"האתאיזם החדש" – מי הם האתאיסטים החדשים?

"ארבעת הפרשים" של אחרית הימים הניאו-אתאיסטית הם דניאל דנט, ריצ'ארד דוקינס, סאם האריס וכריסטופר היצ'נס. אז מה כל כך חדש באתאיזם החדש הזה? אתאיזם לא קיים כבר מימי העת העתיקה? כן. לדוגמה, אפיקורוס (270-341 לפנה"ס), שקידם ועודד תענוגות ומי שלימים העריץ אותו ושעה למשנתו, לוקרציוס (54-95 לפנה"ס) היו אנשי חומר; כלומר, הם האמינו שהחומר הוא כל מה שיש וכל מה שקיים. לתפיסתם, אם אלוהויות אכן קימות, הרי שהן חסרות כל חשיבות ורלבנטיות. וכשאתה מת, זהו זה – תם ונשלם.

בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, נתקלנו באתאיסטים יותר "חדשים" בנוף הפילוסופי המודרני והעדכני יותר – מקרל מרקס, פרידריך ניטשה, ז'אן פול סרטר, וברטרנד ראסל לתומס נאגל, ג'ון סירל, קית' פארסונס, גראהם הופי, וויליאם רואו. האתאיזם בהחלט חי וקיים. וכפי שנראה, האתאיסטים החדשים מוסיפים, אפשר לומר, "תיבול" לדיון בשאלת אלוהים.

 פני האתאיזם החדש

בעיני רבים, האמונה באלוהים סובלת מבעיית תדמית. הרבה אנשים שאינם מבקרים בבתי כנסת או כנסיות הפנו עורף לאמונה באלוהים. הם לא אוהבים את האופי הפוליטי של הדת, לצד מה שהם רואים בו כגאווה, צביעות, שפיטה, ונתק מהעולם האמיתי.[i] הם לא מסוגלים להבדיל בין אלוהים, לבין מי שמתיימר להיות נציגיו (הבלתי מושלמים).

תודות בעיקר למתקפות הטרור על מגדלי התאומים ועל הפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, האתאיסטים החדשים משתמשים לתועלתם הם במה שהם מכנים רשע שנעשה "בשם הדת" כדי לצבוע את כל מה שקשור לאלוהים באותה מברשת. (מן הסתם המילה "דת" היא מילה שקשה להגדירה, אבל האתאיסטים החדשים לא ממש מנסים ליצור פה הבחנות בשולי הטקסט). האתאיסטים החדשים רוכבים על שיא הגל החדש הזה, ומשתמשים לתועלתם במעמד ה"פוסט-נוצרי" ההולך וגובר של המערב. הגל העדכני הזה של התנגדות הולכת וגוברת לאמונה באלוהים מונה את הנצרות והיהדות באותה קבוצה לצד האיסלם הקיצוני. האתאיסטים החדשים הם הפנים החדשות, הפומביות והפופולריות של האתאיזם.

לא שהאתאיסטים החדשים שכנעו את כולם. לפי הסוציולוג הנכבד רודני סטארק[ii], לאתאיסטים החדשים נוכחות ניכרת למדי במסגרת המדיה ולזכותם נרשמו מספר רבי מכר. רבים פרשו זאת כעדות לכך שהמוני אמריקאים מוכנים להתכחש לאלוהים באופן פומבי. עם זאת עבור מרבית האנשים, כשהם אומרים שאין להם דת, המשמעות שיש לכך היא פשוט שהם אינם משתייכים לקהילה או כנסייה כלשהי – לא שהם אינם מאמינים בקיומו של אלוהים. מספר האתאיסטים באמריקה בתקופתנו נשאר עקבי למדי. לפי סקרים שערך מכון גאלופ, בשנת 2007, רק 4 אחוזים מכלל האמריקאים היו אתאיסטים – אחוז זהה לזה שתועד בשנת 1944! השמועות על "מותו של אלוהים" מהצד האתאיסטי הן מוגזמות ביותר. וכשאנחנו מסתכלים על העולם הלא-מערבי, מספרם של המאמינים באלוהי התנ"ך והברית החדשה רק הולך וגובר. האמונה המשיחית היא התנועה בעלת הצמיחה המהירה ביותר בנמצא, ולעיתים קרובות צמיחה זו מלווה באותות וניסים, כפי שמתעד ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס מאוניברסיטת פן סטייט.[iii]

