מה עושים כשאלוהים נותן לנו "משימה בלתי אפשרית"?

מה אנחנו אמורים לעשות כשנראה שאלוהים נתן לנו "משימה בלתי אפשרית" – דרישה שאינה סבירה, בנסיבות שלנו, עם האישיות שלנו או עם המחסור במשאבים, פשוט לא ניתן לצפות מאיתנו למלא אותה?

ברוכים הבאים לקדש ברנע! מהמקום הזה ציווה ה' את משה לשלוח שנים–עשר מרגלים לארץ כנען – מנהיג אחד לשבט, ויחדיו ייצגו את העם כולו. המשימה שלהם הייתה לדווח על איכות הארץ ועל עוצמת העמים שיש לגבור עליהם בכיבוש.

אפשר לשאול: "מדוע בכלל היה צורך לשלוח מרגלים?" הרי אלוהים כבר הבטיח שוב ושוב שארץ ההבטחה היא "…אֶרֶץ טֹובָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות ג 8). והוא גם הבטיח לתת לישראל ניצחון מוחלט על כל אויביהם: "…כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמֹו מִפָּנֶיךָ׃" (שמות כג 31). אז למה אלוהים פשוט לא ציווה על צבאות ישראל לתקוף מיד, ללא עיכובים כביכול?

הסיבה היא שאלוהים לא רוצה אמונה עיוורת – קפיצה אל תוך החושך שמתעלמת מהמציאות או מכחישה אותה. הוא לא קורא לישראל – וגם לא לנו – להוריד את הרף של האמונה ולהעמיד פנים שהכוחות שמתנגדים לנו הם לא כאלה נוראים. להפך – דרך שליחת שנים–עשר המרגלים, מאלץ אלוהים את ישראל להתמודד עם הקושי האמיתי שבפניהם. אותם מרגלים העידו שהבטחות אלוהים לגבי הארץ הטובה היו נכונות לחלוטין. אך השאלה הייתה: האם יוכלו – וירצו – לבטוח בו גם בהבטחות הנוגעות לכיבוש הארץ, למרות הענקים והמבצרים שראו?

אלוהי ישראל כבר הכניע את מצרים – האימפריה החזקה ביותר בזמנם – עם הצבא החזק ביותר, והוביל את עמו בניצחון עד לקצה ארץ ההבטחה. הוא סיפק באמונה את כל צרכיהם של יותר מ–600,000 איש במשך שנה שלמה במדבר סיני הצחיח.

אלוהים הוכיח את נאמנותו בכל דרך – ובכל זאת, העם סירב לבטוח בו; ולכן גזר אלוהים על אותו הדור למות במדבר (במדבר יד 22–24). ובמעשה המרד אחרון, ניסה העם להפוך את גורלו בעצמו, ויצא למתקפה נואשת – אך אלוהים לא היה איתם והם הובסו קשות (יד 39–45).

הכישלון האדיר באמונה בקדש ברנע הפך לדוגמה הקלאסית למרד נגד אלוהים, והוא נזכר שוב ושוב בכתבי הקודש, כולל בתהילים צה ובאיגרת אל העברים, פרקים ג'–ד'. שם, כמאמינים במשיח ישוע, אנו נקראים שלא לסגת מהביטחון המלא שלנו במושיענו, שכבר כבש עבורנו את שני האויבים הגדולים ביותר – החטא והמוות:

"לְפִיכָךְ נוֹתְרָה מְנוּחַת שַׁבָּת לְעַם אֱלֹהִים. הֵן הַבָּא אֶל מְנוּחָתוֹ גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ הָאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ. לָכֵן נַחְתֹּר נָא לָבוֹא אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא, פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם" (עברים ד 9–11).

""אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים בָּאִים אֶל הַמְּנוּחָה…" (אל העברים ד 3)

החברה והתרבות סביבנו אולי לוחצות עלינו להתפשר, אולי אפילו להכחיש את אמונתנו, להתאים את דרכינו לסטנדרטים של העולם ולמצוא נחמה בחברתו – אך ישוע המשיח קורא לנו לבטוח בו, להתגבר על כל התנגדות, ולהיכנס למנוחה ולברכה הגדולה שרק הוא יכול להעניק:

"וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, הֲלֹא הוּא יֵשׁוּעַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, נַחֲזִיקָה בְּהַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ." (אל העברים ד 14)

כל מצב שאנו נתקלים בו הוא "ענק", הוא "משימה בלתי אפשרית" – אם אנו שופטים לפי אמת המידה של אלוהים לניצחון. אין לנו שום יכולת להגיב לאתגרים וללחצים היומיומיים של העולם, ולשקף באופן מושלם את אופיו ואת דרכיו של אלוהים בכוחות עצמנו.

מישהו פעם אמר: "לחיות עבור האדון זה לא קשה – זה בלתי אפשרי! רק אלוהים עצמו יכול לעשות זאת!"

"עַל כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ." (אל העברים ד 16)"

אלוהינו הכול–יכול נחוש להוביל אותנו לניצחון מלא – יום אחר יום, לא משנה אילו "ענקים" עומדים מולנו. וכשנשען על כוחו הבלתי מוגבל ונשמע בקולו, הוא יביא אותנו אל ברכתו המובטחת, כדי שנירש את הארץ יחד איתו.