התורה והמצוות

מאמינים רבים מתקשים להבין מהו בדיוק הקשר שלהם לתורת משה היום. סוגייה זו מהווה בעיה במיוחד עבור מאמינים יהודים. מטרתנו כאן היא לבחון את הנאמר בכתבי הקודש מזווית ראייה יהודית ומשיחית. הבנת טיב הקשר שלנו לתורה כמאמינים בישוע חשובה באופן מיוחד בהקשר של הזהות שלנו כיהודים.

---

לביאור אודות מתי ה 17-19 לחצו כאן

למאמר מה זה אומר שהתורה היא "ברית עולם"?

לחלק גם חז"ל לימדו שהמשיח הוא סיום התורה?

---

אחת הבעיות הראשונות שבהן נתקל יהודי שמתחיל להאמין בישוע היא השאלה כיצד עליו להתייחס לתורת משה. כל מאמין יהודי, בין ישראלי ובין מי שגר בחו"ל, מתמודד אִתה במידה כזו או אחרת. בכל מקרה, הדילמה היא אותה דילמה: באיזו מידה אמור היהודי המשיחי לשמור את תורת משה? מהו מעמדה ותוקפה בחייו?

שני גורמים שהתפתחו בחשיבתם של מאמינים רבים תרמו להיווצרותה של בעיה זו. האחד הוא המנהג לחלק את התורה למצוות פולחניות-טקסיות, למצוות משפטיות ולמצוות בתחום המוסר. על סמך החלוקה הזו הסיקו רבים שהמאמין פטור מהמצוות הטקסיות והמשפטיות אך מחויב עדיין למצוות בתחום המוסר. הגורם השני הוא הדעה שעשרת הדיברות עדיין תקפים כיום בעוד ש-603 המצוות האחרות אינן תקפות.

תורת משה מהווה קושי גדול עבור המאמין המשיחי היהודי, והפתרון טמון בגילוי מה שנאמר בכתבי הקודש על הקשר בינו ובין התורה ובייחוד – עשרת הדיברות.

 

מטרתה של תורת משה

לשם איזו מטרה נועדה תורת משה? נמנה מספר סיבות לקיומה.

א. להצביע על קדושתו של אלוהים

המטרה הראשונה של התורה הייתה להצביע על קדושתו של אלוהים – להראות איזו אמת מידה לצדקה אלוהים דורש שתתקיים כדי לאפשר קשר נאות אִתו. יש להדגיש שבכתבי הקודש אין שום מקום שמלמד שתורת משה הייתה האמצעי שדרכו אפשר להיוושע. אילו הייתה התורה הדרך לישועה, הרי שהישועה הייתה מושגת על ידי מעשים. אולם הישועה ניתנה תמיד בחסד, באמצעות אמונה (ותוכן האמונה – מה בדיוק היה עליך להאמין כדי להיוושע – היה שונה בצורה מסוימת מתקופה לתקופה). תורת משה מעולם לא נועדה לספק ליהודי דרך להיוושע.

 

ב. לספק כללי התנהגות ליראי האלוהים מימי התנ"ך

מטרתה השנייה של התורה הייתה לספק כללי התנהגות ליראי האלוהים מימי התנ"ך, שבאמצעותם יוכלו לנהל את חייהם אף אם לא יוצדקו או ייוושעו במעשים אלה.

לדוגמה, ברומים ג 20 נאמר: "זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא", ובפסוק 28 נאמר: "וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה."

שתי הנקודות האלה מבהירות שאיש אינו מוצדק על ידי מעשי התורה. התורה מעולם לא הייתה, בשום פנים ואופן, אמצעי שדרכו ניתן להיוושע. לתורה היו תמיד מטרות אחרות.

 

ג. להצביע על החטא

מטרה נוספת של התורה הייתה להצביע על החטא.

ברומים ג 20-19 כתוב: "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. זֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא".