בין אם בקרב אתאיסטים או תאיסטים, אנחנו מוצאים מעין קונצנזוס בכל הקשור לטיעוניהם של האתאיסטים החדשים. ראשית, עם כל הדגש שהם שמים על הגיון מדעי, מפוכח, הם מבטאים את עצמם לא רק בתשוקה ועוז אלא אפילו בכעס. רודני סטארק מתאר אותם כ"אתאיסטים מלאי זעם ואף דוחים למדי". ההוגה מייקל נובאק, מחבר הספר מעורר המחשבה No One Sees God (איש אינו רואה את אלוהים), מגיב על חיבוריהם של האתאיסטים החדשים ואומר ש"את כל הספרים האלה מאפיינת מעין הגנתיות מוזרה – כאילו הם סימן ואות לא לניצחון אלא לייאוש ואזלת יד".[iv]

הצדק נמצא עם האתאיסטים החדשים שטוענים שביטויי בורות, חוסר מוסריות וצביעות מאפיינים אנשים שמכריזים על היותם מאמינים בני דתות שונות. בברית החדשה, בבשורה על פי מתי, ישוע עצמו יצא נגד הכפייה הדתית מצידם של רבני היהדות הפרושית, כמו גם נגד נביאי שקר חסרי מוסר שעוטים על עצמם עורות כבשים במטרה לכסות על לב הזאב שבקרבם. הם עושים מעשי צדקה חיצוניים אבל בשורה התחתונה נחשבים ל"עושי רשעה". למרות שמדובר פה בדבר שישוע ומחברי כתבי הברית החדשה צפו מראש, זה בכל זאת מאוד טראגי. וכמובן, אדם בעל חוש הבחנה יכיר בכך שאין להפנות אצבע מאשימה נגד ישוע בגלל מעשי הרשעה והזוועה שעושים אלה שמכנים עצמם חסידיו.

שנית, באופן מפתיע, טיעוניהם של האתאיסטים החדשים נגד קיומו של אלוהים רעועים למדי, ולעיתים קרובות נשמעים יותר כמו הטיעונים הפשוטים של שוטה הכפר האתאיסט ולא כמו דבריהם של אנשי אקדמיה עטורי תארים. האתאיסטים החדשים לעיתים קרובות מפגינים בורות מוחלטת בדברים עליהם הם מעבירים ביקורת, ולרוב זוכים לתשואות והוקרה מקרבם של המאותגרים מבחינה פילוסופית ותיאולוגית. כן, הם בהחלט עושים שימוש יעיל בשילוב של מניפולציה ורטוריקה רגשית ומילולית, אבל הם לא ידועים כמי שמסוגלים לפתח מחשבה באופן הגיוני מראשיתה ועד סופה. הטיעונים שלהם נגד קיומו של אלוהים אינם איתנים מבחינה אינטלקטואלית – למרות שהם מנסים לתת את הרושם שהם כן. כן, הם עשויים להעלות שאלות חשובות כמו, למשל, בעיית קיומו של הרשע, אבל שוב, הטיעונים שלהם הם אוסף של אמירות רטוריות שלא ממש מרכיבות טיעון לכיד וברור (לדוגמא – "אם אלוהים קיים, היכן הוא היה בשואה?"). למרות שהאנשים האלה בהחלט עשויים להתמחות בתחומים מסוימים (ביולוגיה ותיאורית האבולוציה במקרה של דוקינס ודנט), ביסודו של דבר טיעוניהם מאכזבים למדי מבחינה פילוסופית כשזה מגיע לטיעונים נגד קיומו של אלוהים או נגד הדוקטרינה המשיחית. בחינה שטחית של דבריו של דוקינס מעידה שהוא מבלה הרבה יותר זמן בחיפושים בגוגל מאשר בלימוד בספריית בודליאן באוניברסיטת אוקספורד.[v]

