כיצד ניתן להיטהר ולבוא לפני אלוהים קדוש?
השבוע אנו עוסקים בפרשת השבוע מתוך ספר במדבר, פרקים ד׳–ז׳, פרשת "נָשֹׂא". בלב הפרשה הזו מופיעה מספר פסוקים הקוראים לבני ישראל להוציא מחוץ למחנה כל מי שהוא טמא:
"וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ׃ מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתֹוכָם׃ וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אֹותָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ה 1–4)
אלוהים מלא אהבה, רחמים וחסד, ורוצה שכל אדם יבוא אליו; אך הוא קדוש, כלומר נבדל מכל רע וחטא. בלשון הנביא חבקוק:"טְהֹור עֵינַיִם מֵרְאֹות רָע וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל…" (חבקוק א 13). העיקרון פשוט – אף אדם שהוא טמא אינו יכול להתקרב לאלוהים. בעם ישראל הקדום תחת הברית שניתנה למשה, כל הטמאים הוצאו מחוץ למחנה כדי שלא יטמאו את שאר המחנה. אז כיצד יוכלו להיטהר ולהתקרב אל אלוהים הקדוש?
לאורך כתבי הקודש, הנביאים עשו ניסים רבים בכוחו של אלוהים כדי לעודד את עמו. אך קיימת קטגוריה מיוחדת של ניסים שמעולם לא נעשו, המכונים "ניסים משיחיים". רק המשיח, כשיבוא, יעשה ויוכל לעשות ניסים אלו, ובכך יסמן לנו שהוא אכן המשיח. ניסים משיחיים אלו מתמקדים בטיהור ה"טמאים שאינם ניתנים לטיהור". בתלמוד הבבלי, במסכת נדרים, נאמר שהמשיח ירפא עיוור מלידה, יטהר מצורעים, יוציא שד אילם, ויקים לתחייה אדם שמת לפחות ארבעה ימים.
בבשורת לוקס אנו רואים את ישוע עושה חלק מאותם ניסים משיחיים, כולל ריפוי מצורעים. מטעמי קיצור נתמקד הפעם בטיהור המצורע, מאחר שצרעת מוזכרת בפרשת השבוע. מאז שניתנה ונשלמה תורת משה, לא נרפא אף מצורע יהודי (אחותו של משה, מרים, נרפאה לפני שנשלמה התורה, ונעמן היה גוי).
"בֶּהֱיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים בָּא אִישׁ נָגוּעַ כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת. כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת יֵשׁוּעַ, נָפַל עַל פָּנָיו וְהִתְחַנֵּן אֵלָיו: "אֲדוֹנִי, אִם תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֵר אוֹתִי." יֵשׁוּעַ הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וּבְנָגְעוֹ בּוֹ אָמַר: "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" וּמִיָּד נֶעֶלְמָה הַצָּרַעַת. "אַל תְּסַפֵּר לְאִישׁ", צִוָּה עָלָיו יֵשׁוּעַ, "כִּי אִם לֵךְ הֵרָאֵה אֶל הַכֹּהֵן וְהַקְרֵב קָרְבָּן עַל טָהֳרָתְךָ, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה מֹשֶׁה לְעֵדוּת לָהֶם."אוּלָם הַשְּׁמוּעָה עַל־אוֹדוֹתָיו הָלְכָה וְהִתְפַּשְּׁטָה, וַהֲמוֹנִים רַבִּים נִקְבְּצוּ לִשְׁמֹעַ וּלְהֵרָפֵא מִמַּחֲלוֹתֵיהֶם" (לוקס ה 12–15)
צרעת היא מחלה מתקדמת ומתדרדרת, והאיש הזה היה "מלא צרעת" – בכל גופו. דמיינו את הסצנה: כאשר האיש הטמא הזה מתקרב לישוע, התלמידים יחד עם שאר האנשים בקהל נסוגים במהירות לאחור כדי להתרחק ממנו ככל האפשר. ייתכן שאף איימו עליו, כנהוג באותם ימים, אם יתקרב יותר מדי. המצורע הזה עשה צעד נועז – הוא סיכן את חייו כשהתקרב לישוע – וביקש בקשה מוזרה: "אֲדוֹנִי, אִם תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֵר אוֹתִי." הוא לא הטיל ספק בכוחו של ישוע, אך הטיל ספק באהבתו, רחמיו וחסדו. גם אנחנו נוהגים כך פעמים רבות כשאנו מפקפקים באהבת אלוהים וברחמיו כלפינו כשאנו ניגשים אליו.
ישוע עונה שהוא רוצה לרפא אותו, ואז עושה דבר יוצא דופן. להפתעתו הגדולה של המצורע (וללא ספק לזעזועו של הקהל), ישוע מושיט את ידו ונוגע בו! זה, ככל הנראה, היה המגע האוהב הראשון שחש האיש מזה שנים. האיש נרפא מיידית, וישוע שלח אותו לבית המקדש כדי שיוכרז רשמית כטהור על ידי הכוהנים.
באופן רגיל, כאשר אדם טמא נוגע באדם טהור – האדם הטהור נטמא. אך כאן, אנו רואים שישוע, הטהור המושלם, מטהר את הטמא במגע של אהבה. והוא ממשיך להזמין אותנו גם היום לבוא אליו, עם כל טומאה, לקחת סיכון כמו המצורע, ולהושיט אליו יד. הוא מוכן ויכול לטהר אותנו מכל טומאה, כדי להכניס אותנו מ"מחוץ למחנה" אל נוכחותו הנצחית.