שאול מדגיש פה שאין הצדקה דרך התורה; שום יהודי לא יוכל להיצדק באמצעות התורה. אם כך, מהי התורה, אם איננה דרך לקבל צדקה וישועה? התורה קיימת כדי כדי לקדש אותנו ועל מנת להביא לידי הכרת חטאים – כדי להראות מהו בדיוק החטא.

ברומים ה 20 כתוב: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתר".

גם כאן נאמר שהתורה ניתנה כדי שהעברות יובלטו ויהיו ברורות מאוד. כיצד יודע מישהו שהוא חטא? הוא יודע מפני שהתורה אמרה "אל תעשה כך וכך" אבל הוא עשה זאת. או שהתורה אומרת "עשה כך וכך" אבל הוא לא עשה זאת. כך אתה יודע שחטאת: התורה, על תרי"ג מצוותיה, חשפה את החטא.

ברומים ז 7 כתוב: "אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא־תַחְמֹד".

שאול שב ומדגיש את העובדה שהתורה ניתנה כדי שהחטא יוכר. שאול נהיה מודע למצבו החוטא כאשר הביט לתוך התורה והבין שעל יסוד התורה שמכילה את אמות המידה של אלוהים לצדקה, הוא נכשל. כאן משתלבות המטרה הראשונה והשלישית של התורה. המטרה הראשונה הייתה להצביע על צדקתו של אלוהים, כלומר להראות את קדושתו. והמטרה השלישית של התורה היא להראות בדיוק מהו החטא. לפיכך שאול ויהודים אחרים נהיו מודעים לעובדה שהם לא עמדו באמות המידה שהוצבו בתורה בנוגע לצדקה והבינו שהם אכן אנשים חוטאים.

 

ד. לגרום לריבוי החטאים

המטרה הרביעית מוזרה, אך כפי שנראה, התורה למעשה גורמת לאדם לחטוא יותר. שאול מתייחס לכך באיגרת אל הרומים. לדוגמה, ברומים ד 15 נאמר: "הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה".

הוא משתמש במילים דומות ברומים ה 20: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר."

נחזור: ברומים ד 15 נאמר ש"הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה" וברומים ה 20 נאמר: "הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת…"

התמונה ששאול מציג כאן היא שהתורה באה וכך גרמה ליותר חטא. היא הביאה לריבוי העבירות.

איך זה פועל? ההסבר מובא ברומים ז 13-7: "אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה 'לֹא תַחְמֹד'. הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי. וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ".

לפני שנתייחס לקטע זה יש לקרוא את פסוק 56 מהאיגרת הראשונה לקורינתים טו: "עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה".

ביסודו של דבר, מה ששאול אומר ברומים ז ובראשונה לקורינתים טו הוא שהטבע החוטא זקוק לבסיס פעולה, ושהוא משתמש לשם כך בתורה. כששאול קבע ברומים ד 15 "…בְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה" ברור שאין כוונתו לומר שלא היה קיים כל חטא לפני מתן תורה. "עברה" היא סוג מסוים של חטא שמפר מצווה מסוימת. בני האדם היו בגדר חוטאים לפני שהתורה ניתנה, אבל כל עוד התורה לא ניתנה, הם לא היו עבריינים שהפרו את התורה. מאז שהתורה ניתנה היה לטבע החוטא בסיס פעולה שכן ברגע שהתורה אמרה "אל תעשה כך וכך", הטבע החוטא אמר "אעשה גם אעשה!". או, ברגע שהתורה אמרה "עשה כך וכך", הטבע החוטא אמר "לא ולא, לא אעשה!"… הטבע החוטא מצא לפתע כר לפעולתו. התורה שימשה לו כדריסת רגל. מרגע שניתנו כל המצוות החדשות האלה החל הטבע החוטא "לחגוג", ולעשות כל שביכולתו כדי לגרום לבני האדם להפר מצוות אלה ולחטוא עוד יותר.

 

ה. להוביל אותנו לאמונה

המטרה החמישית של התורה היא להוביל את המאמינים לאמונה שלמה ומוחלטת ככתוב בגלטים ג 25-24: "לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת".

