המשיח הוא התגלמות אלוהים בבשר ודם

המשיחיים (גם היהודים וגם הגויים) – מאמינים אך ורק באלוהים אחד. תודות לשטיפות המוח של הרבנים, רבים חושבים שהנוצרים מאמינים באלוהים שהפך לאדם, או בשלושה-אלוהים שונים, אך מדובר בדעה קדומה. ראו לדוגמא את הצהרת האמונה שעליה חתומים אנשי הכנסייה האנגליקנית: "יש רק אלוהי אמת אחד, והוא נצחי, ללא גוף, איברים או תאוות; כוחו, חוכמתו וטובו הם אין סופיים; הוא הבורא והמכונן של כל הדברים – הנראים והבלתי נראים גם יחד".  לדברי כמה תיאולוגים משיחיים בימינו, "יש עיקרון אחד שהמשיחיים אינם מוכנים לוותר עליו, והוא הרעיון שאלוהים הוא אחד. העניין הזה אינו נתון למשא ומתן.

זוהי עובדה שמבוססת היטב על הכתובים". וגם, "האחדות של אלוהים היא אחד מעמודי היסוד שעליהם בנויה האמונה המשיחית כולה. איננו יכולים להתכחש לעובדה שאלוהים הוא אחד". האם ההצהרה הזאת על אחדותו של אלוהים מהווה בעיה ליהודי דתי או רב כלשהו?

האלוהים שאנחנו עובדים ומעריצים הוא נשגב מהבנתנו. בספרות הסוד היהודית הוא נקרא "אין סוף", והחשיבה היהודית המסורתית מודה בכך שיש לאלוהים היבטים שונים. אפשר לומר שהוא אחד, ושהוא יותר מאחד. לאלוהים יש הרבה ממדים! אנחנו לא יכולים להכניס אותו לקופסה קטנה ולעשות לו ניתוח מתמטי[4]. טבעו הנצחי של אלוהים אינו ברור במלואו, ובכך יודה כל מי שמאמין באלוהים אחד. אנחנו – עם ההבנה המוגבלת שלנו – יכולים לתאר אך בקושי את האין סוף של אלוהים. על כך כבר אמר לי אינטלקטואל יהודי, "הידע שלנו על אלוהים שווה בערך לידע שיש לזבוב על פיזיקה גרעינית"[5].

וכמו תמיד, השאלה היא מה אומר על כך התנ"ך. הדעות שיש ליהודים-משיחיים ולרבנים הן בעלות משמעות רק אם הן הולכות בד בבד עם התנ"ך. לכן, עלינו להתחיל בהתחלה ולבנות את התפיסה שלנו על היסודות הנכונים. זכרו, עניין "השילוש" נולד כשתלמידיו של ישוע בחנו את כל חלקי הפאזל וניסו ליישב זה לצד זה את הראיות שקיימות בכתובים. עלינו לבדוק תחילה את הראיות האלה, לפני שנגיע למסקנות כלשהן – שליליות או חיוביות.

חשוב לציין שהתפיסה או התיאולוגיה אותה נציג איננה פרשנות "נוצרית", אלא כזאת שהיתה מקובלת עוד לפני השתלטותה של היהדות-הרבנית, כבר בימי בית שני.

פרופ' דניאל בויארין, פילוסוף והיסטוריון יהודי אשר הוסמך לרבנות, הפך לאחד מחוקרי היהדות וההיסטוריונים הבולטים בעולם. הוא מחזיק בתואר דוקטורט מבית המדרש לרבנים באמריקה. לימד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת הרווארד, בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנת 2015 אף זכה בפרס הומבולדט בשל השיגיו באקדמיה.

בספרו "הבשורות היהודיות: הסיפור של המשיח היהודי" (2011), בויארין מתייחס לאמונה הנפוצה ביהדות בית שני באשר למשיח, ומסביר כי בתוך היהדות של אותה תקופה, יהודים רבים, "האמינו שלאלוהים היה נציג או שליח או אפילו בן, רם ונישא מעל כל המלאכים, שתפקד כמתווך בין אלוהים לבין העולם בכל הקשור לבריאה, התגלות וגאולה." (עמ' 5)
בויארין ממשיך ומפרט כי היהדות, "ציפתה למשיח שיהיה אלוהי וירד לכדור הארץ בדמות אנושית. לפיכך, החשיבה הבסיסית אשר מתוכה גם השילוש וגם ההתאנשות צמחו, כבר היתה שם בעולם אליו נולד ישוע." (עמ' 6)

 

הצהרת האמונה היהודית הבסיסית – "קריאת שמע" – נמצאת בדברים ו 4. המסורת מנסחת את הקריאה כך: "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (בהמשך נבדוק תרגומים אחרים). היהודים המשיחיים טוענים שהמילה "אחד" מעידה על אחדות מורכבת – אחדות של כמה פריטים נפרדים, ואילו היהודים המסורתיים טוענים שהמילה מעידה על אחדות מוחלטת.

אבל האמת היא שפירושה של המילה "אחד" הוא פשוטו כמשמעו – אחד. אומנם יתכן שהיא מרמזת על אחדות מורכבת (בדומה לקבוצה אחת, זוג אחד וכן הלאה), אבל היא אינה מדברת על כך ישירות. יחד עם זאת, המילה "אחד" בהחלט אינה מדברת על אחדות מוחלטת, אך רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במאה ה-12, על ידי הרמב"ם, שקבע שהעם היהודי חייב להאמין שאלוהים הוא "יחיד". אין ספק שתגובתו של הרמב"ם התעוררה נוכח דעות "נוצריות" מוגזמות שסותרות את הכתובים, ושיצרו ביהודים את הרושם שהנוצרים עובדים שלושה אלים. למרבה הצער, הרמב"ם אמר את מה שאמר כתגובה למצב שנוצר, והתגובה שלו מרחיקה לכת מעבר למה שנאמר מפורשות בכתובים. בעצם, אין אפילו פסוק אחד בכתובים שמצהיר מפורשות וישירות שאלוהים הוא אחדות אחת מוחלטת.

אם כך, מה כוונתה של קריאת שמע? הדעה הרווחת והמסורתית – הדעה שמוכרת לרוב היהודים – היא שהטקסט מבהיר שאלוהים הוא "אחד". אם כך, עלינו לבחון לעומק את השימוש שהכתובים עושים במילה הזאת. לפי בראשית ב 4, כשהאדם מתאחד עם אשתו, השניים הופכים ל-"בשר אחד" – כלומר לאחדות מורכבת (של שני פריטים בודדים). כך גם בשמות לו 13, שם אלוהים מצווה על משה לחבר את היריעות זו לזו כדי ליצור משכן "אחד" (ראה גם שמות כ"ו 6,11; ל"ו 18). למשכן האחד יש מרכיבים רבים.

התנ"ך מדבר גם על כך שעם ישראל הוא "גוי אחד" (ראה שמ"ב ז 23; יחז' ל"ז 22). עם ישראל היה עם אחד שמנה כמה מאות אלפי אנשים. גם האנשים שחברו יחד כדי לבנות את מגדל בבל היו "עם אחד" (ברא' י"א 6), וכך גם האיחוד של תושבי שכם ובני ישראל (ברא' ל"ד 16,22). יכולים להיות היבטים רבים לאחדות שכזאת!

יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך, אבל חשוב להבהיר את הנקודה העיקרית: האמירה שיהוה, אלוהי ישראל, הוא אחד, אינה מלמדת דבר על טבעו – האם הוא אחד ויחיד או עשרה שהם אחד. בעצם, זה בכלל לא חשוב, משום שמאז ומתמיד היה כל אל "אחד". הבעיה הייתה שהיו כל כך הרבה אלים שהתחרו על הסגידה של בני עמנו. זה היה הקרב האמיתי של בני ישראל, כפי שהזהיר אותם אלוהים בעשרת הדיברות וכפי שמשה ויהושע התרו פעמים כה רבות: – "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." (שמות כ' 2) – "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם, ולא תעשה כמעשיהם, כי הרוס תהרסם ושבור תשבור מצבותיהם." (שמות כג 24) – "לבלתי בוא בגויים האלה – הנשארים האלה איתכם; ובשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם." (יהוש' כג 7) קריאת השמע לא דיברה על נושאים פילוסופיים כמו האחדות המורכבת או המוחלטת של אלוהים (האם היה מישהו מעלה על דעתו רעיון כזה?). אדרבה, היא אמרה לבני עמנו שאלוהים לבדו צריך להיות האלוהים שלנו – ולא אף אל אחר.

זוהי המשמעות המדויקת של "אחד", וכך זה גם בכל מקום אחר בכתובים. ראה, למשל, דברי הימים א' כט 1: "ויאמר דויד המלך לכל הקהל, 'שלמה בני אחד בחר בו אלוהים, נער ורך, והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלוהים' ". המילה "אחד" מבהירה כאן שאלוהים בחר אך ורק בו, בשלמה לבדו ולא באף אחד אחר.

כך גם הבינו את קריאת שמע פרשנים יהודיים בימי הביניים, כמו אברהם אבן עזרא ורשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). אם כך, אין זה טיעון "נוצרי" מאוחר יותר, שלפיו דברים ו 4 אינו מלמד שאלוהים הוא אחדות מוחלטת. בעצם, משה וויינפלד, מלומד יהודי מוביל בתחום הכתובים, שלצורך דיון דקדוקי טכני משכתב את קריאת שמע כ"שמע, ישראל! יהוה אלוהינו הוא יהוה אחד", נתן לדיון שלו על דברים ו 4-25 את הכותרת, "נאמנות בלעדית ליהוה". הכוונה של דברים ו 4 היא שרק אלוהים הוא אלוהי ישראל.

הדברים האלה תואמים את המדרש המפורסם לקטע הזה (ראה בבלי, פסחים נו א; ספרי דברים לא; בראשית רבה צח ד), שמשתמש בשם "ישראל" ככינוי ליעקב. המדרש מספר שעל ערש דווי ביקש יעקב לגלות לבניו את מה שמצפה להם בקץ הימים, אבל אז גילה שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב חשש שמא אחד מבניו ימצא פסול ולא ישמור אמונים לאלוהים, אבל על כך אמרו לו בניו, "שמע, ישראל (כלומר יעקב, אבינו), ה' אלוהינו ה' אחד (לבדו)… כשם שאין בליבך אלא [אלוהים] אחד, כך אין בליבנו אלא [אלוהים] אחד". ועל כך ענה להם יעקב, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[. כאמור, אין לזה כל קשר לטבעו של אלוהים ולמהותו. זוהי הצהרת אמונה בכך שאלוהים לבדו – אלוהי יעקב, אלוהי ישראל – יהיה האלוהים של צאצאיו של יעקב.

אגב, בספר "מכילתא דרבי ישמעאל" (מסכת דפסחא, פרשה ז'), דרשו חז"ל את הפסוק "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים…" (שיר השירים ב:ח) על אלהים, שנאמר: "ר' יאשיה אומר: אל תקרי 'ופסחתי', אלא 'ופסעתי', שהב"ה (אלהים) מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים".
במדרש "שיר השירים רבה" (סדרא תנינא, ב'), כתוב:" קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ".
​את אותו פסוק משיר השירים (ב:ח), מזהים חז"ל במקום אחד עם אלהים ובמקום אחר עם המשיח…​

גם הנביאים אמרו את אותם דברים: – "אל תפחדו ואל תירהו [תיראו]. הלא מאז השמעתיך והגדתי? ואתם עֵדַי. היש אלוה מבלעדי? ואין, צוּר בַּל ידעתי." (ישעיהו מד 8) – "אני ה', ואין עוד זולתי; אין אלוהים אאזרך ולא ידעתני." (ישעיהו מה 5) – "כי כה אמר ה' – בורא השמים הוא האלוהים; יוצר הארץ ועושה, הוא כוננה; לא תוהו בראה, לשבת יצרה – אני ה', ואין עוד". (ישעיהו מה 18) – "פנו אלי והיוושעו, כל אפסי ארץ; כי אני אל, ואין עוד." (ישעיהו מה 22)

כל תלמיד של ישוע יסכים עם המילים הללו. אלוהים לבדו הוא אלוהינו. עלינו לדעת מי הוא אלוהים, וזה מה שחשוב באמת. מה אומרים הכתובים על כך? הכתובים מכנים את אלוהים בכינויים שונים ומתארים אותו בדרכים שונות. מה המשמעות של כל התיאורים והכינויים האלה? האם יש בתנ"ך רמז כלשהו לכך שאלוהים הוא "ישות מורכבת"? האם אלוהים הוא ישות מורכבת, כמו בעל ואישה שהם אחד, כמו המשכן שהוא אחד – על כל חלקיו, וכמו עם – שהוא אחד על כל מיליוני האנשים ששייכים לו?