כריס הדג'ס, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, שכתב את הספר I Don’t Believe in Atheists (אני לא מאמין באתאיסטים), הוא בהחלט לא חבר למאמינים קונסרבטיביים. אך בוחר שכן להעביר ביקורת על סאם האריס על ה"מתקפה השטחית שלו על צורה של אמונה דתית שכולנו שונאים" ועל "הפשטות הילדותית והבורות שלו במאורעות המתרחשים בעולם הסובב אותנו". המאמין המשיחי בצדק יכול להצטרף לגועל שמפגינים הדג'ס והאתאיסטים החדשים מה"שוביניזם, חוסר הסובלנות, ההתנגדות לאינטלקטואליזם וההצדקה העצמית שמפגינים פונדמנטליסטים דתיים" מבלי להישאב לטיעוניהם.[vi] רודני סטארק אומר ש"לצפות ללמוד דבר כלשהו אודות חשיבותן של בעיות תיאולוגיות מריצ'ארד דוקינס או דניאל דנט, זה כמו לצפות ללמוד משהו על ההיסטוריה של ימי הביניים ממישהו שקרא רק את רובין הוד".[vii]

קל לתקוף קריקטורה באמצעות סיסמאות פשוטות ואמוציאליזם. כפועל יוצא מכך, קשה לנהל דיון נורמלי עם האתאיסטים החדשים שלא ילווה בכעס, זלזול ומרירות. מה שמדהים הוא שכל כך הרבה אנשים נפלו בפח מבחינה אינטלקטואלית בשל טיעונים שקריים שכאלה ורטוריקה שאינה אלא רוח וצלצולים.

הפילוסוף האתאיסט מייקל רוּס אומר שטיעוניו של דוקינס כל כך לוקים בחסר שהוא מתבייש לקרוא לעצמו אתאיסט.[viii] טרי איגלטון, פרופסור לספרות ותיאוריה תרבותית אנגלית, העביר ביקורת חריפה על "דיטצ'קינס" – השילוב שלו לשמותיהם של דוקינס והיצ'נס. הוא רואה בשניהם כמי שמדברים על דברים שאין להם כל מושג לגביהם וכמי שמתארים ייצוג שגוי של האמונה המשיחית: "הם שוב ושוב מביאים קריקטורות של אמונה דתית בצורה שתגרום לתלמיד שנה ראשונה לתיאולוגיה לרתיעה מוחלטת. ככל שהם סולדים יותר מדת, כך הביקורת שלהם נוטה להיות יותר לוקה בחסר מבחינת המידע שבידיהם".[ix]

הפילוסוף וויליאם ליין קרייג, חיבר מאמר שנושא את הכותרת "Dawkins’s Delusion" (האשליה של דוקינס), שמהווה למעשה תגובה לספרו של דוקינס "יש אלוהים?". קרייג עושה כמיטב יכולתו לדון נדבך על גבי נדבך בטיעוניו של דוקינס נגד קיומו של אלוהים, שלאמיתו של דבר "חלשים בצורה מביכה למדי". בסוף מאמרו, קרייג כותב:

"לפני מספר שנים עמיתי האתאיסט קוונטין סמית' הכתיר את טיעוניו של סטיבן הוקינג נגד קיומו של אלוהים שמתאורים בספרו קיצור תולדות הזמן כ"טיעון האתאיסטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של החשיבה המערבית".[x] עם הופעת הספר יש אלוהים? אני חושב שהגיע הזמן, להסיר את הכתר כבד המשקל הזה מעל לראשו של הוקינג ולהכיר בעלייתו של ריצ'ארד דוקינס לכס המלכות המפוקפק הזה".[xi]

