תגובה למאמר "בין המדע והאל, חלק שלישי: האם היקום כוונן-היטב ליצירת חיים?" מאת רועי צזנה
במאמר זה נתייחס לטיעון ספציפי אותו מעלה צזנה במאמרו נגד הטיעון מתוך הכוונון העדין. כדי לקבל מענה לשאר הטיעונים שלו, ראו כאן, כאן וכאן.
לפני שנענה על הביקורת שלו כלפי הטיעון, יהיה טוב אם ניזכר בטיעון עצמו:
במשך 40 השנה האחרונות, מדענים גילו כי קיומם של חיים תבוניים, תלוי במאזן מורכב ועדין של תנאים התחלתיים הנתונים כבר במפץ הגדול עצמו. פעם מדענים סברו כי לא משנה אילו תנאים התחלתיים היו ליקום, לבסוף היו מתפתחים חיים תבוניים. אבל עכשיו אנו יודעים כי קיומנו תלוי במאזן מדויק בצורה שלא ניתן לעלות על הדעת.
זה הרקע לטיעון מהכוונון העדין. אפשר לסכם אותו כך.
- הכוונון העדין של היקום הוא בזכות או הכרח פיזיקלי או אקראיות או תכנון תבוני.
- הכוונון העדין של היקום הוא לא בזכות הכרח פיזיקלי או אקראיות.
- לכן הוא מוסבר על ידי תכנון תבוני.
רועי צזנה כותב במאמרו:
"ויקטור סטנגר, פיזיקאי והוגה דעות אמריקאי, פרסם בשנת 2004 מחקר בו בחר חמישה גורמים מרכזיים בעיצוב צורת היקום. אלו הם הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני החזק, מסת האלקטרון, מסת הפרוטון ומסת הניוטרון. ביחד, גורמים אלו שולטים על תכונותיו הפיזיות של החומר ביקום, "ממימדי האטומים ועד לסדר הגודל של אורך היום והשנה…" כדברי סטנגר. האם ערכיהם של גורמים אלו חייבים להיות קבועים וספציפיים, או שאולי הם יכולים להיות גבוהים או נמוכים יותר מהערכים שלהם היום, מבלי שהדבר יפריע ליצירת חיים ביקום?
חישוביו של סטנגר מראים כי כדי ליצור כוכבים עתיקי-יומין, שבליבותיהם ייווצרו האטומים המהווים בסיס לחיים, ניתן להסתפק במגוון רחב של ערכים. אם הכוח האלקטרומגנטי בלבד היה גדול יותר מכפי שהוא היום, הרי שגיל הכוכבים היה מגיע ל- 680 מיליון שנים – די והותר זמן ליצירת אטומים כבדים. ואם מסת האלקטרון הייתה נמוכה פי מיליון, הרי שמסת הפרוטון הייתה צריכה לרדת רק פי אלף כדי שאורך חיי הכוכבים יישאר על כנו.
סטנגר המשיך ובחן סימולציות של מאה יקומים אפשריים, שבכל אחד מהם שונים הכוחות הפיזיקליים ומסות החלקיקים, כך שיהיו גבוהים או נמוכים פי 10,000 מערכם המקורי. הוא גילה שברובם זוכים הכוכבים לחיים ארוכים המאפשרים להם ליצור אטומים כבדים.
סטנגר הראה לפיכך שערכיהם של הכוחות והמסות ביקום אינם חייבים להיות ספציפיים ומדויקים כדי להביא להיווצרות חיים. אין ערך אחד בלבד אליו ניסה לקלוע המתכנן המשוער, אלא סט רחב של ערכים, שכל אחד מהם בפני עצמו היה יכול להתאים כדי ליצור חיים. אין מניעה הכרחית לקבוע כי היקום שלנו 'נפל' במקרה על הערך הספציפי שלו מתוך כל אותם ערכים אפשריים."
כדי להבין על מה מדובר חשוב שנבין את הרקע. המדען האתאיסט ויקטור סטנגר ניסה להטיל לספק בטיעון מהכוונון העדין בכך שהוא יצר תוכנת מחשב שמראה שבחירות אקראיות של הקבועים הפיזיקליים באופן כללי מייצרות כוכבים מאפשרי חיים. הוא קרא לתוכנה שלו- "Monkey God". בהתבסס על התוכנה שלו, סטנגר הסיק שלא קיים שום בסיס לטענה שיקום אקראי כלשהו עם ערכים אקראיים לקבועים הפיזיקאליים לא יאפשר סוג מסויים של חיים. ובכך, סטנגר ניסה להסביר את הכוונון העדין דרך האפשרות של האקראיות.