עלינו לזכור שהנושא שעל הפרק הוא לא מספר האלוהים שאנחנו עובדים – שלושה או אחד. הרי יש רק אלוהי אמת אחד! אלוהי הברית החדשה הוא אותו אלוהים שעליו מדובר בתנ"ך. אבל מי הוא בדיוק? איך הוא מתגלה לנו? באיזה מובן הוא אלוהים אחד? האם מדובר ב-"מתמטיקה רוחנית", או שיש כאן איזו תעלומה? העולם הוא "אחד", האוקיינוס הוא "אחד", וגם אלוהים הוא "אחד", אבל מה זה אומר?

אולי הבעיה אינה קשורה כל כך בטבעו של אלוהים, אלא בתגובה השלילית, הטעונה כל כך, לכל מה שעולה ממנו ריח "נוצרי". אולי הבעיה קשורה בדגש היתר על נושא השילוש, שלא הוסבר כהלכה ושאינו מובן דיו. אולי כדאי שלרגע אחד נפסיק לחשוב על מה שהנוצרים והמשיחיים מאמינים בו, כי לא כל דבר שיש עליו תווית "נוצרית" או "משיחית" הוא באמת משיחי ומבוסס על הכתובים. אולי כדאי שלרגע אחד נראה בעיני רוחנו רב יהודי ישיש, החושף את התעלומות של אלוהים. הקשיבו לדברים שהוא אומר בשעה שהוא סורק באצבעותיו את זקנו הארוך, האפור. "אני לא מדבר על כך עם כל אחד", אומר הישיש. "הנושא עצמו הוא מאוד עמוק. אבל אתה נראה לי בחור כן ואמיתי, ולכן אחשוף בפניך כמה סודות".

וכך הוא מתחיל לספר לך על עשר הספִירות, מה שנקרא הנביעות השמימיות שמשמשות כ-"מתווכות או כחוליות מדורגות בין הבורא שהוא כולו רוחני ושאי אפשר להכירו, לבין עולם החומר". כשאתה אומר, "אבל האם זה לא סותר את האמונה שלנו באחדות של אלוהים?" הוא עונה, "אלוהים הוא שלמות אורגנית, אבל כוחו ועצמותו באים לידי ביטוי באופנים שונים – כפי שחיי הנפש הם אחד, אם כי לפעמים הם באים לידי ביטוי דרך העיניים, הידיים והגפיים האחרות. אלוהים והספירות שלו דומים לאדם ולגופו: יש לו כמה גפיים, אבל הוא עצמו אחד. אפשר לתאר את זה גם אחרת, כעץ שיש לו גזע אחד, אבל ענפים רבים. העץ הוא אחד, ובכל זאת מורכב מאיברים רבים. כך זה גם עם גוף האדם וכך זה עם אלוהים. האם אתה מבין?"

ועכשיו הקשב לאותו רבי, שאומר לך, "הכתובים שלנו מתארים את אלוהים כיושב במרומים, ויחד עם זאת הוא שוכן בענן ובאש שכיסו את המשכן, וממלא את הנביאים ברוחו. במקביל התנ"ך מספר לנו שכבודו ממלא את היקום! האם אתה מבין כמה מורכבת היא האחדות של אלוהים?"

ומה היה קורה עם אותו רב היה מתחיל לדבר על מונחים מיסטיים אחרים שקשורים באלוהים, כמו הרז שבשלושה (בארמית: רָזָא דִיתלַתָא, רזי דשלושה), ומסביר שבזוהר יש חמישה ביטויים שונים המתייחסים להיבטים שונים בטבעו של אלוהים בעל שלושת הממדים? מה היית מבין מההתייחסות שלו לשלושה ראשים, שלוש רוחות, שלוש צורות התגלות, שלושה שמות ושלושה גוונים של פרשנות שמתארים את הטבע האלוהי? הזוהר מדבר על האחדות של כל יום, אחדות שבאה לידי ביטוי בקריאה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הזוהר מסביר ששלושת השמות האלה הם אחד.

הכיצד? ההסבר הוא: רק על ידי אמונה, בחזון של רוח הקודש. גם רז הקול (הדרך שבה הקול נשמע) פועל בדרך דומה, כי למרות שהקול הוא אחד יש בו שלושה יסודות: אש, אוויר ומים. הנושא הזה של "האלוהות" הוא מאוד עמוק!

לאורך הדורות, תלמידיו של ישוע הצביעו על מקומות שונים בתנ"ך, שמדברים על אלוהים בלשון רבים, כהוכחה לקיומו בשלוש ישויות. לדוגמה, בפסוק הראשון בבראשית הבורא נקרא "אלוהים", לשון רבים של המילה "אל". בבראשית א 26 אלוהים אומר, "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" – שוב לשון רבים. בבראשית ג 22 הוא אומר, "והיה [האדם] כאחד מאיתנו". בבראשית יא 7 אומר אלוהים לאחר שבני האדם החלו לבנות את מגדל בבל, "נרדה ונבלה את שפתם". כך זה גם בישעיהו ו 8, שם אלוהים אומר, "את מי אשלח? ומי ילך לנו?"

האם כל הדברים האלה מוכיחים שאלוהים הוא אחדות מורכבת? עוד בתקופת התלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב) ניסו הרבנים להבהיר, שבכל פעם שיש שימוש בלשון רבים, מיד אחריה באה לשון יחיד. הכוונה היא שהכתובים מרבים לכנות את בורא העולם בשם שהוא בלשון רבים (כמו אלוהים) ואחריו פועל בלשון יחיד (כמו בראשית א' 1). אחרי שנאמר בבראשית א 26-27, "נעשה אדם" (רבים), נאמר, "ויברא אלוהים" (יחיד).

אם כך, מי צודק?

האמת היא שאין כל דבר יוצא דופן בכך שבורא העולם נקרא "אלוהים" (מילה שאפשר לייחס גם לבורא השמים והארץ, וגם לאלילים). במזרח הקרוב הקדום היה מקובל לפנות לאלוהות כלשהי בלשון רבים, וכך גם כשדיברו על בעל בית או על אדון. הנה כמה דוגמאות, בבראשית כד דיבר משרתו של אברהם על אדונו בלשון רבים ("אדונים"). בבראשית לט יוסף דיבר על פוטיפר בלשון רבים, ובמלכים א' א 11 מתואר דוד המלך בלשון רבים ("אדונינו"). בשמות כא התורה מדברת על עבד ועל "אדונים", אם כי הכוונה רק לאדון אחד. בישעיהו יט 4 הנביא מספר לעמו שאלוהים יסגיר אותם בידי נוגש אכזר, "אדונים קשה" (השם ברבים, התואר ביחיד). בישעיהו ט 3 נאמר שהחמור יודע אבוס בעליו (לשון רבים, אם כי מדובר רק בבעלים אחד). לעומת זאת חלקו הראשון של הפסוק מדבר על בעליו של השור בלשון יחיד ("ידע שור קונהו").

הדוגמאות האלה, שהן שכיחות למדי, מבהירות ששמות מורכבים בלשון רבים שימשו לעיתים קרובות ביחס למנהיגים, בעלים, אדונים או מלכים. על אחת כמה וכמה השתמשו בצורת ביטוי זה כדי לדבר על אדוני האדונים, על מלך המלכים, על אלוהים. במלאכי א 6 אלוהים שואל, "אם אדונים אני איה מוראי?" ובתהילים ח 2,10 קורא המשורר, "יהוה אדונינו". בדברים י 17 יהוה מתואר כ-"אלוהי האלוהים ואדוני האדונים".

אנו מבקשים שתחשוב על עובדה נוספת לפני שתקפוץ למסקנה שלשון הרבים, המשמשת לפעמים בשמות שניתנים לאלוהים, אינה הוכחה לאחדות שלו. העברית, לצד שפות שמיות אחרות, מבטאת לפעמים גדולה, עליונות, הדר ושלמות על ידי שמות מורכבים. כשמדברים בלשון רבים על ישות יחידה, מבטאים הדרת כבוד, בעלות או אלוהיות. כלומר, המושג של "אחדות מורכבת" או "רבים שמרכיבים את האחד" היה חלק משפת התנ"ך. מונחים אלה אינם זרים למי שמורגל בכתובים. אומנם ההתייחסויות האלה לאלוהים או לאדונים בלשון רבים אינן מוכיחות את עניין השילוש, אבל הן תואמות כליל את שאנו מנסים לומר כאן, שבמובן מסוים האחדות של אלוהים היא מורכבת.

ומה לגבי משפטים שאלוהים עצמו אמר, כמו, "נעשה אדם בצלמנו… והיה לאחד מאיתנו… נרדה ונבלה… מי ילך לנו?" האם הפסוקים האלה מוכיחים את קיומו של השילוש? גם תלמידי ישוע וגם יהודים נתנו תשובות רבות לשאלה הזאת. למשל, אלוהים האב דיבר עם הבן ועם הרוח (ואולי עם הבן או עם הרוח), אלוהים דיבר עם מלאכים, והוא נשא ונתן עם עצמו. בכל המקרים הללו העברית משתמשת בלשון רבים. רשימת התשובות שניתנו לשאלה הזאת היא אין סופית, והרשימה של טיעוני הנגד שהועלו כנגד אותן תשובות ארוכה לא פחות. אם כך, במה האדם אמור להאמין?

ההצעה שלנו מאוד פשוטה: הכר בכך שכל הפסוקים האלה מהתנ"ך מתארים את אלוהים בלשון רבים ומציינים על הגיוון שקיים בתוך האחדות שלו. יחד עם זאת, אפשר לפרש את זה גם אחרת. בכל אופן, הפסוקים האלה מתאימים עם האמונה בשילוש ותומכים בה, אבל הם אינם מוכיחים אותה. כמובן שהם אינם מפריכים אותה. בנקודה זו ודאי תחשוב שאנו פותחים פתח רחב מדי לגישות שונות בעניין אחדותו המורכבת של אלוהים. אולי תרגיש שאיכשהו, חייב להימצא בתנ"ך פסוק שמפריך את כל מה שאמרנו ומבהיר מעל לכל ספק שאלוהים הוא אחד. אחרי הכל, האמונה באחדותו של אלוהים היא אבן הפינה ביהדות. בהקשר זה מרבים לצטט את זכריה יד 9, כדי להוכיח שבאחרית הימים, "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד (כלומר, יכירו בכך שהוא אחדות מוחלטת) ושמו אחד (כדי להדגיש את העובדה שהוא אינו יותר מאחד)". כך שבסוף, כשהכל יתברר, ידעו כולם שאלוהים הוא אחדות מוחלטת ולא אחדות מורכבת או שלושה שהם אחד.

אבל האם זו הייתה כוונתו המקורית של זכריה? הנביא לא היה בוחר להשתמש במילה "אחד" בפסוק זה אילו רצה לדבר על טבעו של אלוהים ועל אחדותו המוחלטת. נחזור לרגע לזכריה יא 8, שם מדבר הנביא על "יֶרח אחד". מה זה אומר לגבי טבעו של הירח? האם זה אומר שאין בו שלושים יום משום שהוא אחד?

זו הסיבה שבאחד התרגומים של זכריה יד לאנגלית, מופיעה הערת שוליים ליד פס' 9, המסבירה שכוונת הפסוק לכך ש-"ביום ההוא יעבדו את ה' לבדו בשמו האחד". בדיוק כך. הנבואה הזאת מדברת על כך שכל העמים יפנו ליהוה, יפנו עורף לאלילים שלהם ולדתות השקר השונות, ויעבדו אך ורק אותו. הפסוק בזכריה אינו אומר דבר על כך שאלוהים הוא אחד ויחיד בטבעו. הוא רק אומר שכולם יעבדו אותו בתור אלוהי האמת האחד והיחיד. כך מלמדת הברית החדשה.

שים לב לפסוקים הבאים, הידועים לכל. כשאחד הסופרים (רבנים דאז) שאל את ישוע, "איזוהי המצווה הראשונה מכל?" ישוע ענה, "הראשונה היא 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' " (מרקוס יב 28-30). זמן קצר לפני צליבתו התפלל ישוע ואמר, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח" (יוחנן יז 3). כן, ישוע בכבודו ובעצמו לימד שאביו הוא האלוהים האחד והיחיד!

