.)
תחת ברית משה, עם ישראל התקיים באופן ייחודי כתיאוקרטיה, ואפילו ההסדר הזה לא נועד להיות אידיאלי וקבוע. האווירה הזו נועדה לסייע להכין את ההקשר התרבותי והתיאולוגי להתגלותו של ישוע מנצרת "כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת" (גלטים ד' 4). פעילותו, מותו ותחייתו של ישוע ומתנת רוח הקודש הובילו לבריאתה של קהילה חובקת עולם ואומות –כממלכת כהנים וגוי קדוש (הראשונה לפטרוס ב' 9). התיאוקרטיה המקראית פינתה דרכה לקהילה של ברית חדשה שמורכבת ממאמינים מכל עם ואומה ולשון – גוף המשיח (ראה מתי ח' 12-11; כ"א 43). נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה סימנה את סיומו של המעבר הזה.[viii]
שוב, ישראל של ימי התנ"ך היה התיאוקרטיה היחידה שאי פעם התקיימה עלי אדמות, והיא היתה זמנית. מעבר לכך, עם ישראל כלאום הוקם בידי אלוהים כדי לעזור לכונן את ההקשר הדתי, תרבותי והיסטורי לפעולתו המושיעה של ישוע המשיח מאוחר יותר בהיסטוריה. התכלית הסופית היא לא פחות מאשר ישועת אלוהים לכל העמים והאומות (בראשית י"ב ג') וראיית משפט הצדק שלו מושת סוף כל סוף על כנו (השניה לפטרוס ג' 13).
קדושה בכל תחומי החיים
נדמה שלישראלים היו חוקים ומצוות שכיסו את כל תחומי החיים – חוקי כשרות, חוקי לבוש, חוקי נטיעה, חוקים אזרחיים, חוקים בנוגע לנישואין וחיי אישות. החוקים האלה לא נועדו להיות ממצים. הם נועדו פשוט להתפס בראש ובראשונה כתזכורת גלויה לכך שעל בני ישראל לחיות כעמו הקדוש של אלוהים בכל תחומי החיים. לא היתה הבחנה כלשהי בין קודש לחול, בין קדוש לטמא. אלוהים דרש למצוא קדושה בכל הדברים – גדולים וקטנים כאחד, חשובים ומשניים. באמצעות חקיקה שכזו, בני ישראל הוזכרו שוב ושוב שהם שונים, שהם עם שמופרד מאחרים במטרה לעבוד את אלוהים.[ix]
קדושה לא נועדה רק לכהנים; היא נועדה לכל העם כולו. למעשה, הם כונו "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" (שמות י"ט ו'). מאחר ואלוהים הוא קדוש או נפרד, עמו נקרא להיות כך גם כן (ויקרא י"א מ"ד). הלויים נקראו להיות "מופרדים", ממש כמו שהשבת "הופרדה" וקודשה לאלוהים (בראשית ב' ג'). אנחנו יכולים לשכתב את המצווה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב') כך: "אתם תהיו עמי ושייכים לי לבדי, כי אני אלוהיכם".[x] אפשר להשוות את מערכת היחסים הזו לנדרי הנישואין. המשמעות שהיתה לעצם היותם עם אלוהים היא שהם נקראו לחיות חיים שהוקדשו לאלוהים בכל המובנים וההיבטים. כמו כהנים.
הקדושה הזו לא היתה העמדת פנים דתית – זיוף שנראה מושלם ומכובד מבחוץ אבל היה רקוב ופרוץ מבפנים. כשאלוהים כונן טקסים, הוא רצה שהם ייצגו ענוות לב ואהבה כלפיו וכלפי הזולת (תהילים נ"א ט"ו-י"ט). אלוהים שנא חגים, עצרות, עולות ומנחות שנערכו בשעה שבני עמו התעלמו ממשפט וצדקה (ראה עמוס ה' כ"א-כ"ד). אכילת מאכלים כשרים והקדשת תשומת לב מדוקדקת לפולחנים היא חסרת כל ערך אם עבודת אלוהים והתנהגות כלפי הזולת אינם "כשרים".[xi]
מצוות אכילה, לבוש ונטיעה לא היו מצוות קטנוניות שאלוהים נתן כדי לכפות את עולו על ישראל. הנביאים מזכירים לישראל שאלוהים בראש ובראשונה מעוניין במשפט צדק, רחמים, והתהלכות בענווה לפניו (דברים י' י"ב; מיכה ו' ח'). עם זאת הדאגה המוסרית הזו שמונחת ביסוד העניינים, לא ביטלה את הציוויים הטקסיים – עם המשמעות התיאולוגית העשירה שלהם – אפילו בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה של ישראל אחרי גלות בבל.[xii]
היה לקח שאלוהים רצה ללמד את ישראל הקדומה: חיים תחת שלטון אלוהים צריכים להשפיע על כל היבטי החיים. נוכחות אלוהים מחלחלת וממלאה את עולמנו. השמיים והארץ מלאים בכבודו (תהילים י"ט א'-ב'; ישעיהו ו' ג'). אלוהים לא נדחק ונחסם באיזה מימד דתי, פרטי. אלוהים – בין אם בשליטה ישירה או היתר משמים בכדי שלא להפר את חירותו של האדם – פועל בריבונות בכל מקצבי הבריאה ומחצבי ההיסטוריה האנושית. כדברי מחבר המזמור המשיחי, אלוהים "מדבר אלי בכל מקום".[xiii]
טהור וטמא
באנגלית יש ביטוי שגור שאומר "נקיון הוא שני רק לחסידות". בתקופת התנ"ך, זה היה קרוב יותר למציאות מכפי שאנחנו חושבים היום. מה המשמעות של כל עניין ה"טהרה" וה"טומאה" הזה? לשם מה צריך להיטבל לטהרה? מדוע יש צורך בהיטהרות? למרות שאנחנו במערב חושבים אולי שכל זה מוזר, הרי שתרבויות אחרות רבות – תרבויות שבטיות, האסלאם וההינדואיזם – יכולות בקלות להתחבר לתמונה שכזו. חשיבה במונחים של אנלוגיות וסמלים – לא במונחים של טיעונים – תסייע בידנו במסגרת המאמץ שלנו להבין טוב יותר את חוקי הטהרה והתפיסות של טהור וטמא.