קיימות מספר בעיות מהותיות במשוואה של סטנגר אותן העלו חוקרים בכתבי עת מדעיים1:
ראשית, הבעיה בגישה של סטנגר היא שהוא לא עונה על השאלה האם היקומים הללו שהוא בוחן הם בעלי תכונות אחרות שלא מאפשרות חיים. לדוגמה, אם היינו מקטינים את הערך של הכוח הגרעיני החזק ביותר מ-50 אחוזים (ובמקביל משאירים את הכוח האלקטרומגנטי כמו שהוא), יסוד הפחמן לא היה יציב, ועם הקטנה נוספת של הערך של הכוח הגרעיני החזק, שום אטום עם מספר אטומי הגדול מזה של המימן לא היה יכול להתקיים (Barrow & Tipler 1986, pp. 326–7). מה שהיה הופך את החיים המורכבים לבלתי אפשריים. העובדה שסטנגר מתעלם מתכונות שלא מאפשרות חיים גלויה לאור המשוואה שלו עבור משך החיים של כוכב (שלא מושפע משינויים בכוח הגרעיני החזק, משום שאף אחד מהפרמטרים בהם הוא משתמש לא תלוי בכוח הזה), והוא גם ברור לאור מה שהוא אומר במקום אחר על חישובי התוכנה שלו:
"אני מוצא שכוכבים עתיקי-יומין, שעשויים להגביר את ההסתברות לקיומם של חיים, יתקיימו תחת טווח רחב של הפרמטרים הללו… לדוגמה, אם ניקח את המסות של האלקטרון והפרוטון ונשווה אותן לערכים של המסות של האלקטרון והפרוטון ביקום שלנו, הגברת הכוח האלקטרומגנטי מעל הערך שלו ביקום שלנו, תגביר את אורך החיים של הכוכבים ביותר מ-680 מיליון שנים. הכוח של הכוח הגרעיני החזק לא נכנס למשוואה הזו" (Stenger 2004, pp. 179–80).
הבעיה היא שאם היינו מגבירים את הכוח האלקטרומגנטי כפי שהוא מציע, ובמקביל היינו שומרים על הערך של הכוח הגרעיני החזק, הגרעינים של האטומים (חוץ משל המימן) היו מתפרקים בגלל הדחייה האלקטרומגנטית המוגברת של הפרוטונים בגרעין של האטום. במקרה כזה, תהליך ההיתוך הגרעיני בכוכבים לא היה מתאפשר, ולכן, לא היו קיימים כוכבים.
שנית, המשוואה בה סטנגר משתמש מבוססת על מודל פשוט של אבולוצית הכוכבים. כלומר, המשוואה לא לוקחת בחשבון מורכבויות כאלו ואחרות של אבולוצית הכוכבים, כמו למשל, האם העברת האנרגיה ממרכז הכוכב לפני הכוכב מתרחשת על ידי הסעה או על ידי הקרנה?2
חשוב מזה, המשוואה מניחה שהכוכב עשוי ברובו ממימן, מה שלא היה נכון אילו היינו מגבירים את הערך של הכוח הגרעיני החזק רק במעט. בנוסף לכך, המשוואה לא לוקחת בחשבון את ההשפעות של הניוון הקוונטי על היציבות של הכוכבים, דבר הדורש פרמטרים מורכבים יותר שיהיו כלולים בחשבון.
שום משוואה פשוטה לא תוכל להכיל את המורכבויות הללו. כפי שהחוקר רובין קולינס הראה, (Collins 2003, pp. 192–3), השימוש במודל כוכבי פשוט, מאפשר לכל אחד להגביר את הערך של כוח הכבידה פי מיליונים ואף פי מיליארדים מהערך הנוכחי, ועדיין לקבל כוכבים יציבים ועתיקי יומין, עם אותה הטמפרטורה של פני השמש שלנו.
לעומת זאת, כשלוקחים בחשבון את ההשפעות של הניוון הקוונטי, אנו לא יכולים להגדיל את הערך של כוח הכבידה יותר מעד פי אלף, מבלי לפגוע באורך החיים של הכוכבים (Collins 2003, pp. 193–4).
שלישית, אבולוצית כוכבים יציבה צריכה להתרחש למשך זמן של לפחות 9 מיליארד שנים לפני שהחומרים הדרושים עבור קיומה של מערכת השמש והשמש עצמה יוכלו להתקיים, אבל רק חצי מהכוכבים במשוואה של סטנגר מתקיימים למשך יותר מ-10 מיליארד שנים.
לסיכום, הטיעון של צזנה, המתבסס על המשוואה והתוכנה של סטנגר, אינו יציב כלל. השפעות שלא מאפשרות חיים הקשורות לאורך החיים והיציבות של הכוכבים מתבררות כאשר מתחילים להחשיב את המורכבות של הפיזיקה המעורבת בתהליך האבולוציה של הכוכבים, משהו שסטנגר לא עשה.
הערות שוליים:
1.https://arxiv.org/PS_cache/arxiv/pdf/1112/1112.4647v1.pdf, עמ' 68
http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.696.63&rep=rep1&type=pdf, עמ' 21
2. למידע נוסף אודות התהליכים הללו, ראו: https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/physics/%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A1%D7%A2%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F