כיפא אמר את אותם דברים, וגם שאול לימד מפורשות שאלוהי האמת היחיד, אבינו ובוראנו, שלח את ישוע בנו כמשיח ואדון.

ראשית נצטט את דבריו של כיפא, "אנשי ישראל, שמעו את הדברים האלה: ישוע מנצרת, איש שהתאשר לכם מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו בתוככם, כפי שאתם עצמכם יודעים… את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה ועל זאת אנחנו כולנו עדים… לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, שאלוהים שם לאדון ולמשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם (מעשי השליחים ב' 22,32,36). והנה מה שאמר שאול, "אנחנו יודעים כי אין ממשות לאליל בעולם וכי אין אלוהים אלא אחד. וגם אם יש הקרויים 'אלים', אם בשמים ואם בארץ – כשם שיש אלים רבים ואדונים רבים – הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים." (הראשונה לקורינתים ח 4-6) . "הן אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם – האדם המשיח ישוע. אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל. זאת העדות בעיתותיה." (הראשונה לטימותיאוס ב 5-6). שאול כתב לתסלוניקים על כך שכולם שמעו "כיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי, ולחכות לבנו מן השמים, אשר הוא הקימו מן המתים, לישוע המציל אותנו מן הזעם הבא." (הראשונה לתסלוניקים א 9-10).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוהים שלח את בנו לעולם: כדי שבאמצעות ישוע המשיח, אנשים מכל עם ומכל אומה יפנו עורף לאלילים ולמסורות מתות, ויפנו לאל החי והאמיתי. הברית החדשה היא ללא ספק מונותאיסטית, והיא שופכת אור נוסף על המונותאיזם של התנ"ך. האל היחיד שהוא חי ואמיתי הוא אחד, אבל האחדות שלו מורכבת, מיוחדת ונשגבת מבינת אדם.

הנה כמה נקודות חשובות שראוי להביא בחשבון.

התנ"ך מבהיר שאיש אינו יכול לראות את אלוהים, ויחד עם זאת במקרים מסוימים מסופר שאנשים ראו אותו. אם כך, את מי הם ראו?

התנ"ך מלמד שאלוהים מתגלה לפעמים עלי אדמות, בדמות אדם. יחד עם זאת, בתוקף היותו אלוהים הוא יושב במרומים. איך אפשר ליישב את שני הדברים האלה?

התנ"ך מתאר לפעמים את רוח הקודש כישות נפרדת ולא רק ככוח לא אישי. האם המילים "רוח הקודש" הן שם נרדף לאלוהים, או שהן מתארות חלק מטבעו, את רוחו?

התנ"ך מדבר על דבר אלוהים כעל ישות נפרדת, כעל משהו שראוי לשבח והלל, שנשלח לבצע משימות מסוימות ופועל בעולם. מהו הדבר הזה?

הרבנים הרבו לדבר על השכינה, על נוכחות אלוהים, שמתארת את ההיבט האימהי באישיותו של אלוהים. הם לימדו שהשכינה יצאה לגלות עם העם היהודי, ושסבלה עם "ילדיה" בארץ נכר לפי התפיסה הזאת, אלוהים לא יוכל לשוב ולהיות "שלם" לפני שבני עמו ישובו מהנדודים הפיזיים והרוחניים שלהם, ולפני שייבנה המקדש. הרבנים ביססו את הרעיון הזה על פסוקים האומרים שאלוהים נמצא עם עמו (באופן אישי או קיבוצי) בצרותיהם, במצוקותיהם ובגולה (ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דפסחא יד).

רבי עקיבא הרחיק לכת ואמר שלפי הכתובים, כשאלוהים גאל את עמו הוא בעצם גאל את עצמו. יש חסידים ששילבו את מושג השכינה עם הרעיון המיסטי של ספירות והרחיקו שלב אחד נוסף. הם מאמינים ש…

לפי התפיסה החסידית הזאת, בשלב זה אלוהים שרוי במעין מצב של "חוסר אחדות". משום מה כולם חושבים שהאחדות של אלוהים היא עניין בסיסי! מדוע שננסה להקטין את התעלומה?

כפי שאמרנו,, מדובר בתפיסות רוחניות נעלות. האחדות של אלוהים, או האחדות המשולשת שלו, אינה מובנת כראוי. בעצם, אם תשאל עשרה משיחיים אם הם מצפים לפגוש בבוא היום בשמים שלוש ישויות שונות של אלוהים – את אלוהים האב, את ישוע ואת רוח הקודש – תקבל תשובות שונות ומגוונות. מדוע? משום שהאחדות המשולשת של אלוהים איננה תורה מגובשת ומנוסחת היטב, או עניין שאפשר להסבירו בשלושים שניות ואפילו בפחות מזה. הרי זה כאילו שאלת חסיד, "האם השכינה היא אלוהים?" או, "האם המימרא (דבר אלוהים) היא אלוהים?" או "האם הספירות הן אלוהים?" . מדובר בנושאים בעלי עומק פילוסופי ותיאולוגי.

עיינו בפסוקים מהספר האחרון בברית החדשה – ספר התגלות. בהתגלות ג 21 ישוע אומר שהוא ניצח וישב עם אביו על כיסאו. אבל מה זה אומר? לפי התגלות ד 2, יוחנן, שכתב את הספר, נלקח לשמים בהשראת הרוח, שם הוא רואה "כיסא… ועל הכיסא יושב". היה זה ה' צבאות, "אשר היה והווה ויבוא" (ד 8). אחר כך רואה יוחנן שבין הכיסא והזקנים עומד "שה (סמל לישוע) כמו שחוט" (ה 6). הדרמה השמימית הלכה ונפרשה לעיני יוחנן, שכתב, "וכל ברייה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר בם, שמעתי אומרים: 'ליושב על הכיסא ולשה הברכה והיקר והכבוד והעוז לעולמי עולמים' " (ה 13).

האם שמת לב למילים? "ליושב על הכיסא ולשה". שים לב, בהתגלות ז 9 יוחנן רואה "המון רב… עומדים לפני הכיסא ולפני השה", וקוראים, "הישועה לאלוהינו היושב על הכיסא ולשה" (ז 10). התמונה הכללית ברורה, אבל לא קל לפענח את הפרטים. אלוהים יושב על הכיסא והשה איתו. אבל השה עומד "באמצע הכיסא" (ז 17). מה זה אומר? אין ספק שזוהי תעלומה.

נעבור לסוף הספר, ובמובן מסוים לסופו של הסיפור. בהתגלות כב 1 מסופר על "נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, יוצא מכיסא האלוהים והשה". שים לב למילים "כיסא האלוהים והשה". הכיסא של האלוהים והשה. ועכשיו קרא את הפסוקים המדהימים הבאים, "כיסא אלוהים והשה יהיה בה (בעיר ירושלים החדשה), ועבדיו ישרתוהו. הם יראו את פניו ושמו על מצחותם." (כב 3-4).

איזה תיאור מדהים! לאלוהים ולשה יש כיסא אחד (לא שניים), ועבדיו (לא עבדיהם) ישרתו אותו (ולא אותם) ויראו את פניו (לא את פניה). כיסא אחד, אלוהים אחד ופנים אחד. זוהי אמת עמוקה, מדהימה, מונותאיסטית במיטבה. אלוהינו הוא מורכב וייחודי! כמה פסוקים אחר כך אומר המלאך ליוחנן, "לאלוהים תשתחווה!" (כב 9). האלוהים האחד של אברהם ומשה הוא האלוהים האחד של כיפא ושאול.

מאז ומתמיד הייתה קריאת ה-"שמע" הצהרת האמונה הבסיסית של עם ישראל. בפסוק אחד קצר הציג משה אמת גדולה אודות האחדוּת האלוהית. הפסוק כתוב בימינו על קלף, בכל מזוזה התלויה על משקוף הכניסה של כל בית בישראל, והוא בעצם קורא לעם ישראל לשרת ולעבוד אלוהים אחד. מאמר זה חוקר את קיומו של אלוהים אחד שיש בו ריבוי הוויות, וזאת על סמך התנ"ך בלבד.

"השילוש הקדוש" אגב, הינו מושג שאינו קיים בכלל, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. אין אנו מאמינים כי אכן קיימים שלושה אלוהים שונים.

דברים ו׳, ד׳: "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד". המילים ״אלוהים״ ו״אלוהינו״ הינן צורת רבים של המילה ״אלוה״, שמשמעותה ״אל״. מדוע אלוהים מציג את עצמו בצורת רבים ומסיים את המשפט במילה "אחד"? כדי להבין טוב יותר את המשפט עלינו לעמוד את משמעות המילה "אחד" בתנ"ך.

משמעות המילה "אחד" בתנ"ך

הנה מספר דוגמאות: א. בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר. ב. בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״. ג. עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

הדוגמאות הללו מלמדות שהמילה "אחד" אינה מתייחסת בהכרח לפריט יחיד, אלא גם להרכב של פרטים שיוצרים שלמות אחת (ראו גם יחזקאל לז׳, יז׳, בראשית יא׳, ו׳, לד׳, טז׳). בעברית ישנה מילה אחרת שמתארת אחדות שאין לחלקה – והיא המילה "יחיד".

הריבוי שקיים במילה אלוהים

הנה מספר דוגמאות: א. בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויֵרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"". עם מי דיבר אלוהים בפסוק הזה? (משום שאמר ״נעשה״, ״בצלמנו״, ״כדמותנו״) אלוהים לא דיבר עם בני-אדם, משום שהם עדיין לא נבראו. הוא גם לא התייעץ עם המלאכים, כי המלאכים לא היו שותפים פעילים במלאכת הבריאה. התנ"ך מבהיר שאלוהים לבדו הוא זה שברא את העולם. – נחמיה ט׳, ו׳: "אתה הוא יהוה, לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עלֶיהָ, הימים וכל אשר בהם. ואתה מְחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים". הביטוי 'צבא השמים' מתייחס לכוכבים ולמלאכים, לכל הבריאה השמימית שמעל הארץ. – איוב לח׳, ז׳: "בְּרוֹן יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלוהים". (כמו כן ראו ישעיהו מ׳, יג׳-יד׳).

אלוהים אומר לאיוב שכאשר הוא ברא את היקום, המלאכים הריעו לו. ז"א שהם ראו לפחות חלק ממלאכת הבריאה אך לא היו שותפים במלאכה זו. אם כך, אלוהים דיבר עם הוויה או עם הוויות נוספות השוות לו בצלם, בַּדמות ובכוח לברוא. ולראיה: – בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…".

– ישעיהו נד׳, ה׳: "כי בועלייך עושייך יהוה צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא." – תהילים קמט׳, ב׳: "ישמח ישראל בעושיו…". מסקנה: המילה "אחד" מתארת שלמות שבנויה ממספר מרכיבים או פרטים. לפיכך, בספר דברים ו׳, ד׳, נאמר שבאלוהים קיימת שלמות אחת המורכבת ממספר הוויות, ושאת השלמות הזאת עַם ישראל צריך לעבוד.

מדוע הרבנים מתכחשים לכך? הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, 1205-1135) החליף בשלושה עשר העיקרים שלו את המילה "אחד" במילה "יחיד", כדי לתאר את טבעו של אלוהים. רעיון זה הינו מנוגד לרעיון בתנ"ך, ובכל זאת אימצה אותו היהדות-הרבנית, וגורסת שאלוהים הוא אחדות שאין לחלקה. אבל כתבי הקודש מספקים דוגמאות רבות המבהירות שקיים ריבוי באלוהות האחת. אלוהים הוא אחד, אך לא יחיד. אלוהות אחת, אלוהים אחד שאין שני לו ואין שווה, אך אלוהים אחד הקיים בצורת ריבוי.

אז כמה הוויות קיימות באלוהים?

כדי לענות על שאלה זו עלינו למצוא פסוקים מן התנ"ך המצביעים על כל אחת מההוויות, או פסוק המציין במפורש את מספרן.

א. רוח אלוהים – בראשית א׳, ב׳: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" . רוח אלוהים הייתה קיימת מבראשית. היא הייתה שותפה במעשה הבריאה. הרוח לא נבראה מעודה, ומכאן שהיא חלק מאלוהים. רוח אלוהים הינה ישות עצמאית מלאת חיים, ולא תכונה או כוח דומם וחסר תבונה.  דוגמאות נוספות: ישעיהו סג׳, י׳-יד׳; נט׳, יט׳-כא׳, תהילים נא׳, יג׳; קלט׳, ז׳-יב׳; ישעיהו יא׳, ב׳; מ׳, יג׳; זכריה יב׳, י׳, איוב לג׳, ד׳, שמואל ב׳ כג׳, ב׳-ג׳.