טהרה וטומאה הן סמלים או תמונות, והרעיון העברי של חיים ומוות עומד מאחורי התמונות האלה. עבור העברים, החיים לא היו קיום ביולוגי גרידא. בני אדם יכלו לחיות באופן ביולוגי ועדיין לחיות במימד המוות – הרס וניכור רוחני, מוסרי, פסיכולוגי, רגשי (לדוגמה, משלי ז' כ"ג-כ"ז). טומאה סימלה אובדן חיים.
למונחים טומאה וטהרה אין שום קשר לבריאות או הגיינה. זה ממש לא המצב. אולי המונח טאבו – שמרמז על משהו לא מוסרי ואולי אף מסתורי ומחוץ לתחום מבחינת מאכל, זמן, מוות או מין – עשוי לבטא את הרעיון הזה בצורה מוצלחת יותר. כהן צריך היה להיות שלם מבחינה פיזית – בלי כל מום או פגם – כדי שקדושת אלוהים לא תהפוך דבר שגור ומצוי. זה לא אומר שיש משהו שגוי או חוטא במום גופני; טומאה אינה שוות ערך לחוסר מוסר (למרות שחוסר מוסריות מוליד טומאה). אחרי הכל, בעלי חיים אסורים (טמאים) הם עדיין חלק מבריאתו הטובה של אלוהים. וכשמי מבני ישראל היה טמא, לא נאסר עליו לעבוד את אלוהים או אפילו לחגוג את החגים והמועדים – אלא רק להכנס אל המשכן או המקדש.[xiv]
מעבר לכך, מין הוא מתנה טובה שנתנה מאלוהים ואינו דבר מלא חטא (במסגרת הנישואין), אבל היה צורך בטהרה בעקבות קיום יחסי מין כדי להראות את ההבחנה בין אלוהים ובני האדם. (קח בחשבון את העובדה שאלילים שונים בקרב אלי המזרח הקרוב הקדום לקחו חלק בכל מיני פעילויות מיניות, שלא כמו אלוהי התנ"ך).[xv]
החיים, מצד שני, משמעותם חיבור נכון לאלוהים ולקהילה – ותפקוד הולם, שלם או מאורגן (שלום). כפי שנראה, בעלי חיים טורפים, בין אם חיות טרף או אוכלי נבלות, קשורים למוות ולפיכך הם טמאים. טומאה דתית בישראל היתה דבר שבלתי מן הנמנע והתרחשה לעיתים קרובות אבל כשלעצמה לא היתה חטא.[xvi] מה שעמד ביסודו של דבר מאחורי טהרה, טומאה וקדושה הוא לב האדם – בדיוק כפי שישוע מבהיר במרקוס ז' 23-14. למרות שחטא משתרע מעבר לנושאים של פולחן, הוא עדיין מטמא אותנו. חטא יוצר טומאה מוסרית לפני אלוהים. בתנ"ך אין הפרדה בין נושאים מוסריים (חטא) ונושאי טהרה.[xvii] רצח, לדוגמה, באופן סימלי טימא את הארץ (במדבר ל"ה ל"ג-ל"ד), ולכן יש "לטהרו". אפשר לומר את אותו הדבר לגבי לשון נאצה; גם פה קיימת אותה חפיפה כמו במקרה של טומאה. לפעמים ההתייחסות אליה היא כטומאה מוסרית, ופעמים אחרות כאל טומאה דתית – וההפרדה בין השתים במסגרת התנ"ך עצמו לא תמיד ברורה. לסיכום הדברים, התורה מדברת על שני סוגי טהרה וטומאה: (1) טומאה פולחנית/דתית (התוצאה של ביאה במגע עם התהליכים הטבעיים של לידה, מוות, ויחסי אישות) ו-(2) טומאה מוסרית (התוצאה של ביצוע שלושה חטאים חמורים במיוחד – עבודת אלילים, גילוי עריות ורצח).[xviii]
שוב, טהרה וטומאה ביסודו של דבר הם עניינים שבלב.[xix] ככל שאדם התקרב יותר לאלוהים, כך היה עליו להיות טהור יותר. גישה לאלוהים היתה עניין רציני, וכדי להתקרב לאלוהים נדרשו הכנה ובחינה עצמית. העיסוק בטהרה הוא מעין "העברת ביקורת" רוחנית – חשיפה או בחינה פנימית של המקום בו אדם עמד ביחס לאלוהים.
טהרה וטומאה עומדות בניגוד זו לזו (ויקרא י' י'), ובני ישראל יכלו לנוע בין השלבים (הזמניים) האלה. לאורך החיים, הם באים במגע עם טומאה. לדוגמה, אשה ישראלית יכל לבוא במגע עם גופת מת או ללדת ולהיות טמאה בשל כך אבל אז לטהר את עצמה או להעלות קרבן בעקבותיו תהיה שוב טהורה.
טהרה וטומאה מהוות סמל לחיים ולמוות, בהתאמה. בני האדם נעים בין השלבים היחסיים או הזמניים האלה (בגלל מצבים כמו לידה, "הפרשות" נשיות או גבריות, ביאה במגע עם גופת מת, מעשי חטא); המצבים האלה מייצגים נוכחות או מחסור של חיים. המצב היציב של קדושה, מאידך, משקף קרבה לחיים שמצויים באלוהים, ועל בן ישראל היה להיות "טהור" (וקרוב יותר לחיים) כדי להתקרב לחצר החיצונה של המשכן; הכהן הגדול צריך היה להיות טהור והופרד ("קודש") באופן מיוחד בכדי להכנס אל קודש הקודשים פעם בשנה. כלים קדושים כמו ארון הברית וקודש הקודשים נותרו קדושים וטהורים ולא נטמאו – גם אם נסיבות יוצאות מגדר הרגיל חייבו את נקיונו וטהרתו של ההיכל (לדוגמה, דברי הימים ב' כ"ח י"ט). באופן ברור עוד יותר בברית החדשה, ישוע – "הקדוש והצדיק" (מעשי השליחים ג' 14) – נגע במצורעים ובאשה הזבה דם ובכל זאת נשאר טהור ולא נטמא. מערכת היחסים בין חיים ומוות, קדושה, וטהרה וטומאה.[xx]
קדושה באה בדרגות של הפרדה (כלומר, העם, הלויים, הכוהן הגדול). ככל שישראלי התקרב יותר לאלוהים הקדוש (מעבר מהחצר החיצונית של המשכן/המקדש אל עבר הקודש ומשם לקודש הקודשים), כך היה עליו למלא יותר דרישות ולנהוג משנה זהירות כדי לשמור על טהרתו. בעת הקדשתם לכהונה, הכוהנים עטו גלימות מיוחדות, רחצו, סכו בשמן, ולקחו חלק בטקס שסימן אותם כמופרדים מעם. הנזירים (במדבר ו') לקחו על עצמם שבועה והקדישו עצמם לאלוהים; נדר הנזירות בא לידי ביטוי בהימנעות משתיית יין ושכר, גזיזת שער וביאה במגע עם דברים מתים. אם מישהו משושלת הכהונה לא יכל לספק הוכחות לשושלת היוחסין שלו, הוא נחשב טמא (עזרא ב' ס"ב) – כמי שאינו ראוי לקרוב לאלוהים. בישראל היתה היררכיה של קדושה.