שלישית, האתאיסטים החדשים לא מוכנים להודות בזוועות שנעשו בשם האתאיזם בידי סטאלין, פול פוט, או מאו דזה דונג, אך הם מצפים שהמאמינים הנוצרים יודו בכל המעשים הברבריים שנעשו בשם ישוע. בעימות פומבי אחד, דנט סרב לקשור בין הברוטליות וחוסר האנושיות של סטלין לבין היותו אתאיסט מופגן. למעשה, הוא טען שסטאלין היה מעין דמות "דתית"![xii] בספטמבר 2009, בעימות פומבי בין היצ'נס ודינש ד'סוזה שנערך באורלנדו. היצ'נס סרב להודות בכך שסטאלין הרג "בשם האתאיזם". איכשהו סטאלין, שבצעירותו למד בסמינר רוסי אורתודוקסי, אך מאוחר יותר התנער בצורה חריפה מהנצרות והצהיר על עצמו כאתאיסט, נתפס בעיניו כ"דתי" למרות הכל. היצ'נס התעקש שמשקעים דתיים עדיין נותרו בקרבו, לפיכך האתאיזם לא נושא חלק כלשהו באשמה. בעימות אחר, עם זאת, היצ'נס נאלץ לצאת בהודאה נדירה למדי: "אכן, חובה לומר שחלק מאבותי הלא-מאמינים ניצלו את ההזדמנות להתנהג באותו האופן [כמו אנשים דתיים חסרי מוסר]".[xiii]

לדעתי הסיבה לשמה קשה לאתאיסטים החדשים האלה להודות בחוסר מוסריות בשם האתאיזם, אם לא בלתי אפשרי, נובעת מכך שהודאה שכזו תוציא חלק ניכר מהרוח ממפרשיהם בבואם להעביר ביקורת על הדת. אם נעצור לשאול, "האם ישוע היה נותן הסכמתו לקיומם של האינקוויזיציה ורדיפות היהודים?" השאלה עונה למעשה על עצמה. כדוגמה הפוכה, מה לגבי הרוצח הסדרתי והקניבל ג'פרי דאהמר? דאהמר נימק ואמר, "אם הכל קורה באופן טבעי, איזה צורך יש לנו באלוהים? אני לא יכול לקבוע חוקים לעצמי? למי אני שייך? אני שייך לעצמי".[xiv] הוא תהה, אם אין אלוהים וכולנו פשוט נוצרנו "מבוץ ורפש", אז "מה הטעם בנסיון למתן את ההתנהגות שלך כך שתהיה במסגרת הקטבים המקובלים?"[xv]

הצד ההפוך של המטבע הוא סרובם (או חוסר רצונם) של האתאיסטים החדשים להודות בהשפעה האדירה, המתועדת כהלכה, של האמונה המשיחית ברחבי העולם. רשימת התרומות של האמונה המשיחית כוללת שימור ספרות, קידום החינוך, הנחת יסודות למדע המודרני, טיפוח אומנות ומוסיקה, יצירת האקדמיה, היותם אבות המדעים השונים, קידום הרפואה, קידום זכויות האדם, אספקת תנאי עבודה טובים וסתימת הגולל על העבדות. מבחינת האתאיסטים החדשים, הדת מרעילה את הכל, והאתאיזם לא מרעיל דבר! אירוני…

 

תחום אחד שאינו זוכה לדיון

למרות התגובה האינטלקטואלית החזקה לאתאיזם החדש, נושא אחד שטרם זכה לדיון הוא זה של תחום האתיקה בתנ"ך. במובנים מסוימים, הנושא הזה ככל הנראה ראוי לתשומת ליבנו והבהרתנו יותר מכל נושא אחר. האתאיסטים החדשים מעלים לעיתים קרובות תהיות ושאלות לגבי חוקים מוזרים וקשים אותם ניתן למצוא בתנ"ך, לגבי אלוהים שהוא אל קנא ומלא חרון אף, לגבי נושא העבדות והריגת הכנענים – וזו רק תחילת הרשימה. בדרך כלל הם מפגינים פשטות וחוסר מודעות בתחום הזה כמו בהתקפות הכלליות שלהם על נושא הדת, כגון הוצאת פסוקים מהקשרם בורות היסטורית בסיסית.