ב. הוויה באלוהים שלא ניתן לראותה פנים אל פנים ולהישאר בחיים. דמות המלך, הסמכות, הוויה זו משדרת יראה, כבוד, סמכות והוקרה, כמו אבא שמצפה שיתנו לו את הכבוד לו הוא ראוי במשפחה, ולפעמים עליו להשתמש בסמכותו כדי לחנך. שמות לג׳, כ׳: "ויאמר, לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראני האדם וחי ". אלוהים משוחח כאן עם משה, ומבטיח לברך וללוות אותו במהלך הנדודים במדבר. משה ביקש לראות את פני אלוהים הדובר אליו, אך נתקל בסירוב. לבסוף זכה משה לראות את אחוריה של ההוויה שאיתה הוא דיבר, אך לא את פניה. לוּ ראה את פניה, הוא היה מת מיד. אם כך, משה שוחח עם הוויה אלוהית שאת פניה נאסר עליו לראות.

ג. "אל שדי" הינה הוויה באלוהים שבני-האדם אכן יכולים לראותה פנים אל פנים. השם "אל שדי" משמעותו האל שמספק את צרכי, בדיוק כמו אם שאוהבת ומניקה את התינוק שהיא אוהבת בעזרת שדייה, ציורי מאוד, אך מפגין אהבה, דאגה ואכפתיות. שמות לג׳, יא׳: "וידבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". באותו פרק מתואר מפגש פנים אל פנים של אלוהים עם משה. על מנת להדגיש את הקרבה הפיזית ביניהם, הפסוק מציין שהמפגש נערך ״פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו״. כלומר, לא מדובר כאן בחזון, בחלום או בבת קול שנשמעה מן השמים, אלא בשיחה שנערכה ב-"ארבע עיניים".

בהנחה שהכתוב הוא נכון, מדויק ואמיתי, הרי שפסוקים יא׳ ו–יב׳ מצביעים על שתי הוויות נפרדות ושונות, ששתיהן נקראות יהוה.  דוגמא נוספת – שמות כד׳, ט׳-יא׳: "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו". חז"ל פירשו את הפסוקים האלה באופן שונה;  לפי הדעה הרבנית, אלוהים שוחח עם משה דרך השתקפות של מראָה. זוהי פרשנות מוטעית, שאיננה נאמנה לתנ״ך. אילו דיבר אלוהים עם משה דרך השתקפות כלשהי, הוא היה מציין זאת בפסוק עצמו ולא אומר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מן הראוי לבדוק כל פרשנות על פי נאמנותה לכתוב.

כמו כן, בראשית יז׳, א׳: "ויֵרא יהוה אל אברם ויאמר אליו, אני אל שדי התהלך לפנַי והיה תמים". אלוהים נראה לאברם והציג את עצמו בשם "אל שדי". הטקסט שמתאר את המפגש של יהוה עם אברם מאוד ברור ופשוט.

ישעיהו הנביא שפך אור על היחס בין ההוויות השונות שמרכיבות את האלוהות

ישעיה מח׳, יב׳-טז׳: "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. הקבצו כולכם ושמעו מי בהם הגיד את אלה, יהוה אהבו יעשה חפצו בבבל וזרועו כשדים. אני אני דברתי אף קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. קרבו אלי שמעו-זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, ועתה אדוני יהוה שלחני ורוחו". הנביא ישעיה מצטט את אלוהים בכבודו ובעצמו. אלוהים מתואר שם כראשון והאחרון (מד׳, ו׳), כאחד שיסד את הארץ וטיפח את השמים, ואשר הכל מוכנים למלא את חפצו.

אלוהים ממשיך לדבר, ומציין שגם פעילותן של הממלכות שהיו קיימות באותם ימים נעשתה במסגרת ריבונותו. ולסיכום הוא אומר בפסוק טז׳: "קִרבו אלי, שִמעו זאת, לא מראש בסתר דיברתי, מעת היותה שם אני, ועתה אדונָי יהוה שלחני ורוחו" (שימו לב: "אדונָי יהוה שלחני". הפסוק משלב את שני השמות באישיות אחת: שלחני ולא שלחוני.)

למרות שהדובר הינו יהוה בכבודו ובעצמו (ראו מד׳, ו׳), הוא מציין שנשלח על ידי יהוה ורוחו. אם כך, ישעיהו מלמד שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. רוח אלוהים, ושתיים נוספות שנקראות יהוה. דוגמא נוספת: ישעיה סא׳, א׳-ג׳: "רוח אדוני עלי, יען משח יהוה אותי לבשר ענווים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. לקרא שנת רצון ליהוה ויום נקם לאלוהינו, לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע יהוה להתפאר…" הדובר חייב להיות אלוהים לאור המשימות המוטלות עליו (ראה ישעיה לה׳). למרות זאת הכתוב מציין ש״רוח יהוה״ עליו ויהוה משח אותו. הפסוק מציין שלוש הוויות אלוהיות.

שמות ו׳, ב׳-ג׳: "וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו, 'אני יהוה. וארָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם' ". אלוהים מסביר למשה באופן ברור ביותר: כשנראיתי לאבותיך – לאברהם, ליצחק וליעקב – נראיתי להם דרך אל שדי, דרך ההוויה שהם יכולים לראות ועדיין להישאר בחיים. הפסוק שופך אור על הסיפור בשמות לג׳, שם נפגש משה עם אלוהים פנים אל פנים אך לא היה רשאי לראות את פניה של ההוויה האחרת.

כולנו מרבים להתמקד, עוד בימי בית הספר, בהוויה של אלוהים כאב מחנך, לפעמים יש אלו שאפילו ירגישו קונוטציה של שוטר, מלך או בוס גדול. על ההוויה של רוח אלוהים (או רוח הקודש) מדבר התנ"ך לעיתים פחות תכופות וגם על ההוויה הזאת הייתה התמקדות בעיקר בספר בראשית. אך מדוע לא מתמקדים בהוויה "אל שדי", הצד הדואג והאוהב של אלוהים? מי הוא בעצם "אל שדי"?

אל שדי – "בן" אלוהים

תהילים פרק ב' פותח בתיאור המרד של עמי העולם ביהוה ובמשיחו. מדוע כל העמים מתנגדים ליהוה ולמשיחו? כי הם מרגישים כלואים תחת שלטונו. הם אינם חופשיים לעשות את רצונם המושחת, ולכן הם מנסים לפרוק מעליהם את עול שלטונם של יהוה ומשיחו ואת סמכותם. בפסוק ד׳ מתואר יהוה כמי ששוחק (צוחק) ולועג למעשי העמים. הרי אין לאדם כל סיכוי נגד אלוהים. האדם לעולם לא יוכל להביסוֹ. יהוה כועס על מתנגדיו, ומציג בפניהם את תוכניתו. מהי בדיוק תוכניתו? "ואני נסכתי את מלכִּי על ציון הר קודשי" (פסוק ו׳).

יהוה מתכנן להקים את משיחו כַּמלך שימלוך מציון. אם כך, שם התואר הנוסף של משיח יהוה הוא "מלך" בפסוקים ז׳-ט׳ המחבר משתף אותנו במה ששמע מפי יהוה המדבר אל משיחו: "אֲסַפּרה אל חוק יהוה. אמר אלי, 'בני אתה, אני היום ילידתיך. שְאַל ממני ואֶתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסֵי ארץ. תְרוֹעֵם בְשבט ברזל, כִּכלי יוצר תנפּצֵם' ". פסוקים אלה מלמדים שהקשר של יהוה למשיח, הוא הקשר של אב עם בנו. האם יתכן שהבן המוזכר הוא דוד המלך? או מלך ישראל אחר כלשהו? לא, זה בלתי אפשרי, לבן-יהוה מובטחת המלוכה על כל תבל, ולדוד או כל מלך אחר מעולם לא הובטחה או הייתה מלכות שכזו. אם כך, מדוע נאמר בפסוק ז׳: "בני אתה, אני היום ילידתיך"?

1. בפסוק זה יהוה מציין את קרבתו למשיחו ומתאר את הקשר שלהם כשל אב ובנו. קשר זה מצדיק את העברת הירושה – השליטה בעולם – לידי המשיח. כידוע, ירושה עוברת באופן טבעי וחוקי מאב לבנו.

2. יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבנו גם כדי ללמדנו על הקרבה ששוררת בין ההוויות שמרכיבות את האלוהות האחת.

3. נוסף על כך, יהוה מכנה את המשיח ואת מלך התבל כבן שהוא הוליד, כרמז לאופן בואו של המשיח לעולם. נבואות כמו בראשית ג׳, טו׳, מיכה ה׳, א׳, ישעיהו ז׳ יד׳, ט׳ ה׳-ו׳ מלמדות שהמשיח ייוולד באופן על-טבעי דרך עלמה (בתולה). הדברים שיהוה אומר במזמור ב' בעצם עוזרים לנו לזהות את המשיח האמיתי. פסוקים יא׳-יב׳: יהוה מנחה את שליטי העמים ומבהיר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל ממשפטו –  "עִבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה. נַשקו בַּר (בּן) פן יֶאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוֹסֵי בו". אלוהים מצווה על בני-האדם לעבוד את יהוה ביראה, כלומר לציית לדברו, לחיות על פי רצונו ולתת לו את הכבוד הראוי כמלך המלכים וריבון העולם. ואיך צריכות לבוא לידי ביטוי היראה והאהבה שלנו ליהוה? ביחס שלנו לבן (לַבַּר): "אשרי כל חוסי בו". אנו מצוּוים לבטוח בבן האלוהים ולחסות תחת כנפיו. מי הוא הבן? הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר יהוה, 'ארור הגבר אשר יבטח בָּאדם ושָׂם בשר זרועו, ומן יהוה יסור ליבו' " (יז׳, ה׳). בפסוק ז׳ הוא ממשיך לצטט את יהוה ואומר: "ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה והיה יהוה מִבטחו".

מכיוון שלבני-אדם אסור לעבוד אדם בשר ודם, יוצא אם כן שה-"בן" במזמור ב' חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. בני-האדם מצוּוים לבטוח ביהוה ולא באדם. שוב, יהוה מכנה את המשיח בתואר "בן" על מנת לציין את הקרבה ביניהם, ולא את השוני במעמדם האלוהי. מזמור ב' מספק נתון חשוב נוסף. אם אפשר לכנות את המשיח בתור "בן-אלוהים", הרי שההוויה שאותה אנחנו לא רשאים לראות יכולה להיקרא "אלוהים אבא".

בספר משלי ישנה התייחסות נפלאה לבן האלוהים

משלי ל׳, א׳-ד׳:  "דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל. כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה, ודעת קדושים אדע. מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בשמלה? מי הקים כל אפסי ארץ? מה שמו? ומה שם בנו כי תדע?" הפרק מביא את מסקנותיו של אָגוּר. אגור היה בנו של יֶקֶה ואב חכם.

כל פרק ל' מוקדש לדברי התוכחה שהוא מעלה בפני שני בניו (או שני בחורים צעירים), אִיתִיאֵל ואוּכָּל. אגור אומר להם: "אתם חושבים שאינני מבין דבר בנוגע לחיים, שאינני חכם מספיק ואין לי כל מושג לגבי אלוהים ואופן פעולתו בקרב בני-האדם. ובכן, מאחר שאתם חושבים אותי לטיפש ואת עצמכם לחכמים ממני, הרשו לי לשאול אתכם מספר שאלות. א. מי עלה לשמים וירד?

ב. מי אסף את הרוח בחופן ידיו? ג. מי שם את כל המים שבעולם בכיסו? ד. מי יסד את העולם וממשיך לשמר את כל חוקי הטבע? ה. מה שמו? ו. מה שם בנו? שאלות א-ה נשאלו על ידי אגור כשאלות רטוריות שהתשובה על כולן הייתה ברורה – אלוהים. אך מה לגבי השאלה השישית?

ספר הזוהר

היסוד למיסטיקה היהודית, מכיר בכך שרעיון הריבוי שבאיחוד אינו זר למחשבה היהודית, רעיון הריבוי בתוך האלוהים האחד ברור בהחלט. בקטע המפרש את קריאת שמע, נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב'). אין אנו מאמינים בקדושתו של ספר הזוהר, ההיפך הוא הנכון. אך הבאנו אותו לדוגמא לכך שרעיון זה איננו זר אפילו במחשבת-ישראל.