איסור להתערב עם אחרים
הורים קשובים אומרים לילדיהם דרך קבע להימנע מלשחק עם ילדים רעים. "חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת" (הראשונה לקורינתים ט"ו 33; השווה תהילים א' א'-ב'). בדומה לכך, אלוהים העניק לבני ישראל מספר הוראות על האופן בו עליהם לפעול כדי לומר להם באופן סמלי שלא להתערב עם דרכי השקר של עמי הגויים האליליים. בני ישראל "ענדו" מעין תווים של הבחנת קדושה שהפרידו בינם ובין העמים המושחתים מבחינה מוסרית ותיאולוגית שהקיפו אותם; נאסר עליהם "להתערב" עם העמים האלה ועם אורח החשיבה וההתנהגות שלהם.[xxi] בויקרא י"ט י"ט ודברים כ"ב ט'-י"א אנחנו מוצאים איסור הכלאה ושעטנז ונסיונות אחרים לערב בין מינים: איסור על הרבעה בין זנים שונים של בקר; איסור על נטיעת זני יבול שונים ("זרע כלאיים") באותו שדה (למרות שייתכן שהכוונה בכך למנהג הכישוף הכנעני של "חיתון" סוגי זרעים שונים במטרה לעודד צמיחה שופעת של יבול); איסור שעטנז (ערבוב בדים כמו צמר ופשתן – בשום פנים ואופן לא פוליאסטר!); ואיסור על חרישת שדה באמצמעות שור וחמור יחד.[xxii]
התורה מדברת גם על עירוב מיני אסור ובלתי ראוי, כמו במקרה של ניאוף, גילוי עריות, קיום יחסי מין עם בעלי חיים, ומשכב זכר (הומוסקסואליזם), מאחר ומעשים אלה נתפסו כחציית קו אסור(ויקרא י"ח ו'-כ"ג).[xxiii] באופן דומה, מאחר ואלוהים ברא זכר ונקבה (בראשית א' כ"ו-כ"ז), לבישת בגדים שנועדו עבור בן המין השונה (דבר שעלול להוביל לכך שהגבולות המיניים הברורים בין בני המיים השונים יעומעמו או שגבולות יחצו) נאסרה גם היא (דברים כ"ב ה'). כפי שנראה, אותם חוקים חלו גם על בעלי חיים טהורים וטמאים. המצוות האלה על איסור עירוב ניסו לייצר תחושה של שלמות, מלאות, ויושר. מסיבה זו נאסרה המצאותם של פגמים פיזיים בקרב הכהנים או בעלי החיים שהועלו כקרבן (ויקרא כ"א י"ח-כ"ד; כ"ב י"ח-כ"ו).
מספר מלומדים טוענים באופן הגיוני שאלוהים הזכיר לישראל את הקריאה הקדושה והמובחנת שלהם אפילו בעצם המאכלים שהותר להם לאכול. בעלי חיים ש"חצו" או במובן מסוים "שברו" את המעגל האינדיבידואלי והברור של אויר, מים או יבשה נחשבו טמאים. גורדון וונהאם אומר: "בעת הבריאה אלוהים הפריד בין אור לחושך, מים ומים. האיסור הזה על כל עירוב, בייחוד עירוב בהפריית זני בעלי חיים, מעיד על כך שבן האדם הולך בעקבותיו של אלוהים. הוא חייב להפריד בין מה שאלוהים ברא באופן נפרד".[xxiv]
חוקי הכשרות – ששזורים בקרב מצוות רבות אחרות שעניינן טהרה – סימלו את הגבולות שבני עמו של אלוהים צריכים היו לשמור לנגד עיניהם:
- ההיכל (המשכן/המקדש): נוכחות אלוהים המוחשית הופגנה שם; זה היה "מקום מושבו". אלוהים נתן חוקים שהזכירו לעמו את ההפרדה שלהם מכל הבריאה והאופן בו עליהם לגשת אליו (כלומר, כהנים כמו גם קרבנות צריכים היו להיות ללא פגם ומום).
- ארץ ישראל: ארץ ישראל היתה ממוקמת בקרב עמים שעבדו אלילי נכר, ולפיכך היו מצוות מסוימות שהפרידו את בני ישראל מהעמים הסובבים אותם.
אז ארץ ישראל, הקרבנות שהעלו בני ישראל, והמאכלים שאכלו היו כולם בעלי משמעות חברתית ותיאולוגית. הגבולות השונים של ישראל נועדו להזכיר להם את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים ועם העמים הסובבים אותם. בדיוק כמו שאלוהים נפרד מבני האדם, כך ישראל צריכים להיות מופרדים בהתנהגותם ובתיאולוגיה שלהם מאומות הגויים הסובבות אותם. בדיוק כמו שהמשכן ייצג מקום מקודש בתוך ישראל, כך ארץ ישראל עצמה ייצגה הפרדה בין עם ישראל לבין העמים הסובבים אותו.[xxv]
חוקי כשרות
משמעות המילה כשרות היא לנהוג בטהרה ויושר. יהודים שומרי מצוות ישגיחו לרכוש רק מוצרי מאכל בעלי היתר כשרות. בני ישראל נקראו להמנע ממאכלים כמו חזיר, חסילונים, ודיונון. מדוע נחשבו מאכלים אלה טמאים ולא כשרים למאכל?