בעוד זה לא תחום שקל לכסות אותו במאמרים, מאחר והמזרח הקדום הוא עולם שלפעמים נראה לנו נורא מוזר. בשעה שנבחן במאמרי האתר כמה מהביקורות העיקריות כלפי האתיקה, אנו תקווה שנזכה בהערכה מחודשת למה שקורה בתנ"ך, במיוחד בבואנו להשוות את ההתרחשויות לתרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום.

 

האתאיסטים החדשים ואלוהי התנ"ך

הכופר הקדום מרקיון דחה את הבורא הנוקשה לכאורה, את אלוהי ישראל והתנ"ך, עבור אלוהי האהבה של הברית החדשה – אב שמימי. בדומה לו, האתאיסטים החדשים לא מתרשמים יותר מדי מיהוה.[i] כותרת ספרו של כריסטופר היצ'נס: אלוהים אינו גדול (שם שמהווה משחק מילים על התרגום לאנגלית של הברכה המוסלמית 'אללהו אכבר' – אלוהים גדול), בהחלט נותנת ביטוי לתחושות האלה. ריצ'ארד דוקינס מכנה את אלוהים "מפלצת מוסר". בקריאת חיבוריהם של האתאיסטים החדשים, אפשר להרכיב קטלוג מרשים למדי של פגיעות לכאורה. נתחיל בדוקינס ונתקדם משם.

דוקינס רואה במצוות אלוהים לאברהם לעקוד את יצחק (בראשית כ"ב) "מעשה מחפיר" ודבר שווה ערך ל"התעללות ובריונות כלפי ילדים". מעבר לכך, האל הזה "חטף זעם ברמות בלתי נתפסות בכל פעם שילדיו פלירטטו עם אל אחר כלשהו", באופן שדומה "לקנאה מינית מהסוג הגרוע ביותר, ותו לא". תוסיף לזה את הרג הכנענים – "טיהור אתני" במהלכו "מעשי טבח שותת דם" התחוללו ב"תענוג מלא שנאת זרים".

"מבחינה מוסרית אי אפשר להבחין בין פלישת היטלר לפולין, או רצח העם שביצע סאדאם חוסיין בקרב הכורדים וערביי הפרת והחידקל" לבין השמדת יריחו בידי יהושע. זו רק דוגמה אחת שהדת היא, לדברי דוקינס, כפי שאמר בסרט דוקומנטרי בעריכת ה-BBC בשנת 2006, "שורש כל הרשע".[ii]

מעבר לכך, דוקינס מצביע על "המוזרות חובקת העולם של כתבי הקודש". רבות מדמויות המקרא היו מעורבות במעשים נאלחים ומתועבים מבחינה מוסרית. בין היתר:

• לוט השיכור שפותה בידי בנותיו שזה עתה התאלמנו, ובסופו של דבר ילדו את ילדיו (בראשית י"ט, לא-לו).
• אברהם ששיקר שוב ושוב בנוגע לאשתו (בראשית י"ב, יח-יט; כ' א'-יג).
• יפתח שנדר נדר מטופש שהוביל לכך שבתו הועלתה כקרבן לאלוהים (שופטים י"א).
• דוד שהשתמש במעמדו הרם כדי לכפות עצמו על בת שבע ובהמשך לכך לקח חלק פעיל במזימה שהובילה לרציחתו של בעלה, אוריה – שהיה אחד מ"גיבוריו" הנאמנים (שמואל ב' י"א; כ"ג, לט).[iii]

וזו לא כל הרשימה. תיאורו הבולט ביותר של דוקינס לגבי יהוה הוא זה:

"אלוהי התנ"ך הוא אולי הדמות הכי לא נעימה בכל כתבי הסיפורת הבדיונית: קנאי וגאה בכך; קטנוני, בלתי הוגן, שטלתן שאינו מוכן לסלוח; מטהר אתני צמא דם ונקמני; מיסוגניסטי, הומופוב, גזען, רוצח ילדים, רוצח עמים, רוצח בנים ובנות, קטלני, בעל שגעון גדלות, סאדו-מזוכיסט, בריון חורש רעה וגחמני.[iv]"

דן דנט אומר דברים דומים. הוא הכריז ש"יהוה מהתנ"ך" הוא לא יותר מאשר אדם-עָל ש"יכול לבחור צד כלשהו בקרבות, ולהיות גם קנאי וגם מלא זעם בו זמנית". למראית עין הוא יותר מלא סליחה ואהבה בברית החדשה. דנט מוסיף ואומר ש"חלק ממה שהופך את יהוה למשתתף כל כך מרתק בסיפורי התנ"ך הוא הקנאה והגאווה המלכותיות שלו והתאבון הבלתי נדלה שלו לשבח, הלל וקרבנות. אבל אנחנו לקחנו צעד קדימה הרחק מהאל הזה (הלא כן?)". הוא מודה "לשמים" על שאלה שחושבים שחילול הקודש או עבודת אלילים דינם עונש מוות הם "מיעוט הולך ומתדלדל".[v]

כריסטופר היצ'נס משמיע גם הוא טענות דומות. פרק 7 בספרו אלוהים אינו גדול נושא את הכותרת "התגלות: הסיוט של התנ"ך", ובו הוא מצביע על "החוקים והמצוות הבלתי ניתנים לשינוי" של אלוהים. הכנענים הנשכחים מדעת "גורשו ללא רחם מבתיהם כדי לפנות מקום לבני ישראל המרדנים וחסרי התודה". מעבר לכך, התנ"ך מכיל "הרשאה לסחר בבני אדם, לטיהור אתני, עבדות, מוהר, וטבח ללא אפליה, אבל צווים אלה לא חלים עלינו כי התנ"ך הורכב בידי חיות אדם לא מתורבתים וגסים". ועשרת הדברות הן "הוכחה לכך שהדת היא מעשה ידי אדם". למשל, אתה לא צריך את אלוהים כדי לדעת שרצח הוא מעשה שגוי; המידע הזה זמין לכל בני האדם באשר הם.[vi]

סאם האריס מביע גם הוא את דעתו באופן דומה. ספרו Letters to a Christian Nation (מכתבים לאומה נוצרית) שם לו למטרה "למוטט את היומרות של האמונה המשיחית על צורותיה המסורות ביותר". אם הנאמר בכתבי הקודש הוא אמת, הרי שעלינו לסקול אנשים למוות על כפירה, ניאוף, הומוסקסואליות, עבודת אלילים ו"פשעים דמיוניים אחרים". למעשה, המתת עובדי האלילים בקרבנו (ראה דברים י"ג ו-טו) משקפת את "חכמתו הנצחית של אלוהים".[vii]

בספרו מהומת אלוהים, דת, טרור ועתיד התבונה, האריס, בהתייחסות לנאמר בדברים י"ג ו'-י"א, מתעקש שעל המאמין המסור לרגום באבנים את בתו אם היא חוזרת הביתה משיעור יוגה ומכריזה שהיא נשבעת אמונים לקרישנה. האריס עוקץ בצורה מעוותת ואומר שאחת מהפעולות ה"ברבריות" של התנ"ך – סקילת ילדים על דבר כפירה – "היא כבר לא דבר אופנתי במדינתנו".[viii]

האריס מזכיר למאמינים בנאמר בכתובים שאם נכיר בכך שעבדים הם בני אדם שיכולים בדיוק כמונו לחוש סבל ושמחה, יתחוור לנו ש"בעלות על עבדים והתנהגות כאילו היו ציוד חקלאי ותו לא, היא מעשה מרושע מטבעו".