לסיכום, בעזרת דוגמאות מועטות בלבד, ניתן היה לראות שהתנ"ך מדבר על אלוהים אחד, אך מורכב משלוש הוויות, דמות המלך הסמכותי, דמות הבן האוהב ודמות רוח אלוהים, שכולן מרכיבות אלוהים אחד.

בעצם, לא כלכך קשה להבין את זה, הרי בן-האדם שנברא בצלם אלוהים גם אחד אך לא יחיד, ישנה הרוח וישנו הבשר (ויש שיאמרו שישנה גם הנשמה), ביחד הם מרכיבים אדם אחד המורכב בתוכו ליותר מאחד.

"אם אתם טוענים שישוע הוא אלוהים, אתם בעצם הופכים אדם לאלוהים. אתם עובדי אלילים!"

אנו מאמינים שבן האלוהים, שהיה קיים מלפני היווסד תבל, ושדרכו נברא העולם, יצא מלפני אביו ולבש בשר, והתגלה לנו כישוע המשיח. הוא חי עלי אדמות, מת וקם לתחייה מן המתים, ושב אל אביו. ועכשיו הוא יושב בשמים לימין אלוהים. אנחנו מבינים שישוע, בן האלוהים, הוא צלם אלוהים, זה שמלוא האלוהים שוכן בו, זה שדרכו הוא התגלה לאנושות.

היות שהבן יצא מלפני אביו והיות שהוא שותף לטבעו האלוהי, במובן מסוים אפשר לומר שישוע הוא אלוהים (או אלוהי או שמימי), אבל אנחנו זוכרים תמיד את העדות המופלאה של כתבי הברית החדשה, שלפיהם ישוע הוא בן האלוהים. אנו יכולים להוכיח לך מהכתובים שאין כל עבודת אלילים במה שאנחנו מאמינים בו. אלוהים תמיד התגלה לעמו, והוא עשה את זה לצמיתות ובדרך שלמה יותר דרך בנו ישוע.

שאלת אלוהותו של ישוע – האם הוא בן אלוהים או לא – היא אחד הנושאים החשובים ביותר שעולה לדיון בשיחה בין יהודי מסורתי לבין תלמיד של ישוע. הרגשות גואים בנקודה זו, ובדרך כלל הדיון נקלע למבוי סתום. ההתנגדות שעולה בנקודה זו היא לפעמים סתם גסת רוח. למשל, "האלוהים שלכם לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים". במקרים אחרים נשמעים טיעונים מתוחכמים יותר, כמו, "אתם אומרים שישוע הוא אלוהים, אבל התנ"ך אומר: 'לא איש אל' (במדבר כג׳, יט׳). אלוהים איננו אדם, וכך יוצא שהאמונה שלכם סותרת את הכתובים". יש גם תקדים רבני לוויכוח הזה, ולפיו, מה שכתוב בבמדבר כג׳, יט׳ "נאמר משום שבלעם חזה שאיש מסוים יטעה את בני האדם ויטען שהוא אלוהים". איך נוכל לענות לטיעונים האלה בדרך הגיונית וכנה?

יהיה זה רק הוגן לומר שאנו בהחלט מבינים איך האמונה שלנו עלולה להיראות למישהו מבחוץ. אנשים מבחוץ עלולים לחשוב שה״ישוע״ של המשיחיים איננו שונה מכל גורו אחר, מכל אדם קדוש או מכל קיצוני דתי שטוען שהוא אלוהים.

"בדיוק כך!" ודאי תאמר. "כך גם אני מרגיש כשאני שומע שאתם סוגדים לישוע. הדברים האלה צריכים להישאר מחוץ לתחום עבורנו". בסדר, בוא נבדוק את העניין ונראה מה יש לתנ"ך לומר על כך. אם יסתבר שהאמונה שלנו בישוע היא בדיוק כמו האמונה של אחרים בסאי באבא – הרי שאתה צודק ואנחנו לגמרי טועים.

אבל האם האמונה שלנו מבוססת על הכתובים, ואם היא עונה על שאלות רבות שעד כה נותרו בלי מענה ומשלימה פערים שקיימים בכתבי הרבנים, יהיה עליך לחשוב על כל העניין מחדש. אם כך, נסביר במה בדיוק אנחנו מאמינים. נפתח בציטוט של פתגם יהודי מוכר: "את האלוהים לא ראה איש מעולם". אתה יודע מי כתב את המילים האלה? לא אחר מאשר יוחנן, הדייג היהודי שהיה לאחד מתלמידיו הנאמנים ביותר של ישוע, ולמען האמת גם אחד המורים היהודיים הרוחניים ביותר שהעולם ראה מעודו. בבשורה החשובה שהוא כתב, הנקראת על שמו, הוא כלל כמה הצהרות משמעותיות ביותר. לפני שיוחנן הסביר ש"את האלוהים לא ראה איש מעולם", הוא כתב, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים" (יוחנן א׳, א׳-ב׳).

יהיה "הדבר" הזה מי שיהיה, היה לו קשר יחודי עם אלוהים. יוחנן אומר פעמיים שהדבר היה בראשית עם האלוהים, ויחד עם זאת הוא אומר שהדבר היה אלוהים. יוחנן ממשיך ומסביר, "הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' ג׳). "הדבר" שהיה קיים מבראשית לא עשה את הכל לבדו, אבל הכל נהיה באמצעותו, על ידיו. הדברים האלה מזכירים את דבריו של שאול מהברית החדשה: "הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים." (הראשונה לקורינתים ח׳, ו׳. ראה גם עברים א׳, ב׳). אם כך, כל הדברים מקורם באלוהים.

ועכשיו חזור לסיפור הבריאה בבראשית א'. מה נאמר שם? כיצד ברא אלוהים את העולם? הוא ברא הכל ע״י דברו. שוב ושוב נאמר, "ויאמר אלוהים…" לדוגמה, "ויאמר אלוהים: 'יהי אור', ויהי אור" (בראשית א׳, ג׳). "ויאמר אלוהים: 'יקוו המים שמתחת השמים למקום אחד, ותיראה היבשה', ויהי כן" (פס' ט׳). בתהילים לג׳, ו׳ נאמר, "בדבר ה' שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם." אם כך, אלוהים ברא הכל על ידי דברו. בבראשית א', הדגש הוא על האלוהים שאומר את דברו. ביוחנן א', הדגש הוא על הדבר עצמו – ישות אלוהית, שנמצאת עם אלוהים והיא גם אלוהים. מה זה אומר?

מחוץ לקופסא

נשאל שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה: מדוע אלוהים דיבר בשעת הבריאה? מדוע הוא לא "עשה את זה" בלי להשמיע קול? למי הוא דיבר? האם הוא השתמש בשפה מסוימת כשעשה את זה? אין ספק שלמילים שאמר היה כוח יצירתי, שלמצוותו היתה יכולת ביצוע, יכולת מוחשית. אלוהים דיבר, ויהי. דברו היה המשך ישיר לטבע שלו, צורת הביטוי של הרצון שלו – יעיל, מלא חיים ועוצמה. לא היה זה רק אוסף של אותיות, הברות וצלילים. לדבר אלוהים יש עוצמה מלאת כוח וחיות!

ועכשיו נעיין בפסוקים מהתנ"ך, שמובאים כאן מבלי שיוצאו מהקשרם. כל אחד מהם מדבר על דבר אלוהים, שנשלח לבצע משימה כזו או אחרת. "ויזעקו [בני ישראל] אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם, וימלט משחיתותם." (תהלים קז׳, יט׳-כ׳)   "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים,

ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי: לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו."  (ישע' נה׳, י׳-יא׳)

השולח אמרתו ארץ; עד מהרה ירוץ דברו. הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר. משליך קרחו כפיתים. לפני קרתו מי יעמוד? ישלח דברו וימסם; ישב רוחו, יזלו מים." (תהלים קמז׳, טו׳-יח׳)

מה המשמעות של כל ההצהרות האלה? הפסוקים האלה מסבירים כיצד אלוהים, שהוא רוח ובלתי נראה, מוציא לפועל את רצונו עלי אדמות. הוא עושה את זה באמצעות דברו. זו הדרך שבה הוא מתקשר איתנו ומתגלה לנו. מצד אחד הוא עשה את זה באמצעות דברו הכתוב. דרך דברו אנחנו לומדים להכיר את רצונו, את טבעו ואת אופיו. (מזמור קיט׳ מכיל שפע של פסוקים בעניין זה). באמצעות הכתובים אנחנו לומדים להכיר את אלוהים. דברו ראוי להלל ושבח, "באלוהים, אהלל דברו, באלוהים בטחתי; לא אירא מה יעשה בשר לי." (תהילים נו׳, ה׳)

אבל זה לא הכול. המילה "דבר" לא משמשת רק ביחס לדבר אלוהים. היא משמשת גם כדי לציין דבר מה, משהו, עניין. הדברים שהאדם אומר מעידים על כוונות, על מציאות מסוימת. מן הראוי להביא כאן השוואה מעניינת שערך חוקר התנ"ך ג' א' פ' נייט: בסיפור קומיקס, הדברים שאומרות הדמויות השונות מופיעים בתוך בועה, שמתחברת בשני קווים חדים לפיו של הדובר. הדברים שכל דמות אומרת יוצרים בקורא תחושה חזקה, כשהם ממוסגרים בתוך רצועת הקומיקס. התחושה היא שהדברים אכן יצאו מפיו של הדובר, שהמילים אכן יצאו מפיו כצלילים, התגבשו והפכו לעננים קטנים ומוחשיים. התחושה היא שאת הנעשה אין להשיב. אי אפשר לדחוס את המילים בחזרה לפיו של הדובר – הן התגבשו ולבשו צורה משל עצמן. אפשר רק להתמודד איתן – לטוב או לרע. כך זה גם עם התנ"ך, ברגע שמילה מסוימת יצאה מליבו של אדם או של אלוהים ונאמרה בקול, היא הופכת לדבר בפני עצמו." (ראה למשל בראשית כז׳).

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף קדימה, היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל-"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א', היכן שאלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית – בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא אל העולם, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג׳, ח׳. רוב האנשים שהקשיבו לתורה שהוקראה בציבור לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, שאומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היתה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות.[3] ועכשיו אני רוצה שתעיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום חופשי של הארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם. הנה כמה דוגמאות:

 

ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כח׳, כ׳-כא׳ – הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". בתרגום אונקלוס לארמית נאמר, "אם יהי מימרא דה'  עימדי… אז יהיה  מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, נודר יעקב שדבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת – המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב. ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי חכמים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום: "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו".[5] לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל – תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים (שנקראים "מקראות גדולות"). בדברים ד', ז׳ נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' , א׳-ד׳). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר.) יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר בימיו ובן דורו של ישוע, הרבה לדבר על הלוגוס. למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות והחוק השמיימי שבני האדם חוו. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה'" שבאמצעותו נבראו השמים (תהל' לג׳, ו׳) ועם המונח "מימרא" (בארמית: "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).[6]

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס יותר מ-1,400 פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הורטאדו: פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א', כז׳, הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו… פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה-"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שם ה' " ו-"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש-"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה-"עיקרי" של אלוהים[8]. ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר הזה (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו."הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (יוחנן א', יד׳). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים.[10] יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו – במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו – ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו. אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, וגורם לו לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

אולי תאמר, "מאוד קשה להבין את זה". אולי, אבל באותה מידה לא קל להבין את מה שהרבנים חושבים על מימרא, שכינה וספירות. מה שחשוב זה שאי אפשר להכניס את אלוהים לתוך קופסה. בכך אין כל ספק. טענות כמו "האלוהים שלכם לבש חיתולים" הן חסרות כל טעם, בדיוק כפי שהן נשמעות, וממילא מחטיאות את העיקר. אם כך, נחזור ליוחנן פרק א'. הדברים ילכו ויתבהרו בהמשך. דיברתי על האמירה החשובה של יוחנן בפרק א' פס' יד׳, "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו". הפועל היווני שתורגם ל-"שכן" פירושו גר באוהל. כדי להבין את הדימוי אפשר לאמר שאלוהים נטה אוהל בקרבנו, והתיישב בקרבנו באורח זמני, באמצעות ישוע המשיח.