בויקרא י"א ובדברים י"ד אנחנו מוצאים רשימות של בעלי החיים הכשרים והטמאים למאכל. היבט מעניין שאנחנו מוצאים ברשימות האלה הוא שבעלי חיים מסוימים היו אמנם אסורים למאכל אבל מותר היה ליהודי לגעת בהם (כמו למשל גמלים שיכלו לשמש לצרכי הובלה). הבעיה צצה במקרה של מוות. גופת בעל חיים טמא היא שגרמה להטמאתו של אדם, לא בהכרח המגע באותו בעל חיים בהיותו חי.
זוית ראשונה: הבריאה
פרק א' בבראשית מחלק את בעלי החיים לשלוש קבוצות: בהמות הארץ, חיות הים והמים, ועופות הכנף המעופפים בשמים. בויקרא י"א אנחנו מוצאים רשימת בעלי חיים טמאים שקשורים בארץ (פס' ב'-ח'), במים (פס' ט'-י"ב), ובשמים (פס' י"ג-כ"ה). כפי שכבר ציינו, בעלי החיים האלה מסמלים תערובת או עמעום הקווים המפרידים בין הקבוצות השונות. בניגוד לכך, לבעלי החיים הכשרים יש את כל המאפיינים המגדירים של המגזר אליהם הם שייכים מבראשית. אם כן, בעלי חיים ש"חצו" או "הפרו" את הגבולות הברורים בין קבוצה לקבוצה נחשבו טמאים.
- מים: כדי להחשב טהורים וכשרים למאכל, לבעלי חיים מימיים צריכים להיות סנפיר וקשקשת (ויקרא י"א י'; דברים י"ד י'); ולפיכך צלופחים או רכיכות, שאינם נכללים בקטגוריה הזו, נחשבים טמאים ואסורים למאכל.
- אדמה: בהמות כשרות הן חיות בעלות ארבע רגליים שמדלגות, הולכות או מקפצות. אינדיקציה ברורה לכך שבהמה מתפקדת בהתאם למעגל אליו היא שייכת היא שהיא גם מפריסה פרסה ושוסעת שסע וגם מעלה גרה. שני המאפיינים האלה מבהירים שחיה כלשהי שייכת למעגל הארץ והאדמה (למשל, כבשים ועיזים). גמלים, ארנבות, שפני סלע (שמעלים גרה אבל לא שוסעים שסע או מפריסים פרסה), וחזירים (שמפריסים פרסה ושוסעים שסע אבל לא מעלים גרה) הם מקרים גבוליים ולכן הם נמנים בקרב חיות הארץ שאינן מותרות למאכל.
- אויר: לציפורים יש שתי כנפיים כדי לעוף. שקנאים ושחפים הם עופות כנף ששוכנים במים ובשמים גם יחד, מה שהופך אותם לטמאים. חרקים שעפים אך מרוביי רגליים נחשבים טמאים; הם פועלים בשני מעגלים – בארץ וביבשה. עם זאת, חרקים בעלי ארבע רגלים – ששתים מהן בעלות פרקים שמאפשרים להם לנתר על הקרקע – נחשבים טהורים וכשרים למאכל (דברים י"א כ"א-כ"ג). החרקים האלה – ארבה, חגבים וצרצרים – הם כמו עופות השמים, שמקפצים על הקרקע בשתי רגלים, ולפיכך הם טהורים.
בעלי חיים טמאים מסמלים את מה שבני ישראל נקראו להתרחק ולהמנע ממנו – התערבות עם האמונות והמנהגים הטמאים ואליליים של העמים השכנים. בני ישראל נקראו להיות כמו החיות הטהורות – מובחנים, נשארים במסגרת המעגל שלהם, וללא מאפיינים מעורבים. אחרי הכל, בני ישראל היו העם שאלוהים הפריד לו, עם שנקרא לדחות את המנהגים והדתות של העמים השכנים לו.[xxvi]
אבל האם לא כל מה שברא אלוהים היה "טוב מאוד" (בראשית א' ל"א)? אם כן, זה לא אומר שכל בעלי החיים ביסודו של דבר הם טהורים ולא נחותים מאחרים? כן, ישוע נותן לכך אישור במרקוס ז' 19 (הכל מותר למאכל), ויש רמיזה לכך במעשי השליחים י' 16-10 (חזונו של שמעון כיפא). עם זאת, כעמו של אלוהים, בני ישראל הוזכרו שקדושה דורשת שאדם ישאר במסגרת המעמד או הקבוצה לה הוא שייך כחלק מעמו המופרד והמובחר של אלוהים. ולפיכך מה שבני ישראל עשו בחיי היום יום שלהם – כולל הפרטים הבסיסיים ביותר של הרגלי האכילה שלהם – היה אות וסמל לכך שהם עמו הנבחר של אלוהים שנקראו לחיות חיים מובחנים ושונים מאלה של העמים הסובבים אותם. כל ארוחה נועדה להזכיר להם את הגאולה שלהם. התזונה שלהם, שהוגבלה לבשרים מסוימים, חיקתה את פעולותיו של אלוהים, שהגביל עצמו להיות אלוהי עם ישראל בקרב כל עמי העולם, ובחר בהם כאמצעי לברך דרכם את העולם כולו.[xxvii]
אז חפיפה דתית, הבחנות מטושטשות או פשרות לא יכלו להתקיים בין ישראל ושכניה. בני ישראל נקראו לחיים של הפרדות, יושרה וטהרה, המנעות ממה שיגביל או ימנע מהם את היכולת להתקרב אל אלוהים. קדושה כרוכה בקבלת המוסכמות של הסדר שאלוהים קבע לדברים. בדיוק כפי שבעלי חיים טהורים השתייכו לקבוצות הספציפיות שלהם בלי פשרות כלשהן, כך גם בני עמו הקדוש של אלוהים צריכים היו להשתייך לקבוצה הספציפית שלהם; הם נקראו שלא לערב את הדת שלהם עם שכניהם הפגאנים או לבוא בברית הנישואים עם מי שדחו את אלוהי ישראל (השווה עזרא ט' א'-ד'; נחמיה י"ג כ"ג-ל'). קדושה לא היתה רק עניין של אכילה ושתיה אלא חיים שהוקדשו לאלוהים בכל התחומים והמובנים.