פסוק 24 קובע שמטרת התורה היא להדריך אותנו לאמונה. זוהי תוצאה של המטרה הרביעית. בגלל הטבע החוטא שלנו, אפילו אם אדם יתאמץ מאוד לשמור את התורה באופן מושלם, הוא לא יצליח לעשות זאת. ברומים ז 8-7 שאול בעצם אומר: "ככל שניסיתי לא לחמוד, לפתע מצאתי את עצמי חומד ומתאווה לכל דבר ומצאתי את עצמי מלא בחטא החמדנות". התורה גרמה לו לחטוא יותר עד שדחפה אותו לאמונה שלמה ומוחלטת.

לפיכך, המטרה החמישית של התורה היא לדרבן את האדם לאמונה, ובייחוד – לאמונה בישוע המשיח.

 

ו. לשמש כמחיצה

המטרה השישית של התורה היא לשמש כמחיצת הפרדה שתשאיר את הגויים, כגויים, הרחק מהברכות הרוחניות שניתנו ליהודים, ככתוב באפסים ב 15-14: "הוּא… הָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה; הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם".

בתנ"ך, אם גוי רצה לקבל את הברכות הרוחניות של עם ישראל היה עליו לקבל על עצמו את עול התורה כולה – לעבור מילה ולחיות כפי שכל יהודי אחר נדרש לחיות. רק גוי שהתגייר יכול היה ליהנות מברכותיהן של הבריתות היהודיות. גויים כגויים לא יכלו ליהנות מהן. אם תורת משה הייתה כעת עדיין בתוקף, הרי שמחיצת הפרדה שחוצצת בין הגויים והיהודים ומרחיקה את הגויים הייתה עדיין קיימת. אבל היא נהרסה עם מות המשיח. מחיצת ההפרדה הזו הייתה תורת משה, ולפיכך משמעות הדבר היא שתורת משה אינה עוד בתוקף ועל סמך אמונה, גויים כגויים יכולים ליהנות מהברכות הרוחניות שהובטחו ליהודים בכך שהם הופכים להיות שותפים להבטחה שבמשיח ישוע. המאמינים הגויים אמנם אינם נהנים מהברכות הפיזיות, אך הם נהנים מהברכות הרוחניות.

 

תורת משה היא יחידה שלמה אחת

יש להבין שכתבי הקודש מתייחסים לתורת משה כיחידה אחת. המילה "תורה" מופיעה תמיד ביחיד, למרות העובדה שהתורה מכילה תרי"ג מצוות. הדבר נכון גם לגבי המילה היוונית nomos המשמשת בברית החדשה. חלוקת תורת משה למצוות פולחניות-טקסיות, משפטיות ומוסריות נוחה ומסייעת ללימוד הסוגים השונים של המצוות הכלולות בתורה, אבל כתבי הקודש עצמם אף פעם לא חילקו אותה באופן שכזה. כמו כן אין בכתבי הקודש כל בסיס להפרדת עשרת הדיברות מכל תרי"ג (613) המצוות והפיכתם לעשרת המצוות היחידות שנותרו בתוקף. כל תרי"ג המצוות הן יחידה אחת שממנה מורכבת תורת משה.

עיקרון זה – שכל תורת משה היא יחידה אחת – הוא המונח ביסוד הנאמר ביעקב ב 10: "הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל". הנקודה ברורה: די בהפרת ולו רק אחת מתרי"ג המצוות כדי להיות אשמים בהפרת תורת משה כולה. זה יכול להיות נכון רק אם תורת משה היא יחידה אחת שלמה. אם איננה כזו, האשמה חלה רק בשל המצווה המסוימת שהופרה, ולא בגלל התורה כולה. במילים אחרות, אם מישהו מפר מצווה מהתחום המשפטי, הוא אשם גם בהפרת המצוות הפולחניות והמוסריות. אותו הדבר נכון לגבי הפרת מצווה מתחום המוסר או הפולחן. נמחיש זאת בדוגמה הבאה: אם מישהו אוכל נקניק חזיר, הרי שלפי תורת משה הוא אשם בהפרת עשרת הדיברות, אפילו שאינם אומרים דבר לגבי אכילת בשר חזיר. התורה היא יחידה אחת, והפרת אחת מתרי"ג המצוות משמעה להיות אשם בהפרת כולן.