הבה נבדוק את העניין הזה לעומק. כששלמה הקדיש לאלוהים את בית המקדש, הוא אמר, "אז אמר שלמה: 'ה' אמר לשכון בערפל, ואני בניתי בית זבול לך, ומכון לשבתך עולמים' " (דברי הימים ב' ו', א׳-ב׳). שלמה הקים מבנה מרהיב, כדי שאלוהים יוכל לשכון בו. היה זה משכנו הארצי של אלוהים. כמובן ששלמה הבין את המגבלות שיש למבנה כזה, ולכן אמר, "כי האומנם ישב אלוהים את האדם על הארץ? הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי!" (דברי הימים ב' ו', יח׳). אבל שלמה ידע מה הבטיח אלוהים לעמו ישראל ביד משה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה׳, ח׳). האלוהים שהשמים לא יכלו להכיל ישכון בקרב בני האדם במשכן או במקדש. הכיצד? הוא יטה את אוהלו בקרבם. (זכור שהמשכן בעצם היה אוהל לכל דבר.) הרעיון הזה מוצג בבהירות בתרגום השבעים לדברי הימים ב' ו', א׳-ב׳. שם מתורגמת המילה "לשכון" בשני המקרים לפועל היווני שפירושו "לנטות אוהל" – בדיוק אותה מילה שבה השתמש יוחנן בפרק א' פס' יד׳! אם כך, בדיוק כפי שאלוהים "נטה את אוהלו" בקרב עם ישראל בתקופת המשכן והמקדש – ויחד עם זאת המשיך ונשאר אלוהים בשמים, ומילא את היקום כולו בנוכחותו – כך הוא גם נוטה את אוהלו בקרבנו באמצעות בנו – ובו זמנית נשאר אלוהים בשמים וממלא את כל הארץ בכבודו. חוקר קתולי אמר שישוע הוא התחליף למשכן מימי קדם. זוהי התשובה הניצחת לשאלה שעולה מן התלמוד, מכתביהם של פילוסופים יהודיים ומהספרות המיסטית של ימי הביניים: איך יתכן שאל שדי שוכן בקרבנו? הוא בא אלינו באמצעות דברו, ישוע בן האלוהים. במובן מסוים, אלוהים היה במקדש, ובמובן מאוד מציאותי, אלוהים היה בבנו. כבוד ה' מילא את שניהם ובא לידי ביטוי דרך שניהם.

התורה אומרת שכאשר משה סיים לבנות את המשכן, "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מילא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. וכבוד ה' מילא את המשכן" (שמות מ', לד׳-לה׳). בתנ"ך מסופר, "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מילא את הבית. ולא יכלו הכוהנים לבוא אל בית ה' כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (דברי הימים ז', א׳-ב׳). ויוחנן מספר שכאשר ישוע המשיח התהלך עלי אדמות, "אנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת" (יוחנן א', יד׳).

ישוע ריפא חולים, הקים מתים לתחייה, ריחם על החלשים ועל חסרי האונים, שיחרר אסורים לחופשי, ניחם את האומללים, לקח את עולם של המדוכאים, הפגין את אהבתו של אלוהים והכריז את האמת שלו – ותוך כדי כך נתן ביטוי לכבוד ה'. גם שאול השליח כתב על כך, "האלוהים, האומר 'יופע אור מחושך', הוא הגיה אור בליבנו להאיר דעת על אודות כבוד אלוהים אשר בפניו של המשיח" (השנייה לקורינתים ד', ו׳). כשאנחנו רואים את "פניו" של המשיח, אנחנו בעצם רואים את כבוד אלוהים.

לפני שנמשיך עם דוגמאות מהתנ"ך ומהספרות הרבנית, נשמע מה עוד יש לברית החדשה לאמר אודות ישוע המשיח: "האלוהים, אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, ודיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ; הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו, ונושא כל בדברו רב הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים." (עבר' א', א׳-ג׳) "והוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, בכור כל בריאה; כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכל נברא באמצעותו ולמענו, והוא קודם לכל והכל קיים בו. הוא הראש של הגוף, כלומר, של הקהילה. הוא הראשית, בכור מבין המתים, למען יהיה ראשון בכל, כי כן היה רצון לשכן בו את כל המלוא… הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות. (קולוסים א', טו׳-יט׳; ב', ט׳) אין בקטעים האלה אפילו מילה אחת שאפשר לראות בה עבודת אלילים. אפילו הרעיון שכל מלוא האלוהות שוכן בגופו של המשיח אינו יוצר בעיה, בתנאי שמבינים אותה כהלכה.בדיוק כפי שכבוד אלוהים מילא את המשכן ואת המקדש בלי שאלוהים יתרוקן, ידלדל או יאבד מכבודו, כך מילא כבודו את בנו, בלי שהדבר ירוקן, ידלדל או יפחית מכבודו. בישעיהו ו', ג׳ נאמר שהארץ מלאה בכבוד ה', ובברית החדשה נאמר שהקהילה – גוף המאמינים הכלל עולמי בישוע – היא "מלואו" של הממלא את הכל בכול." (אפסים א', כג׳). האם הפסוקים האלה מפחיתים מכבודו של אלוהים?

מלואו של האב ממלא את הבן ישוע, שהוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (עברים א', ג׳), וכשאנחנו רואים את ישוע, אנחנו רואים את אלוהים. הבן משקף את צלם דמותו של האב. וכך הופכים דבריו של יוחנן לבהירים וברורים, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ." (יוחנן א', יח׳). או, כפי ששכתב את הפסוק חוקר הברית החדשה ג' ר' ביזלי-מורי, "את אלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, שבטבעו הוא אלוהים, שתמיד קרוב ללב האב, מספק לנו ידע אודותיו."

זמן קצר לפני מותו שוחח ישוע עם תלמידיו ואמר: "אילו הכרתם אותי גם את אבי הייתם מכירים. מעתה אתם מכירים אותו אף ראיתם אותו!" אמר לו פיליפוס: "אדוני, הַראה לנו את האב ודי לנו". אמר לו ישוע: "ימים רבים כל כך אני עימכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר, 'הַראה לנו את האב'? האינך מאמין שאני באב והאב בי? הדברים שאני אומר לכם אינני אומר אותם מעצמי; האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו. הַאמינו לי שאני באב והאב בי. ואם לא, הַאמינו בגלל המעשים עצמם". (יוח' יד׳, ז׳-יא׳) מי שראה את הבן, ראה את האב. האם אתם מבינים את זה?

נחזור לרגע למסורת היהודית. אילו תשובות נתנו הרבנים לשאלה: איך יתכן שאדם יראה את אלוהים ויישאר בחיים? בספר שמות לג׳, כ׳ מסופר שאלוהים אמר למשה, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". אבל בשמות כד׳, ט׳-יא׳, כעשרה פרקים קודם לכן, מסופר, "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. ויחזו את האלוהים, ויאכלו וישתו". איך אפשר ליישב את שני הסיפורים האלה? אברהם אבן עזרא פירש את הקטע משמות כד׳, וטען שמשה ואהרון, נדב ואביהוא ראו את אלוהים בחזון. אבל אם זה נכון, מדוע אלוהים אמר להם בפס' א׳ לעלות לה' ולהשתחוות לו מרחוק בזמן שמשה יתקרב אליו? ומדוע נאמר שם שאלוהים לא שלח את ידו אליהם, כפי שהיה עליו לעשות? אין ספק שלא היה זה רק חזון. גם תרגום אונקלוס לארמית התקשה לתרגם פסוקים אלה כפשוטם, ולכן נכתב שם, "וחזו ית יקר אלוהא דישראל", כלומר – הם ראו את היקר והכבוד של אלוהי ישראל. אבל במקור נאמר שהם ראו את אלוהי ישראל, שהם חזו בו. איך פותרים את הקושי הזה? נמשיך לבדוק את הכתוב עצמו. הוא מספק לנו ראיות נוספות שמן הראוי להביא בחשבון.

לפי סיפור שמופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב), אדם שמזוהה כמין – כך מכנה התלמוד את תלמידי ישוע – שוחח עם רב מסוים על שמות כד׳, א׳, הפסוק שפותח את הקטע שלפנינו, ובו אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה", ולא "עלה אלי". האם יש כאן רמז לכך שמדובר ביותר מישות אלוהית אחת? (הרי זה כאילו אמרתי לך בזמן שאנחנו משוחחים, "כדאי שתרים טלפון למייק בראון", במקום "כדאי שתתקשר אלי".) הרב היה יכול לענות בפשטות ששימוש כזה אינו יוצא דופן בתנ"ך. אבל היות שידע שהוא צריך לגעת בנקודה שאינה תיאולוגית גרידא, שעל הפרק עומד משהו עמוק יותר, ענה הרב שאלוהים לא דיבר בפסוק הזה על עצמו, אלא על מטטרון – המלאך החשוב ביותר בספרות הרבנית, "ששמו כשם רבו".

במילים אחרות, כשאלוהים אמר למשה, "עלה אל יהוה", הוא לא התכוון שמשה יעלה אליו, אלא שיעלה אל מטטרון ששמו הוא יהוה. אם כך, לפי הפירוש שמספק התלמוד במקרה זה, שמו של מטטרון הוא יהוה! כך נוהג מי שירחיק לכת בניסיון להתחמק מהברור מאליו. כאשר אלוהים אמר, "עלה אל יהוה", הוא התכוון בדיוק לכך. הוא הזמין את משה לבוא אל נוכחותו – ולא אל נוכחותו של מלאך כלשהו. "שיהיה", תאמר, "אבל מה לגבי שמות פרק ג'? האם לא משתמע ממנו שמי שרואה את מלאך ה' רואה את אלוהים?" אתה מאוד קרוב לאמת! בוא נראה קודם מה נאמר שם: "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, כוהן מדין. וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה. וירא מלאך יהוה אליו בליבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. ויאמר משה, 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?' וירא יהוה כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר, 'משה, משה!' ויאמר, 'הנני!' ויאמר, 'אל תקרב הלום. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. ויאמר, 'אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים.״ (שמות ג', א׳-ו׳)

כיצד תירגם אונקלוס את סוף פס' ו׳? נאמר שם שמשה התחלחל מלהסתכל בכבוד אלוהים. גם הפעם התקשה התרגום לומר את מה שנאמר מפורשות בכתוב. הדברים כתובים בצורה ישירה מדי, ברורה מדי. תרגום אחר, שנקרא תרגום יונתן בן עוזיאל הרחיק לכת עוד יותר, ותירגם שמשה פחד להסתכל בכבוד השכינה ("דָחיל מִלְמִסְתכֵי בְּצֵית אִיקַר שׁכִינתָא דַיְיָ"). תרגום זה מזכיר את מה שנאמר בו לגבי שמות כה׳ ח׳. בעברית נאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתרגום נאמר שהשכינה תשרה ביניהם[17]. נראה שיש כאן דפוס ברור. ושים לב איך הדברים שנאמרים בשמות ג' משלבים בשלמות בין מלאך יהוה לאלוהים: מלאך יהוה הוא זה שהתגלה למשה בסנה הבוער, אבל יהוה הוא זה שראה שמשה סר לראות את המראה, ואלוהים קרא אליו מתוך הסנה, ומשה הסתיר את פניו משום שירא להביט אל האלוהים. נראה שאלוהים היה במובן מסוים "בתוך" המלאך הזה (מן הראוי לזכור שהמילה "מלאך" משמשת גם במובן של שליח), ושמי שראה את המלאך בעצם ראה את אלוהים.

לדברי החוקר היהודי נחום סרנה, "ממקורות שונים מתברר שהגבולות בין אלוהים ומלאכו מיטשטשים לעיתים קרובות [הוא מביא דוגמאות מבראשית טז׳, ז׳-ט׳, יא׳; כב׳, יא׳-יב׳, טו׳-יח׳; שמות ג', ב׳, ד׳; שופטים ו', יא׳-כג׳]. במהלך יציאת מצריים – יהוה (שמות יג, כא׳) ומלאך אלוהים (יד׳, ט׳), הם שהולכים לסירוגין לפני המחנה"[18].