הזוית השניה: הנפילה בחטא, מוות וחריגות
שרצים וזוחלים לא רק שהם חוצים את שלושת מעגלי ההבחנה שכונן אלוהים ולפיכך הם טמאים, אלא שגם בעלי חיים אלה ששורצים וזוחלים בכל אחד מהמעגלים האמורים (צלופחים, נחשים וחרקים מעופפים) מזכירים גם את הנפילה בחטא המתוארת בפרק ג' בבראשית ואת הנחש הזוחל המקולל. אנחנו יכולים להסתכל על מאכלים כשרים וטמאים מזוית אחרת – זו של קללה ומוות. הקשר הזה עם הנפילה בחטא זוכה לחיזוק בחזרה על מצוות אלוהים בפרקים ב'-ג' בבראשית, "אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב' ט"ז; ג' ב') או "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (ב' י"ז; ג' א', ג'), בויקרא י"א (פס' ב', ג', ט', י"א, כ"א, כ"ב).
מעבר לכך, סוגי בעלי החיים שהותרו ונאסרו למאכל בתזונה הישראלית היו קשורים לסוג האנשים שאלוהים רצה שיהיו. הם נקראו שלא לנהוג כחיות טרף במסגרת מערכות היחסים שלהם. ממש כפי שהפרשות דם וזרע סימלו מוות ולפיכך טומאה, כך גם לגבי חיות הטרף. בשמות כ"ב ל' נאמר: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ".
נדמה שהיבט נוסף של טהרה וטומאה קשור למראה בעל החיים. בעלי חיים בעלי מראה או מאפיינים מוזרים או חריגים או בעל חיים חלש וחסר הגנה נחשבו גם הם לטמאים.
למרות שמאכלים מסויימים, ביגוד, זריעה ונטיעה, ויחסי מין במעגלים המתאימים להם משמשים כתמונה של האופי המופרד של ישראל בין הגויים, הרי שההבחנה בין בעלי חיים טהורים וטמאים באופן מיוחד מסמלת את האופי בו ישראל נקראו לנהוג במסגרת מערכת היחסים שלהם עם שכניהם כמו גם עם אלוהים. בלשון ספר ויקרא, בעלי חיים מסמלים את מה שאלוהים דרש מבני עמו. לדוגמה, שים לב להקבלה בין בעלי החיים שהועלו כקרבן בפרקים א', ג', וכ"ג בויקרא ("תמים" – כלומר ללא מום או פגם – מה שהוביל לכך שהקרבן היה ל"רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה") והכהן שנדרש להיות "ללא מום" (ראה ויקרא כ"א י"ח-כ"ג). הלשון המקבילה בין הכהן נטול המום והפגם והקרבן השלם נטול הפגמים היא מדהימה:
| כהן נטול פגם ומום (ויקרא כ"א י"ח-כ', כ"ג) | בעל חיים נטול פגם ומום (ויקרא כ"ב י"ח-כ"ב, כ"ד) |
| כִּי כָל אִישׁ [מזרע אהרון] אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל [מום] בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ … אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. | אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ … כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ … תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ. עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה … וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת [אשכים], לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה; וּבְאַרְצְכֶם, לֹא תַעֲשׂוּ. |
|
|
התורה עומדת בצורה מפורטת על הקשר בין סוגי החיות השונים שהיו מותרים ואסורים למאכל וסוג האנשים שאלוהים רצה שבני ישראל יהיו במסגרת מערכות היחסים שלהם.[xxviii] נושא הטהרה והטומאה בויקרא ודברים מסמל את הסדר שכונן כבר בעת הבריאה כשכל פרט שייך לתחומו הוא. (ולפיכך בעלי חיים טמאים מייצגים חוסר שלמות או יושרה ודברים שאינם שייכים למעגל שלהם). אבל יש פה משהו נוסף: נדמה שבעלי חיים טמאים הם או (1) חיות טרף או (2) בעלי חיים חלשים ופגיעים (בעלי פגם מבחינת המראה או המאפיינים שלהם). יש לכך מקבילה במערכות יחסים אנושיות.
באשר להיבט הטורף, עופות השמים (ינשופים, שחפים, ניצים, ואוכלי נבלות כמו העיט אסורים למאכל מכיוון שהם עצמם צרכו דם; הם חיות טרף. זכור את האיסור לאכול דם בבראשית ט' ד', שמעיד על כבוד לחיי אדם, המצויים בדם: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא י"ז י"ד).
