גם אם לפתע היו כל הטילים שבעולם נעלמים, אם כל סכין ורובה היו מושמדים, כל מצבורי חומרי ההשמדה הכימיים היו מתפרקים – בני-האדם עדיין היו ממציאים במהרה דרכים חדשות להפיץ רוע ואלימות. מה שדרוש הוא שלום אמיתי ולא רק הפסקת מלחמה.
שלום אמיתי מתחיל מבפנים
לא די בשינוי חיצוני; שלום אמיתי הוא עניין שקשור במה שמצוי בתוך לבבות בני-האדם, שינוי כזה לא יכול להכפות עלינו בכוח מבחוץ. שלום אמיתי צריך להתחיל מבפנים, הבעיה היא שגם כפרטים, עד כמה שננסה, ברגעי האמת נמשיך להיכשל ולהיכנע לאנוכיות של עצמנו.
חופש בחירה
אלוהים העניק חופש בחירה מושלם לבני-האדם, אמנם הוא נתן "חוברת הוראות" בו כתב את ציפיותיו, הוראותיו ורצונותיו, אך אין זה אומר שבני-האדם אוטומטית יקיימו את הכתוב, יתרה מזו, במקום להבין את המשמעות המקורית של הכתוב, פיתחנו במהלכי הדורות אין-סוף פרשנויות, הלכות ומצוות שכה רחוקות מכוונותיו של המחבר.
כל עוד ישאפו בני-האדם לעוד כוח, עוד כבוד, עוד יוקרה, עוד רכוש, עוד ראוותנות, עוד מעמד, ועוד גאווה, לא יפסקו המלחמות בעולם ולא יפסקו גם המחלוקות והמריבות הפנימיות בין אחים. מלחמות הן לא יותר מאשר סימנים ותסמינים של מה שקורה בתוך ליבו של האדם.
נשיאת שם אלוהים לשווא
אנשים מסוימים בוחרים להשתמש בשם אלוהים על מנת לתרץ את מטרותיהם האנוכיות לעצמם ובעיקר לאחרים כדי שלא יתפסו בעיני אחרים כ״רעים״. אך האמת היא שזאת היא בעצם נשיאת שמו של אלוהים לשווא, שאם הרי באמת היו יודעים את רצונו של אלוהים, לא היו תולים על שמו את מעשיהם הרעים. מלחמות ושנאה אינם מצביעות על-כך שאין אלוהים, אלא על התוצאות שעלולות להתרחש כשהולכים נגד רצונו של אלוהים ברדיפה אחר כוח וגחמות הלב.
יש דבר כזה רוע?
ראשית, אם אלוהים לא קיים, אין בכלל דבר כזה רוע, אם אין אלוהים, אין מוסר אובייקטיבי, הכל נתון להגדרה סובייקטיביות ולפרשנות אישית. תורת האבולוציה לדוגמא, גורסת כי "המתאים שורד", (מאבק בין פרטים מאותו מין ובין פרטים ממינים שונים הוא הכרחי על פי תיאוריית הברירה הטבעית, כפי שהציג אותה דארווין).
כשאנו מטיילים באפריקה ורואים נמר טורף זברה אנחנו לא חושבים עד כמה הנמר מרושע, ועל כך שיש לעצור אותו מיד ולעמיד אותו למשפט! אלא מתפעלים מנפלאותיו של הטבע מבלי להתערב. אם אין אלוהים, אזי אין הבדל בינינו לבין החיות, ואדם אשר רצח אדם אחר כי חשב ששכב עם אשתו, הוא בסך הכל עוד חיה חזקה ששרדה על-פני חיה חלשה יותר.
אך אם כן קיים מוסר אובייקטיבי החל על בני-האדם ומבדיל אותנו מן החיות, כזה שאיננו משתנה, משמע שיש מישהו שצריך היה לברוא אותו.
סבל זה רע?
