פרשת השבוע מִּשְׁפָּטִים: שמות כ"א:1 – כ"ד:18

לעמוד בָּאֱמֶת משמע לעיתים קרובות לעמוד לבד

פרשת השבוע מתרחשת כאשר עם ישראל נמצא בסיני, מיד לאחר מתן עשרת הדיברות. עם ישראל בתדהמה מהאירוע המיוחד הזה ומבקש ממשה שאף אחד מלבדו ידבר עם אלוהים, והם ישמעו לו: "…וַיַּעַן כָּל־הָעָם קֹול אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה" (שמות כד 3).

בהקשר זה, נבחן שני פסוקים משמעותיים שנאמרו על ידי אלוהים: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס׃ לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג 1–2).

כפי שאנחנו יודעים מעשרת הדיברות, ארבעת הדיברות עוסקים במערכת היחסים שלנו עם אלוהים, בעוד שישה עוסקים במערכות יחסים בין בני אדם. במקומות רבים בכתובים נאמר שהאופן שבו אנחנו מתנהגים במערכות היחסים שלנו מעיד על יחסינו עם אלוהים. במילים של ישוע: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם." (יוחנן יג 34–35). במובן ממשי, מערכות היחסים שלנו עם בני אדם משקפות את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים.

בכל הכתובים, יש פחות מחמישה עשר מקומות שבהם אלוהים אומר שהוא שונא משהו. ברוב המקרים, אלוהים מתייחס לאופן שבו בני אדם מתנהגים זה כלפי זה. רוב הטקסטים עוסקים בגאווה, הבעת העדפות או עדות שקר.

לכן זה לא מפתיע שלאחר מתן עשרת הדיברות, אלוהים מדבר על האופן שבו אנחנו צריכים להתנהג זה כלפי זה. אלוהים אומר לנו "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא." בנוסף המילה "שמע" מרמזת על פעולת השמיעה וההקשבה, כלומר עליינו לא להפיץ שמועות ורכילות וגם לא לשמוע אותן.

עניין מיוחד הוא ההרחבה של מצווה זו בשמות כג 2: "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת…" ביטוי זה "אחרי רבים" חוזר על עצמו פעמיים בפסוק. כאנשים, אנו לעיתים קרובות מחפשים קבלה אנושית, ולעיתים אף נהיה מוכנים לשלם עם כבודנו כדי להשיג זאת. בתקופות של רדיפות ואתגרים בשל האמונה שלנו, אנו עלולים להכחיש את אמונתנו למען קבלה חברתית. ספר העברים, שנכתב במיוחד למאמינים יהודים במאה הראשונה, נכתב כדי לעודד אותנו לעמוד איתנים באמונתנו בזמן של ניסיון או רדיפה. וישוע אמר: "וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל הַמּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם בֶּן־הָאָדָם יוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים." (לוקס יב 8).

לסיכום, למרות שהכמיהה לקבלה אנושית היא בהחלט נטייה אנושית נורמלית, היא לגמרי משנית לקבלה מאלוהים. במילים אחרות, כאשר מערכת היחסים שלנו עם אלוהים אינה מבוססת, אנו מחפשים נוחות במערכות יחסים אנושיות, אפילו אם אנחנו צריכים להתפשר. אך כאשר מערכת היחסים שלנו עם אלוהים מעוגנת היטב, איננו תלויים בנוחות של קבלה ואישור אנושי.

אלוהים מציין שש עשרה פעמים לעם ישראל שהוא שלח את עבדיו הנביאים אליהם שוב ושוב, כדי לעודד אותם להאמין בו. נביאי אלוהים היו כמעט תמיד במיעוט – לא התקבלו על ידי בני זמנם. למה? כי "הרבים" לא האמינו בנביאים. בואו נעמוד בעוז נגד הזרם, איתנים באלוהים ובדברו!

"לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת…"