באשר לחיות הארץ, הולכי על ארבע צמחוניים – בניגוד לחיות טורפות – מותרים לאכילה (לאחר שדמם נוקז). עצם העובדה שהם (1) מעלים גרה ו-(2) מפריסי פרסה ושוסעי שסע (בין אם מדובר בבעלי חיים מבויתים או חיות בר) היא אינדיקציה ברורה לכך שהם לעולם לא צורכים דם ולפיכך הם לא חיות טורפות (ויקרא י"א ג'). המקרים הגבוליים – החזיר, הגמל, הארנבת והשפן – אסורים למאכל כי הם עונים על קריטריון אחד אך לא על שניהם. לפיכך יש להמנע מאכילת חיות הארץ אוכלות הבשר (חיות טרף) בגלל ביאתן במגע עם דם. באופן סמלי הן "עוברות על החוק".[xxix]
יש חוקרים שמצביעים על היבט סמלי נוסף. מלבד חיות טמאות שמייצגות אורח חיים של טריפה, ישנם בעלי חיים אחרים שמייצגים את קרבנות הטורפים. לדוגמה, חיות מימיות (נטולי סנפיר וקשקשת) באופן סמלי חסרות משהו שהן "צריכות"; זוהי תמונה של פגיעות. ההבחנה בין בעלי חיים טמאים וטהורים משמשת גם כתמונה של צדק וחוסר צדק במערכות יחסים אישיות. תרשה לי לצטט כאן מדבריה של דאגאלס באריכות:
בעלי החיים האסורים למאכל מייצגים את הטורפים, מצד אחד, כלומר אוכלי הדם, ומאידך, את הסובלים מחוסר צדק. חשוב על רשימת החיות האסורות למאכל, בייחוד על החרקים השורצים, הזיקית עם הפנים המסורבלים שלה, הצב והחיפושית עם השריון המקומר, והנמלים שכורעות תחת משאות כבדים מנשוא. חשוב על עיוורנם של תולעים ועטלפים, על הפגיעות של דגים נטולי קשקשים. חשוב על מקבילותם בקרב בני האדם, הפועלים, פושטי היד, היתומים, והאלמנות שאין מי שיגן עליהן. לא הם עצמם אלא ההתנהגות שהובילה למעמדם הנחות היא דבר מתועב. אין זה פלא שאלוהים ברא את הזוחלים ומצא שהם טובים (בראשית א' ל"א). ספר ויקרא לא מבקש להשאיר בצד את הנושאים הקוסמיים בהם הוא עוסק וללמד שיש להחרים את היצורים הפתטיים האלה ולהתעלם מהם מכיוון שהגוף שלהם הוא דוחה, מגעיל, או רע, ממש כפי שזה לא מטבעו של הצדק ללמד שיש להתעלם ולהחרים את העניים והמסכנים. החרמה והתעלמות היא לא העניין שבו עסקינן. טריפה היא דבר שגוי, אכילה היא צורה של טריפה, והעניים לא צריכים להיות לטרף.[xxx]
מה שברור יותר מכל בכל זה הוא שקדושה והתנהגות של חיות טורפות לא הולכות יד ביד. קדושה מייצגת כבוד לחיי אדום, ולעומת זאת אכילת דם (שמסמלת מוות אלים) מייצגת פעילות של חיית טרף. חיות טהורות לא מסמלות ערכים ומידות בגופן שלהן, ממש כמו שגופן של חיות טמאות לא מסמל מידות מגונות ושחיתות. הן פשוט ממלאות אחר ה"צו" שלא לאכול דם.[xxxi] אם יש אמת בטענותיהם של מלומדים שטוענים שחיות טמאות מסוימות מייצגות פגיעות וחוסר הגנה, אזי הייצוג הזה של החלכאים והנדכאים – הגר, האלמנה, היתום (דברים י"ד כ"ט; ט"ז י"א; השווה ישעיהו א' י"ז) – צריך לשמש כתזכורת שיש לנהוג בהם בכבוד.
כל אורך החיים של עם ישראל – עד לפרטים הקטנים ביותר כולל האוכל שאכלו (או שלא אכלו) – היה חשוב לאלוהים. התזונה שלהם שימשה כתזכורת למה שקדוש ומה שאינו קדוש; בני ישראל נקראו להמנע מהפעילות הלא קדושה של תקיפת החלשים בחברה.
הפרשות מבישות ומגונות
מדוע ספר ויקרא שם דגש כה מהותי על נושא הפרשות הדם והזרע? ויקרא ט"ו מדבר על שכבת זרע ועל דם הנדה, ששניהם מובילים לטומאה ולצורך בנקיון וטהרה. הסיבה לכך? הסמליות של חיים-מוות שעומדת מאחורי נושא הטומאה-טהרה מיידעת אותנו שההפרשות האלה מייצגות את מה שנמצא "מחוץ" לגוף האדם, בדיוק כמו שמאכלים טמאים שנכנסים לגוף האדם מטמאים או מזהמים אותו באופן סמלי.
דם הנידה והפרשת זרע הם סמלים רבי עוצמה שמעידים על החיים, אבל אובדנם מסמל מוות.[xxxii] יש חוקרים שטוענים שהאיסור על בישול גדי בחלב אימו בשמות כ"ג י"א נבע מכך שזה היה טקס פוריות כנעני. אחרים טוענים שמדובר במקרה של התנגשות סמלים מנוגדים. כלומר, החיים (חלב אם) והמוות (בישול הגדי) מתנגשים זה בזה בתרחיש הזה. התנגשות דומה אנחנו מוצאים בויקרא כ"ב כ"ח: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". בדומה לכך, החיים והמוות ניצבים באופן סמלי זה נגד זה כשאשה מדממת בעת נידתה או כשזרעו של הגבר נשפך. התערובת הזו של חיים ומוות מייצגת אובדן שלמות.[xxxiii]
הסמליות לא עוצרת כאן. ישראל היו מוקפים עמים בקרבם היו כתות פוריות. קיום יחסי מין עם זונה במקדש משמעותה היתה התחברות רוחנית עם אלוהות כזו או אחרת. בניגוד לכך, ויקרא ט"ו מציג מעין "מערכת שליטה על פליטה"! המסר לעם ישראל היה שלמין יש את מקומו הראוי. אלוהים הוא לא אנין נפש כשזה מגיע למין. אלוהים הוא המכונן של יחסי מין מספקים הדדית עבור בעל ואשתו (בראשית ב' כ"ד; משלי ה' ט"ו-י"ט; שיר השירים). עם זאת, בניגוד לשכניו, עם ישראל נדרש לקחת ברצינות את עניין הריסון והאיפוק והמשמעת במסגרת פעילות מינית. למרות שקיום יחסי אישות הביא לטומאה זמנית, בני ישראל הוזכרו שמין נאסר בהיכל כחלק מטקס פולחן – שלא כמו טקסי המין שרווחו בקרב דתות הכנענים. שוב, קיום יחסי מין במסגרת חיי נישואין הוא דבר טוב וחיובי, אבל אל לנו לפאר ולשבח ניאוף באמצעות שימוש בתווית דתית על המעשה. כדי להבדיל בין ישראל לבין שכנותיה, אלוהים סיפק "גבולות" מסויימים כדי לוודא שקיום יחסי אישות נשמר במקומו הראוי ואינו מאבד מערכו האמיתי – ולא משנה עד כמה שכניה של ישראל גרמו לניאוף להראות כמעשה דתי ומתחסד.[xxxiv]
בניגוד לעמים השכנים, נשים בישראל לא היו רכוש שאפשר לעשות בו שימוש להנאה מינית. על גברים הוטלו מגבלות מסוימות באשר לזמנים בהם יכלו לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, מה שסייע להעניק לאשה תחושת עצמאות עמוקה יותר. כפי שמצביע ריצ'ארד הס, לחוקים כאלה לטובת האשה אין אח ורע במזרח הקרוב הקדום.[xxxv]
פער הקדושה: חוקי טהרה והצורך בחסד
להיות עמו הנבחר של אלוהים היתה זכות. עם זאת, לזכות הזו נלווה גם עול כבד. כמו שטוביה החולב בסרט כנר על הגג אומר לאלוהים, "אני יודע, אני יודע. אנחנו עמך הנבחר. אבל מפעם לפעם, אתה לא יכול לבחור אולי במישהו אחר?" עכשיו בוא נחזור לרגע לועדת השליחים בירושלים (מעשי השליחים ט"ו). רבים מהמאמינים הראשונים בישוע (שהיו יהודים) חשבו שעל אדם להיות יהודי טוב כדי להיות משיחי טוב. כן, די היה בישוע לצרכי ישועה – בערך. אבל היו שטענו שיש צורך בעוד משהו – כלומר, יהדות! שמעון כיפא השיב לטענתם ואמר: "וְעַתָּה מַדּוּעַ תְּנַסּוּ אֶת אֱלֹהִים לָשִׂים עֹל עַל צַוְּארֵי הַתַּלְמִידִים, עֹל אֲשֶׁר גַּם אֲבוֹתֵינוּ וְגַם אֲנַחְנוּ לֹא יָכֹלְנוּ לָשֵׂאת?" (פס' 10).