דבר נוסף משתמע מהשאלה– מי קבע שהיעוד של בני-האדם הוא שמחה טהורה וכיף תמידי ללא הרגשת כאב וסבל? היעוד של בני-האדם על פי כתבי הקודש הוא לקיים מערכת יחסים עם אלוהים. הקלישאה "מה שלא הורג מחשל" נכונה, אנחנו מתבגרים כשצרות וטראומות שונות פוגשות אותנו, כך אנו מתפתחים בצורה נפשית ורוחנית. לא ניתן לבנות חדש מבלי שתחילה הורסים את הישן. אנו צומחים מתוך מצבי משבר ולא מתוך מצבי נוחות, שהרי זה רק הגיוני, אם נוח לי למה עליי לשנות משהו?
נוסף על כך, אלוהים מרשה לנו פעמים רבות לחוות סבל על מנת שנרים את ראשנו לשמים, נחפש אותו ונזעק בשמו. במובן מסוים, אלה הסובלים "קרובים" יותר לאלוהים מאשר אלו שאינם, שהרי אין להם "סיבה דחופה" לנסות ולמצוא את אלוהים.
"מידותיו של אדם אינן נמדדות בשעת נוחיות ונועם אלא בשעת לחץ צרה ומצוקה". (ד"ר מרטין לותר קינג, זוכה פרס נובל לשלום)
חופש בחירה
כבר בתחילת ספר בראשית נותן אלוהים לאדם הסברים והוראות לגבי חייו, מה מותר ומה אסור, אבל הוא גם מעניק לאדם חופש בחירה מוחלט. לאורך התנ"ך אנו למדים על המושג "חטא", אם נשאל אדם ממוצע ברחוב האם הוא חוטא, הוא צפוי לענות "אף פעם לא רצחתי או שדדתי בנק ולכן אינני מחשיב את עצמי כאדם חוטא". אך התנ"ך מסביר שהמושג ״חטא״ הינו בעצם "החטאה" מלבחור בלעשות את רצונו של אלוהים. כך גם האדם הראשון בחר שלא לעשות את רצונו של אלוהים ואכל מן הפרי האסור. אלוהים אמנם רוצה שנבחר בטוב, אך נותן לנו חופש בחירה לבחור גם ברע.
אם כן, הרוע נובע כתוצאה ממרד באלוהים. הסופר המפורסם פיודור דוסטויבסקי אמר "בדחיית אלוהים נציף את העולם בדם", אם היינו מקשיבים לאלוהים, היינו מונעים אחד מהשני הרבה מאוד סבל הנובע מרוע.
שאלו את זה קודם
אנו לא הראשונים שתהו לגבי שאלה זו, למען האמת, מדובר באחד מהמסרים העיקריים אשר גם סופרי התנ"ך והברית החדשה מתחבטים בהם, אך התנ"ך והברית החדשה טוענים שהפתרון לרוע הזה הוא לא להתחיל לאכול יותר גרנולה אורגנית, לעשות יוגה או להצטרף לגרינפיס, הם טוענים שהבעיה היא בלב האדם, שם שוכן מקור הרוע "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כא׳). שאול השליח הגדיר זאת בברית החדשה בצורה מאוד מוחשית: "אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה… כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה".
לסיכומו של עניין, קיומו של הרוע איננו סותר את קיומו של אלוהים ואף להיפך – הוא משמש ראייה לקיומו. גם כתבי הקודש לא מתעלמים מבעיית הרוע, הודות לקיומו הם מציבים רף גבוה להגדרה 'טוב', רף כזה שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעמוד בו. בברית החדשה אלוהים אף העלה את הרף הזה שלב אחד גבוה יותר: "הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לו" (אגרת יעקב ד׳, יז׳), הברית החדשה דורשת להציב את חשיבותו של הזולת גבוה יותר מהחשיבות העצמית שלנו, היא טוענת שכשיש לנו הזדמנות לעשות משהו טוב ואנחנו לא עושים אותו, אנחנו בעצם עושים רע, אנחנו חוטאים.
היה זה הסופר הידוע לב טולסטוי ("מלחמה ושלום") שאמר "כולם מנסים לשנות את העולם, אף אחד לא מנסה לשנות את עצמו". לפני שאנחנו פונים באצבע מאשימה לאלוהים ולכל הסובבים אותנו, עלינו תחילה להביט פנימה, להכיר בעובדה שהרוע נובע בעיקר מאיתנו, בני האדם, ולדרוש אחר הפתרון שאלוהים עצמו כבר הציב בפנינו בכתבי הקודש.