כמה עמודים מאוחר יותר, האריס טוען שבני האדם יכולים להיות טובים גם מבלי אלוהים. אנחנו לא צריכים את אלוהים או את הכתובים שיאמרו לנו מה נכון ומה שגוי. אנחנו יכולים להכיר באמיתות מוסריות אובייקטיביות בלי "קיומו של אל מכונן מצוות", ואנחנו יכולים להכיר בכך שמעשיו של היטלר היו מגונים מבחינה מוסרית "בלי קשר לכתבי הקודש".[ix] האריס מכנה את הטענה שהמוסריות תתמוטט אם כתבי הקודש לא יהיו זמינים לאנשים או אם הם לא יאמינו באלוהים, "מיתוס של תוהו ובוהו מוסרי חילוני".

אספנו רשימה די מרשימה של טענות מפיהם של האתאיסטים החדשים:

• "רצח העם" של הכנענים
• עקדת יצחק
• אלוהות מלאת קנאה ומרוכזת בעצמה
• גזענות
• עבדות
• מוהר
• נשים בעמדה נמוכה מזו של גברים
• חוקים ומצוות מחמירים
• תורת משה כמושלמת ומחייבת באופן נצחי עבור כל אומות העולם
• חוסר הרלבנטיות של אלוהים בשאלת המוסר

כריסטופר וורייט, חוקר המקרא המשיחי הנודע, ערך מחקר ישיר ומקיף של קטעים בעייתיים מסויימים בתנ"ך, והוא דן במיוחד בשאלת הכנענים, בספרו The God I don’t Understand (אלוהים שאני לא מבין).[x] "האם פערים בהבנתנו את הטקסטים האלה עדיין קיימים? האם חלק מהשאלות שלנו ישארו ללא מענה? בהחלט! אבל אני מאמין שעם סבלנות, אדיבות וענווה נוכל לנווט בשבילים האלה בצורה מוצלחת יותר, ולהגיע לתשובות מספקות יותר מאלה שמספקים האתאיסטים החדשים."

בעיה מהותית אחת לכל פרשן באשר הוא היא כלהלן: אנחנו עוסקים בטקסטים מן התנ"ך שמתארים דברים שהתרחשו בתקופה ותרבות שמרוחקים מאיתנו כרחוק מזרח ממערב. במקרים רבים, האתאיסטים החדשים לא מפגינים סבלנות רבה, אלא ילדותיות בנסיונם להבין טקסט מורכב, הקשר היסטורי, ומיקומו של טקסט נתון במכלול הרחב יותר של כתבי הקודש בכללותם. אך זה בדיוק מה שעלינו לעשות ומה שספר זה שם לו למטרה להשיג ברמה שנגישה לכל המעוניין.

 

 

 

 

---

 

לקריאה נוספת

Novak, Michael. No One Sees God. New York: Doubleday, 2007.

Wright, Christopher J. H. The God I Don’t Understand: Re‑ections on Tough Questions of Faith. Grand Rapids: Zondervan, 2008.

Copan, Paul, and William Lane Craig. Contending with Christianity’s Critics: Answering New Atheists and Other Objectors. Nashville: B & H Academic, 2009.

Ganssle, Greg. A Reasonable God: Engaging the New Face of Atheism. Waco: Baylor University Press, 2009.

McGrath, Alister. The Dawkins Delusion. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.

Meister, Chad, and William Lane Craig, eds. God Is Great, God Is Good: Why Believing in God Is Reasonable and Responsible. Downers Grove, IL: InterVarsity, 2009.