בימי התנ"ך, יהודים רציניים שמעו חזור והשב על הפער בין אלוהים ובינם. קרבה לאלוהים לא היתה עניין של מה בכך, ולאורך חיי היומיום של בן ישראל היו אין ספור תזכורות על זיהום, טומאה, ומחסומים שעמדו בדרכו לעבוד את אלוהים. ישראלים יראי שמים שוב ושוב חוו את "פער הקדושה" שנפער בינם ובין אלוהים.[xxxvi] מעמד שכזה יכל לדחוק בבן ישראל לדרוש את פני אלוהים ולבקש את חסדו וטהרתו עבור עצמו.
קרבנות מן החי היו תמונה מוקטנת של המצב הזה. המביא את הקרבן והכהן סמכו ידיהם על ראש בעל החיים המוקרב. מעשה זה היווה סמל לכך שבעל החיים הומת במקומו של בן האדם המקריב אותו (ויקרא ד' ט"ו; ח' י"ד, י"ח, כ"ב). קרבנות שימשו כתזכורת לחטאו וטומאתו של האדם ולצורך התהומי שלו בסיוע מבחוץ – כלומר, חסד אלוהים.
ריצ'ארד הס מציע נקודת השקפה ששופכת אור על מצוות הקרבנות ועל רצף הקרבנות אותו אנחנו מוצאים בספר ויקרא. תחילה אנחנו מוצאים את קרבן החטאת (טיהור מחטא), לאחריו קרבן העולה (שמסמל מסירות מוחלטת לאלוהים), ואז קרבן השלמים (ההסמכה) (פרקים ח'-ט', ט"ז). סדר זה עוזר לנו להבין טוב יותר את טבעה של התלמידות המשיחית המתוארת באגרות הברית החדשה: תחילה מגיע וידוי על חטא (חזרה בתשובה), אז מסירות לאלוהים, ובהמשך לכך התחברות עם אלוהים. למרות שישוע מילא את דרישות הקרבנות האלה (כפי שמבהירה מפורשות האגרת אל העברים), הם מדגימים בצורה מוצלחת את מה שכרוך בתלמידות משיחית.[xxxvii]
האגרת אל הגלטים ג' (25-24) מציינת שהתורה היא אומנת שתפקידה להדריך אותנו אל המשיח. במילים אחרות, התורה הצביעה קדימה אל עבר ההגשמה של קרבנות ישראל, הכהונה וימי החג והמועדים. וכפי שראינו, הדברים האלה הצביעו לאחור חזרה אל ימי אברהם, שמסתבר שהוא תמונה של הצורך בחסד בנפרד משמירה על המצוות. בראשית ט"ו ו' נותן אישור לכך שאברהם בטח באלוהים ונחשב לצדיק בגלל אמונתו. שים לב: זה קרה עוד לפני שהוא נימול וקודם למתן תורת משה. חיים באמונה, אפילו בלי התורה, אפשרו לאדם לשמור את לב התורה (ראה בראשית כ"ו ה').[xxxviii] התורה – עם כל דרישות הטהרה והקרבנות שלה – למעשה חשפה את אי הכשירות של האדם ולפיכך את הצורך של בני האדם לשאת עיניים אל מעבר למשאבים שלהם, אל הסיוע רב החסד של אלוהים.
ללא קשר לאופי בו אדם מנווט בין כמה מחוקי הטהרה האלה בתנ"ך, ההגיון הבסיסי שעומד מאחורי המצוות האלה הוא הקריאה שנתנה לישראל לחיות חיי קדושה בכל דבר. לכן עניין הקדושה מוזכר מפורשות בכל הקטעים בהם אנחנו מוצאים רשימות בעלי חיים אסורים למאכל (שמות כ"ב ל'-ל"א; ויקרא י"א מ"ד-מ"ה; כ' כ"ה-כ"ו; דברים י"ד ד'-כ"א).
לקריאה נוספת
Douglas, Mary. “The Forbidden Animals in Leviticus.” Journal for the Study of the Old Testament 59 (1993): 3–23.
Hartley, John L. Leviticus. Word Biblical Commentary 4. Dallas: Word, 1992.
Hess, Richard S. “Leviticus.” In The Expositor’s Bible Commentary, vol. 1, edited by Tremper Longman III and David E. Garland. Rev. ed. Grand Rapids: Zondervan, 2008.
Kiuchi, Nobuyoshi. Leviticus. Apollos Old Testament Commentary 3. Not-tingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.
Wenham, Gordon J. Leviticus. New International Commentary on the Old Testament. Grand Rapids: Eerdmans, 1979.
———. “The Theology of Unclean Food.” Evangelical Quarterly 53 (1981): 6–15.