מה אומר סרנה על האמונה של עם ישראל בתקופת התנ"ך בעניין המלאכים? סרנה מפרט שלוש גישות מחקריות שונות. לפי הגישה הראשונה, עם ישראל בנה את אמונתו בעניין זה על המיתולוגיות שרווחו אז במזרח הקרוב, אף על פי שהן סתרו את הכתובים. "גישה אחרת רואה במלאכים האנשה של רצון אלוהים, כהאנשה או התגלמות שלו עצמו. התיאוריה השלישית רואה במלאכים כלי שמאפשר להימנע מאנתרופומורפיזם [כלומר, מלדבר על אלוהים במונחים אנושיים]. המלאכים משמשים כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא".[19] אם נמתח מעט את ההסבר הטכני וההגיוני של סרנה – שמנסה להסביר במונחים אנושיים איך ולמה "יצרו" כותבי התנ"ך את המלאכים – נראה מיד שהוא בעצם אומר את מה שאנחנו אומרים. מלאכים יכולים להתגלות "כהאנשה או התגלמות של אלוהים" – כלומר, כהתגלמות מוצקה ומוחשית של כבוד אלוהים; מלאכים גם יכולים לשמש "כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא". דברים אלה נכונים בעיקר לגבי פסוקי מפתח, המבהירים שלא מדובר במלאך רגיל, אלא באחד שמזוהה עם אלוהים. המחקר הזה מסביר איך האלוהים האין סופי והבלתי נראה יכול לתקשר עם יצורים בשר ודם ובני מוות.

נפנה עכשיו לבראשית לב׳, כה׳-לא׳. ראינו קודם שבעקבות משבר מצא יעקב את עצמו לבדו, בלילה, שם הוא נאבק עם מישהו עד עלות השחר. (לפי הושע יב׳, ד׳, "האדם" הזה היה אלוהים.) בתום המאבק הקשה בירכה אותה דמות מסתורית את יעקב, ושינתה את שמו לישראל. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, 'כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים', ותינצל נפשי" (בראשית לב׳, לא׳). אין כל פלא שהתרגום לארמית תירגם זאת כך, "וקרא יעקב שם המקום פניאל כי חזיתי מלאך ה' פנים אל פנים" (תרגום חופשי מארמית של "וקרא יעקב שמא דאתרא פניאל ארי חזיתי מלאכא דיי אפין באפין". (אונקלוס בראשית, פרק לב׳ פסוק לא׳).

סיפור זה מזכיר את הסיפור שמתועד בשופטים ו'. גדעון ראה את מלאך יהוה (או מלאך האלוהים) – שלפעמים נקרא בסיפור "אדוני" – וחשש לחייו: וגדעון בא, ויעש גדי עזים ואיפת קמח מצות. הבשר שם בסל והמרק שם בפרור. ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש. ויאמר אליו מלאך האלוהים, 'קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז, ואת המרק שפוך', ויעש כן. וישלח מלאך יהוה את קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר ובמצות. ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות, ומלאך יהוה הלך מעיניו. וירא גדעון כי מלאך יהוה הוא, ויאמר גדעון, 'אהה אדוני יהוה, כי על כן ראיתי מלאך יהוה פנים אל פנים'. ויאמר לו יהוה, 'שלום לך, אל תירא, לא תמות!' " (שופ' ו', יט׳-כג׳)

בשופטים פרק יג׳ יש סיפור עוד יותר ברור. מנוח, אביו של שמשון, ראה את מלאך יהוה. לא היה לו כל ספק שמלאך יהוה ואלוהים – אחד הם: "וייקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור ליהוה, ומפליא לעשות. ומנוח ואשתו רואים. ויהי, בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ויעל מלאך יהוה בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים וייפלו על פניהם ארצה. ולא יוסף עוד מלאך יהוה להיראה אל מנוח ואל אשתו. אז ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא. ויאמר מנוח אל אשתו, 'מות נמות, כי אלוהים ראינו'. ותאמר לו אשתו, 'לו חפץ יהוה להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת'." (שופ' יג׳, יט׳-כג׳)

נעצור לרגע ונחזור על משהו שכבר נאמר קודם. לפי שמות לג׳, כ׳, איש אינו יכול לראות את פניו של אלוהים ולהישאר בחיים. ולמרות זאת, התנ"ך מתעד שפע של אירועים שבהם אנשים "ראו את אלוהים". נסקור שוב את ההסברים שמספקים לכך הרבנים: בשמות כה׳, ח׳ אלוהים אומר שהוא ישכון בתוך עמו. התרגום לארמית מתרגם כך שמשתמע שהשכינה תשכון בקרב עמו של אלוהים.  בשמות כד׳, ט׳-יא׳ נאמר שמשה וכמה ממלוויו ראו את אלוהים, ובכל זאת הוא לא שלח את ידו אליהם. התרגום אומר שהם ראו את כבוד ה'.  בשמות כד׳, א׳ אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה". לפי התלמוד, "יהוה" כאן הוא המלאך מטטרון, ששמו כשם רבו. יעקב נאבק עם מלאך יהוה, ואחר כך אמר שראה את אלוהים פנים אל פנים (שמות לב׳, לא׳). התרגום שינה את המשמעות לאותו שינוי בדיוק הוכנס בסיפור שמתועד בשופטים יג׳, כב׳. בשמות ג', א׳-ו׳ מזוהה מלאך יהוה כאלוהים עצמו, שהתגלה למשה בסנה הבוער. משה הסתיר את פניו משום שחשש להביט אל האלוהים. אבל לפי התרגום, משה חשש מלהסתכל ביקר השכינה, כלומר בכבודה.

אין ספק שהפסוקים האלה הקשו על הרבנים. (אני אפילו לא טורח להזכיר בשלב זה פרקים כמו ישעיהו ו' ויחזקאל א', שם אומרים הנביאים שהם ראו את "אדוני" ו-"מראות אלוהים", שכן תמיד ימצא מי שיטען שהיו אלה חזונות בלבד.) איך יתכן שאלוהים ישכון בתוך עמו? הייתכן שמישהו יראה את פניו ולא ימות? ומדוע מי שראה את פניו הרי זה כאילו הוא ראה את אלוהי עצמו? אם אתה מצדד בעמדתם של הרבנים, ודאי תאמר, "אלוהים שוכן בקרבנו בשכינתו, כבודו והדרו, ומתגלה לנו באמצעות המלאך הנושא את שמו. מי שרואה אותו הרי זה כאילו ראה את אלוהים, אבל לא באופן ישיר".

תשובה לא רעה. אתה בהחלט צועד בכיוון הנכון. הבעיה היחידה היא שמי שרואה את המלאך אינו יכול לראות את אלוהים, אלא אם כן לא מדובר במלאך רגיל. אף מלאך אינו נקרא יהוה – לא מטטרון, לא מיכאל, לא גבריאל – אלא אם כן הוא יהוה במובן מסוים. חוץ מזה, אלוהים אמר שהוא עצמו – לא השכינה שלו – ישכון בתוך עמו. בכל אופן, מה התשובה? הם תמיד ראו את הבן. כפי שאמר שאול השליח, ישוע "הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו" של אלוהים. נצטט שוב את יוחנן א', יח׳, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ".

כן, הבן הוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו [של אלוהים]" (עברים א', ג׳). הוא זה שמודיע לנו מי הוא האב. ומי שראה אותו, ראה את האב (יוחנן יד׳, ט׳).

אין ספק שהתנ"ך מספר על כמה אנשים שראו "את כבוד ה' ", ולא את אלוהים עצמו. בברית החדשה מסופר שזה מה שקרה לסטפנוס, בזמן שסקלו אותו למוות, "מלא רוח הקודש ומביט השמימה, [הוא] ראה את כבוד אלוהים ואת ישוע עומד לימין האלוהים." (מעשי השליחים ז', נה׳)

ביטויים דומים אפשר למצוא גם בתנ"ך. הנה דוגמה מספר שמות: "ויאמר משה ואהרון אל כל בני ישראל, 'ערב – וידעתם כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים, ובוקר – וראיתם את כבוד יהוה בשומעו את תלונותיכם על יהוה ונחנו. מה כי תלונו עלינו?' …ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד יהוה נראה בענן." (שמות טז׳ ו׳-ז׳, י׳)

ניקח עוד דוגמה משמות כד׳, טו׳-יז׳. הפסוקים האלה חשובים במיוחד, כשזוכרים שבפרק זה, פסוקים ספורים קודם לכן, מסופר שמשה והזקנים "חזו" את אלוהים: "ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכון כבוד יהוה על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד יהוה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (שמות כד׳, טו׳-יז׳)

כשהכתובים אומרים שהעם "ראה את אלוהים", זה דבר אחד. אבל כשהם אומרים שהעם "ראה את כבוד ה' ", זה דבר אחר. התנ"ך עושה הבחנה ברורה בין השניים. הקושי נוצר כשהתנ"ך אומר מפורשות שאנשים ראו את אלוהים, אבל המתרגמים והפרשנים המסורתיים אומרים משהו אחר. אני מדגיש שוב שישוע המשיח – בן האלוהים, צלם עצמותו של אלוהים, הדבר שלבש בשר, זוהר כבודו של אלוהים – הוא שפותר את החידה הזאת ומבהיר איך יכול מישהו לראות את אלוהים, אף על פי שאיש אינו יכול לראותו. המשיח הוא הצלם הנראה של הבלתי נראה, הביטוי החי של כבוד יהוה.

אנו רוצים לתת דוגמה נוספת, אולי הברורה ביותר שקיימת בתנ"ך. בסוף פרק יז׳ בבראשית מסופר שאברהם וכל בני ביתו נימולו, מתוך ציות לאלוהים. בבראשית יח׳, א׳-ב׳ מסור, "וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא ישב פתח האוהל כחום היום. ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". לפי התלמוד (בבלי, בבא מציעא עו׳ ב׳), אלוהים עצמו בא לבקר את אברהם בחוליו, כדי לבדוק אם ברית המילה עברה בשלום. הנה הפירוש של הרב עדין שטיינזלץ לקטע זה. בקטע זה מסופר שאברהם: "יצא הוא וראה את הקב"ה עומד על הפתח. הוא שנאמר, 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך' (שם יח׳, ג׳), שפנה לשכינה בבקשה זו.

כיוון שראה הקב"ה שהוא קושר ומתיר התחבושת על פצעו, אמר, 'אין זה דרך ארץ לעמוד כאן'. הוא שנאמר, 'ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירוץ לקראתם.' (שם, ד׳)[21] פירוש זה אומר בצורה מפורשת שהקב"ה, יהוה, התגלה לאברהם. התלמוד אפילו מספר שכאשר אברהם ראה את הקדוש ברוך הוא, הוא קרא לו "אדוני". אבל כמה מילים אחר כך, באותו קטע בתנ"ך, נאמר שאברהם נשא את עיניו וראה שלושה אנשים. התלמוד יוצר את הרושם שאלוהים עצמו התגלה לאברהם, ואחר כך החליפו אותו אותם שלושה אנשים. מי היו השלושה? יש מורים משיחיים שהציעו שהשלושה מייצגים את האב, הבן ורוח הקודש. אבל יש כמה סיבות לכך שהפירוש הזה לא תופס. ראשית, אם זה נכון, יוצא שאברהם ראה את אלוהים האב עצמו, ורעיון זה סותר את הכתובים.

שנית, התנ"ך וגם הברית החדשה אף פעם לא תיארו את אלוהים כשלושה אנשים נפרדים. שלישית, כפי שנראה עוד מעט, מבהיר שלא מדובר בשלוש ישויות אלוהיות, שכן אברהם פונה רק לאחד מהשלושה כאל "אדוני". לפי התלמוד, שלושת האנשים היו המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח לבצע משימה מוגדרת משלו. מיכאל בא כדי לבשר לשרה על הולדת בנה. רפאל בא כדי לרפא את אברהם, וגבריאל בא כדי להשמיד את סדום ועמורה (אם כי התלמוד מציין שמיכאל הצטרף לגבריאל במשימה, כדי להציל את לוט). אבל גם הפתרון הזה יוצר כמה בעיות. ראשית, בשום מקום בכתובים לא נאמר שהמלאכים האלה החליפו את יהוה או יצגו אותו. הכתובים מבהירים שיהוה התגלה לאברהם, שאברהם ראה שלושה אנשים, ושהוא קרא לאחד מהם "אדוני, ו-"יהוה". שנית, ההקשר מבהיר ששניים מהאנשים יצאו משם לסדום – וזוהו שם כמלאכים. ואילו אברהם נשאר לעמוד לפני יהוה, ופתח איתו במשא ומתן ממושך. אם ברצוננו להישאר נאמנים לכתובים עלינו להודות בכך שיהוה, ושני המלאכים, התגלו כיצורים אנושיים, שדיברו, אכלו ושתו עם אברהם ושרה.