 

 

_{[i] ראה, David Kinnaman, unChristian: What a New Generation Really Thinks about Christianity . . . and Why It (Matters (Grand Rapids: Baker, 2007.}

_{[ii] (See chapter 14 in Rodney Stark, What Americans Really Believe (Waco: Baylor University Press, 2008.}

_{[iii] ראה Philip Jenkins, The Next Christendom (Oxford: Oxford University Press, 2002); and Philip Jenkins, The New (Faces of Christianity (Oxford: Oxford University Press, 2008.}

_{[iv] Michael Novak, “Remembering the Secular Age,” First Things (June/July 2007), www.‑rstthings.com/article.php3?id_article=5922.}

_{[v]  Katherine Swallow Prior, “New and Unimproved: Atheism’s Brash but Ineffectual Makeover,” Salvo 7 (2009), vailable online at http://www.salvomag.com/new/articles/salvo7/7prior.php.}

_{[vi]  Chris Hedges, I Don’t Believe in Atheists (New York: Free Press, 2008), 2–3.}

_{[vii]  Stark, What Americans Really Believe, 120.}

_{[viii] דבריו של רוס מופיעים על כריכת ספרם של אליסטר וג'ואנה מקגראת' The Dawkins Delusion? (אשליית דוקינס?),}

_{Downers Grove, IL: InterVarsity, 2007.}

_{[ix]  Terry Eagleton, “Lunging, Flailing, Mispunching,” London Review of Books (October 19, 2006), www.lrb.co.uk/v28/n20/print/eagl01_.html (accessed November 25, 2007). Eagleton gives a fuller critique in Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate (New Haven: Yale University Press, 2009).}

_{[x]  Quentin Smith, “The Wave Function of a Godless Universe,” in Theism, Atheism, and Big Bang Cosmology (Oxford: Clarendon Press, 1993), 322.}

_{[xi]  William Lane Craig, “Dawkins’s Delusion,” in Contending with Christianity’s Critics: Answering New Atheist and Other Objectors, ed. Paul Copan and William Lane Craig (Nashville: B & H Academic, 2009), 5.}

_{[xii] דניאל דנט אמר זאת במסגרת עימות פומבי עם דינש ד'סוזה באוניברסיטת טאפטס ב-20 בנובמבר, 2007. לצפייה בוידאו – http://ygod.web2.onlinenw.com/index.php?pr=Dinesh_vs_Dennett (accessed June 21, 2009).}

_{[xiii]  Rev. Al Sharpton and Christopher Hitchens, “Can Morality Exist without God?” New York Public Library (May 7, 2007). Video available at http://fora.tv/2007/05/07/Al_Sharpton_and_Christopher_Hitchens.}

_{[xiv] דברי אביו של ג'פרי דאהמר, ליונל, בסרט הדוקומנטרי שנערך על בנו, Jeffrey Dahmer: The Monster Within, DVD, produced by Christine Shuler (A&E Biography, 1996).}

_{[xv] ג'פרי דאהמר, בראיון שערך סטון פיליפס, Dateline NBC, ה-29 בנובמבר 1994.}

_{[i] ראה Paul Copan, “Is Yahweh a Moral Monster? The New Atheists and Old Testament Ethics,” Philosophia Christi 10, no. 1 (2008): 7–37. Available at www.epsociety.org/library/printable/45.pdf/.}

_{[ii]  Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Miin, 2006), 248, 242, 243, 247.}

_{[iii] שם, 241, 51.}

_{[iv] שם, 31.}

_{[v]  Daniel Dennett, Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon (New York: Viking, 2006), 206, 265, 267.}

_{[vi]  Christopher Hitchens, God Is Not Great: How Religion Poisons Everything (New York: Hachette Book Group, 2007), 99, 101–2.}

_{[vii]  Sam Harris, Letter to a Christian Nation (New York: Alfred A. Knopf, 2006), ix, 8.}

_{[viii]  Sam Harris, The End of Faith (New York: W. W. Norton, 2004), 18.}

_{[ix]  Harris, Letter to a Christian Nation, 18–19, 23–24.}

_{[x]  Christopher J. H. Wright, The God I Don’t Understand: Reflections on Tough Questions of Faith (Grand Rapids: (Zondervan, 2008.}