Hess, Richard S. “Leviticus.” In The Expositor’s Bible Commentary, vol. 1, edited by Tremper Longman III and David E. Garland. Rev. ed. Grand Rapids: Zondervan, 2008.
Kiuchi, Nobuyoshi. Leviticus. Apollos Old Testament Commentary 3. Not-tingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.
Miller, Patrick. The Religion of Ancient Israel. Louisville: Westminster John Knox, 2000.
Wenham, Gordon J. Leviticus. New International Commentary on the Old Testament. Grand Rapids: Eerdmans, 1979.
[i] Christopher J. H. Wright emphasizes this threefold arrangement and notes these contrasting socioeconomic structures in Old Testament Ethics for the People of God (Downers Grove, IL: InterVarsity, 2004), 54–56.
[ii] הוא מזכיר את הדברים כלאחר יד בספר “Science and Ethics,” in Religion and Science (Oxford: Oxford University Press, 1961), 223–24.
[iii] John Goldingay, Old Testament Theology: Israel’s Life, vol. 3 (Downers Grove, IL: Inter-Varsity, 2009), 128.
[iv] Christopher J. H. Wright, Eye for an Eye: The Place of Old Testament Ethics (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1983), 29.
[v] Louise Antony, “Atheism as Perfect Piety,” in Is Goodness without God Good Enough? ed. Robert K. Garcia and Nathan L. King (Lanham, MD: Rowman & Little‑eld, 2009), 79; see also the final chapter in Erik Wielenberg, Value and Virtue in a Godless Universe (Cambridge: Cambridge University Press, 2005).
[vi] עד לזמן בו חוקת אלוהים הישרה ומלאת האהבה תבוסס בשמים החדשים ובארץ החדשה (התגלות כ"א-כ"ב).
[vii] באשר לשאלת סמכותם של הכתובים, ראה N. T. Wright, The Last Word (San Francisco: HarperCollins, 2005).
[viii] Paul Copan, When God Goes to Starbucks: A Guide to Everyday Apologetics (Grand Rapids: Baker, 2008), chaps. 15–16.
[ix] Gordon J. Wenham, Leviticus, New International Commentary on the Old Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1979), 270.
[x] Richard Bauckham, The Bible in Politics: How to Read the Bible Politically (Louisville: Westminster John Knox, 1989), 23.
[xi] Goldingay, Israel’s Life, 131.
[xii] לדוגמה, הדרישה להוכחת שושלת יוחסין אם ברצונו של אדם לשמש ככהן (עזרא ב' ס"ב; נחמיה ז' ס"ד), שמירת חג המצות (עזרא ו' כ'-כ"א) הטענה שנגיעה בדבר טמא מטמאת מזונות (חגי ב' י"א-י"ג).
[xiii] Maltbie D. Babcock, “This Is My Father’s World” (1858–1901).
[xiv] Goldingay, Israel’s Life, 130.
[xv] . שם , עמ' 615-609.
[xvi] Jonathan Klawans, Impurity and Sin in Ancient Judaism (New York: Oxford University Press, 2000), 39.
[xvii] Cyril S. Rodd, Glimpses of a Strange Land: Studies in Old Testament Ethics (Edinburgh: T & T Clark, 2001), 17.
[xviii] ראה פרק א' בספרו של Klawans, Impurity and Sin in Ancient Judaism.
[xix] Nobuyoshi Kiuchi, Leviticus, Apollos Old Testament Commentary 3 (Nottingham, UK: Apollos; Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007), 212–13.
[xx] שם, עמ' 213.
[xxi] Wenham, Leviticus, 23.
[xxii] בגדי הכוהן הגדול, עם זאת, היו פטורים מהאיסור הזה (ראה שמות ל"ט), והיו עשויים צמר ופשתן. מאחר והיה קשה לצבוע צמר, הוא עורב יחד עם פשתן לצורך הכנת בגדי הכהן.
[xxiii] Timothy A. Lenchak, “Clean and Unclean,” in Eerdmans Dictionary of the Bible, ed. David Noel Freedman (Grand Rapids: Eerdmans, 2000), 263.
[xxiv] Wenham, Leviticus, 269.
[xxv] David P. Wright, “Unclean and Clean (OT),” Anchor Bible Dictionary, vol. 6 (New York: Doubleday, 1992), 740.
[xxvi] Mary Douglas, “The Forbidden Animals in Leviticus,” Journal for the Study of the Old Testament 59 (1993): 3–23; and Mary Douglas, Leviticus as Literature (Oxford: Oxford University Press, 1999).
[xxvii] Wenham, “Theology of Unclean Food,” 11; Wenham, Leviticus, 170.
[xxviii] Douglas, “Forbidden Animals in Leviticus,” 3–23. I follow Douglas in the following para-graphs. Notice the very structure of Leviticus, which serves as a reminder for the themes she discusses (11).
[xxix] Wenham, Leviticus, 174–75.
[xxx] Douglas, “Forbidden Animals in Leviticus,” 22.
[xxxi] שם, עמ' 23.
[xxxii] Timothy A. Lenchak, “Clean and Unclean,” in Eerdmans Dictionary of the Bible, ed. David Noel Freedman (Grand Rapids: Eerdmans, 2000), 263.
[xxxiii] Ephraim Radner, Leviticus (Grand Rapids: Brazos, 2008), 151.
[xxxiv] John L. Hartley, Leviticus, Word Biblical Commentary 4 (Dallas: Word, 1992), 213–15.
[xxxv] Richard S. Hess, “Leviticus,” in The Expositor’s Bible Commentary, ed. Tremper Long-man III and David E. Garland, rev. ed. (Grand Rapids: Zondervan, 2008), 713. הס מצביע על כך שבישראל, נשים נישאו בגיל צעיר, הרו פעמים רבות, ולא חיו שנים ארוכות כמו בחברה המודרנית; כלומר הן לא היו נמצאות במצב של טומאה לעיתים קרובות מדי.
[xxxvi] תודה לג'ון הייר על מאמרו “Animal Sacrifices” (September 2009), בו הוא תבע את המונח "פער הקדושה".
[xxxvii] Hess, “Leviticus,” 573, 658.
[xxxviii] John H. Sailhamer, Pentateuch as Narrative (Grand Rapids: Zondervan, 1992), 33–79.