ניגש לסיפור העלילה. בפס' ג׳ מסופר שאברהם אמר, "אֲדֹנָי, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". הניקוד המסורתי, התלמוד ורוב הפרשנים מפרשים את "אֲדֹנָי" כאדון, ורומזים שאברהם כבר הבין מי הוא אחד מהאורחים. פרשנים מסורתיים אחרים טוענים שזה לא אפשרי, והם משרתים את ההגייה מ-"אֲדֹנָי" ל-"אדֹנִי", ומסבירים שאברהם פנה אל המנהיג של השלושה, בלי לדעת מי הוא. מי מהם צודק? האמת היא שזה לא ממש משנה. נמשיך לקרוא. אחד מהשלושה מתגלה כיהוה בעצמו ובכבודו!

התנ"ך מספר שאברהם רץ אל שרה, הורה לה להכין ארוחה, ואחר כך רץ אל עדרי הבקר שלו כדי למצוא בן בקר ראוי לשחיטה. (ההתרוצצות של אברהם והטרחה שטרח סביב אורחיו מפריכה במידת מה את הפרשנות התלמודית. קשה להניח שאדם שעבר ברית מילה זמן קצר קודם לכן, יוכל להתרוצץ ולטרוח.) לאחר שהכין את הארוחה, אברהם עמד והשגיח שאורחיו יאכלו לשובע: "ויאמרו אליו, 'איה שרה אשתך?' ויאמר, 'הנה, באוהל'. ויאמר, 'שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך'. ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור, 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן'. ויאמר יהוה אל אברהם, 'למה זה צחקה שרה לאמור: 'האף אומנם אלד ואני זקנתי?' הייפלא מיהוה דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן!' ותכחש שרה לאמור, 'לא צחקתי', כי יראה. ויאמר, 'לא! כי צחקת!' " (ברא' יח׳, ט׳-טו׳) את הפסוקים האלה אפשר להבין רק בדרך אחת. אחד מן השלושה היה יהוה.

שים לב: אחד מהם מבטיח לשוב כעבור שנה, כך שלשרה יולד בן. שרה צוחקת לשמע ההבטחה הבלתי אפשרית הזאת. יהוה פונה לאברהם, ושואל אותו מדוע צחקה שרה והטילה ספק בהבטחתו לפקוד אותה במהלך השנה הקרובה. שרה שמעה את דבריו, ומכחישה שצחקה. ואז יהוה עונה לה. אין עוד כל דרך אחרת להבין את הקטע. אברהם, שרה ויהוה לקחו חלק באירוע הזה.

ואם דרושה לנו הוכחה נוספת, הנה היא. בפס' טז׳ נאמר, "ויקומו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום. ואברהם הולך עימם לשלחם". אבל בפסוק שלאחר מכן נאמר שיהוה עמד לספר לאברהם על כוונותיו. וכך אנחנו מגיעים לפס' כב׳, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני יהוה". אברהם עומד לפני יהוה, ומפגיע בעד סדום (עד פס' לב׳). אם כך, האנשים הלכו לסדום בזמן שיהוה נשאר עם אברהם.

ועכשיו, קרא את הפסוק האחרון בפרק ואת הפסוק הראשון בפרק הבא, "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו. ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום". אם כך, יהוה התגלה לאברהם, אברהם ראה שלושה אנשים כשעמד בפתח האוהל, אחד מהשלושה היה יהוה – זה ששוחח עם אברהם ושרה, אברהם ליווה את האנשים בצאתם לסדום, יהוה סיפר לו על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה, האנשים (כלומר, השניים האחרים)[22] המשיכו בדרכם לסדום בזמן שאברהם נשאר ושוחח עם יהוה.  כאשר הסתיימה השיחה נפרד יהוה מאברהם ואברהם שב למקומו, ושני המלאכים הגיעו לסדום. אומר שוב: אחד מן השלושה היה יהוה, אדוני.

הפסוקים האלה מדהימים משום שהם אומרים מפורשות שאברהם ושרה שוחחו עם יהוה, שהוא התגלה להם בדמות אדם – עם רגליים מאובקות וכל השאר (ראה בראשית יח׳, ד׳), ושהוא אפילו ישב לאכול איתם. וכל אותו זמן הוא נשאר אלוהים בשמים!

מעניין מה היו מתנגדינו מעוללים לפסוקים האלה, אילו הם היו מופיעים בברית החדשה, ולא בתנ"ך. אין ספק שהם היו רואים בהם טיפשות גמורה, ואפילו שואלים אם אלוהים עלה במשקל אחרי אותה ארוחה, ואם היה עליו לגשת אחר כך לשירותים. הרי אלה הטענות שמעלים נגדנו כשאנחנו מדברים על כך שישוע המשיח הוא בן האלוהים שלבש בשר.

הסיפור בבראשית יח׳ מלמד מעל לכל ספק שאם אלוהים רוצה, הוא יכול לרדת לעולם בדמות בשר ודם. ואם למשך מספר שעות הוא היה יכול ללבוש דמות זמנית של אדם, מדוע שלא יוכל להפוך לאדם למשך מספר שנים? לכך מתכוונים התיאולוגים כשהם מדברים על כך שאלוהים "לבש בשר" – אלוהים בא לעולם כאדם, בדמות בנו[24]. רק לאחר שנכיר את הבן – את הנציג המושלם של אלוהים שהוא אלוהים עצמו – נוכל להסביר איך אלוהים נשאר אדון השמים ובו זמנית התגלה בבראשית יח׳ כיהוה עלי אדמות. גם אם תלמד את כל הפרשנות הרבנית שתמצא על הנושא, לא תמצא הסבר מלא לכך.

באחד הימים ישבתי במעדנייה הכשרה של פיל בלונג איילנד, ושוחחתי עם רב אחד על ישוע. לפתע היתה לרב הארה, והוא אמר, "אה, ישוע היה כמו שכינה מהלכת!" בדיוק כך! יהוה, שנשאר בשמים כפי שהיה מאז ומתמיד, התהלך בקרבנו בדמות בנו, המשיח, השליח האמיתי של אלוהים וזה שנושא את זוהר כבודו ואת צלם עצמותו.

האם יתכן שכאשר משה והזקנים ראו את האל הבלתי נראה הם בעצם ראו את הבן? האם יתכן שכאשר גדעון ומנוח ראו את מלאך יהוה – שאיכשהו הם זיהו אותו כיהוה עצמו – הם בעצם ראו את הבן? ואולי מטטרון – המלאך ששמו לא מוזכר בשום מקום בכתובים – הוא לא זה שנושא את שם יהוה, אלא בן האלוהים? התשובה שלנו היא כן, כן, וכן גם על השאלה האחרונה!

הקשב לדברים שאמר ישוע המשיח, בן האלוהים, "אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה, אף אם אינכם מאמינים לי, הַאמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב… אני והאב אחד אנחנו." (יוחנן י', לז׳-לח׳,ל׳). בעצם, הדברים האלה שאמר המשיח עוזרים לחבר חלקים רבים של הפאזל. לאחר שישוע קם לתחייה הוא אמר לנשים שבאו אל קברו, "אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהַי ואלוהיכם." (יוחנן כ', יז׳). שים לב, ישוע קרא לו "אבי" ו-"אביכם". אבל זמן קצר אחר כך הוא התגלה לעיני תומא, ותומא קרא, "אדוני ואלוהי!" (יוחנן כ', כח׳). זה מאוד הגיוני. מי שראה את ישוע, ראה את אלוהים, ובכל זאת ישוע לא קרא לעצמו "אלוהים". הוא קרא לעצמו "בן האלוהים" – זה שבגופו שכן מלוא האלוהות. אין כל סתירה בין הדברים האלה לבין הקטעים שציטטנו קודם מהתנ"ך. אדרבה, הדברים שאמר ישוע שופכים אור רב על אותם קטעים ומספקים תשובות שהתרגומים לארמית, התלמוד והפירושים השונים לא הצליחו לספק.

בן האלוהים

אבל יתכן שיש משהו שעדיין לא ברור לך דיו. אולי אתה אומר, "בסדר, אני מבין שבמובן מסוים ישוע היה התגלות של אלוהים, ובמובן אחר הוא עצמו אלוהי. אבל האם אין זה אומר שאלוהים מפוצל במובן מסוים? חוץ מזה, לא הסברתם מאיפה בא 'בן האלוהים' הזה". טוב ששאלת. בעצם, הטיעון הבא מתייחסת לנושא הזה של בן האלוהים. אבל יש כמה נקודות חשובות שנבהיר כבר עכשיו.

יוחנן המטביל אמר על המשיח, "אחרי בא איש אשר הוא כבר לפנַי, כי קודם לי היה." (יוחנן א', ל׳). ישוע עצמו הגדיר את מערכת היחסים ששררה בינו לבין אלוהים האב עוד לפני היווסד תבל, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת – את ישוע המשיח. אני פיארתיך עלי אדמות, השלמתי את המעשה שנתת לי לעשות. כעת אתה, אבי, פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם." (יוחנן יז׳, ג׳-ה׳). נאמר שישוע "ידע כי האב נתן את הכל בידיו וכי מאת אלוהים יצא ואל אלוהים הוא הולך." (יוחנן יג׳, ג׳), ולכן אמר לתלמידיו, "האב עצמו אוהב אתכם מפני שאהבתם אותי והאמנתם כי אני מאת האלוהים יצאתי. יצאתי מאת האב ובאתי אל העולם; שוב, עוזב אני את העולם והולך אל האב." (יוחנן טז׳, כז׳-כח׳).

זו הסיבה שהוא היה יכול לומר, "אתם מלמטה; אני מלמעלה. אתם מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה." (יוחנן ח', כג׳), וגם, "בטרם היות אברהם, אני הוא." (יוחנן ח', נח׳). אפילו המקורות היהודיים המסורתיים מכירים בקיומו של משיח שירד מן השמים, משיח שהיה קיים מלפני היווסד תבל, הברית החדשה פשוט מתעדת את המשך הסיפור.

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר: "יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (פיל' ב', ה׳-יא׳)

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים. האם הוא גם אדם? כן, כיוון שהוא לבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות, ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

בדיון שנערך בנושא השכינה, החוקר הישראלי אפרים אורבך קורא לה "נוכחות אלוהים בעולם". השכינה היתה אחת הדרכים החשובות שבהן הסבירו הרבנים איך האלוהים האין סופי יכול לשכון בתוך עמו בעולם הזה[25]. הרבנים מאמינים ש-"בשעת חורבן המשכן יצאה השכינה לגלות, וליוותה את העם היהודי בנדודיו – לקחה חלק בסבלותיו ובכמיהתו לשוב לארץ הקודש". אם זה נכון, הרי שהאחדות של אלוהים בינו לבין עצמו לא תתקיים עד שעמו ישוקם במלואו וישוב לארצו. רק השיבה לארץ והתחייה הרוחנית ישקמו את אחדותו של אלוהים. התיאור הזה לא רחוק מהתפיסה של הברית החדשה, שלפיה, בן האלוהים, שיצא מלפני אביו, הצטרף אלינו בטבענו האנושי, מת וקם לתחייה, ורק אז שב אל אביו כדי ש-"יהיה האלוהים הכל בכל", "שכן האלוהים שת הכל תחת רגליו [של ישוע]" (תהילים ח', ז׳). ובאומרו ש-'הכל' הושת תחתיו, ברור כי השת את הכל תחתיו (תחת המשיח) איננו בכלל הזה. וכאשר הכל יושת תחתיו, אז גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששת תחתיו את הכל, למען יהיה האלוהים הכל בכל." (הראשונה אל הקורינתים טו׳, כז׳-כח׳). הכל התחיל עם אלוהים אחד, והכל יסתיים עם אלוהים אחד. ישוע המשיח, בן האלוהים, מגלה את אלוהים לבני האדם.

אם כך, בפעם הבאה שמישהו יאמר לך, "אלוהים איננו אדם, ולכן לא יתכן שישוע הוא אלוהים", תהיה לך תשובה מבוססת היטב. תוכל לומר, "כמובן שאלוהים איננו אדם. אבל האם הוא יכול להתגלות כאדם ודרך בני אדם? האם הוא יכול באופן זמני להקים את משכנו בתוכנו? האם המלוא שלו יכול לשכון בגוף אנושי שנולד מבתולה? הכתובים נותנים לכך תשובה אחת ברורה – כן".

ואם מישהו ינסה לערער אותך עם השאלה, "האלוהים שלך לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים", אמור לו, "אלוהי, שהוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, תמיד ישב ותמיד ישב בשמים. דברו לבש בשר ודם. האמת היא שמדובר במושג רוחני נשגב!"