כדי להבין כראוי את תורת משה ואת הזיקה בינה ובין המאמין המשיחי – יהודי או גוי כאחד – יש צורך להתייחס אליה כפי שכתבי הקודש מתייחסים אליה: כיחידה אחת שאי אפשר לחלק למצוות תקפות ולכאלה שתוקפן התבטל. גם אי אפשר להפריד מצוות מסוימות באופן שמעניק להן מעמד נפרד לעומת יתר המצוות.

 

תורת משה איבדה מכוחה בחיי המאמין המשיחי

הברית החדשה מלמדת בבירור שתורת משה הפכה להיות לא-אופרטיבית עם מות המשיח. במילים אחרות, לתורה (בשלמותה) אין יותר סמכות על המשיחי. הדבר עולה מארבעת הטיעונים הבאים:

 

א. איננה מקדשת או הופכת למושלם

אף אחד מעולם לא נצדק מול אלוהים ע"י קיום התורה, אלא ע"י אמונתו בדיוק:
וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה בראשית טו ו)
צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב ד)
מטרת התורה היתה לקדש אותנו.

ברומים י 4 כתוב: "הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין". ברור מאוד: המשיח הוא תכלית (סוף, סיום) התורה, וזה כולל את כל תרי"ג המצוות. אין הצדקה באמצעותה.

בגלטים ב 16 נאמר: "… וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר".

יתרה מכך, לפי האיגרת אל העברים ז 19 אין התקדשות או הגעה לשלמות באמצעות התורה: "שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר; לְעֻמַּת זֹאת בָּאָה תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר וְעַל יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים".

לפיכך צריך להיות ברור מאוד שהתורה הגיעה לקִצה (לתכליתה) במשיח והיא איננה יכולה למלא את תפקידה כמקדשת אותנו. היא הפכה להיות לא-אופרטיבית – היא איבדה מכוחה – בייחוד עבור המאמין.

 

ב. משטר זמני

בגלטים ג 19 נאמר שהתורה לא נועדה לשרת כמשטר קבוע: "אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה…".

בהקשר, שאול מצביע על תורת משה כעל תוספת לברית עם אברהם. היא נוספה כדי להדגיש את החטא ולהבהיר לכולם שאינם עומדים באמות המידה שקבע אלוהים לצדקה.  הייתה זו תוספת זמנית עד ש"הזרע" – המשיח – יבוא. כעת, לאחר שהוא אכן בא, התורה סיימה; התוספת חדלה לשמש וסיימה את תפקידה לאחר שהמשיח נצלב.

 

ג. סדר כהונה חדש

המשיח ייסד סדר כהונה חדש, "על דברתי מלכיצדק" ולא מבית אהרון. תורת משה סיפקה את היסוד לכהונת בני לוי. לפיכך, כהונה מסדר חדש דרשה תורה שונה שבכפוף לה היא תוכל לשמש. הדבר ברור מהאיגרת אל העברים ז 11-12, 18:

" לָכֵן אִלּוּ הֻשְֹגָה שְׁלֵמוּת עַל יְדֵי כְּהֻנַּת לֵוִי, שֶׁבִּזְמַנָּהּ קִבֵּל הָעָם אֶת הַתּוֹרָה, מַה צֹּרֶךְ עוֹד שֶׁיָּקוּם כֹּהֵן אַחֵר עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק וְלֹא יִקָּרֵא עַל דִּבְרָתִי אַהֲרֹן? אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה… וְאָכֵן הַמִּצְוָה שֶׁנִּתְּנָה בֶּעָבָר מִתְבַּטֶּלֶת בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל".

בפסוקים 12-11 נאמר שרק סוג אחד של כהונה הותר: כהונת בני אהרון / לוי. אך כהונת לוי לא הייתה מסוגלת להשיג שלמות. זה מוסבר בפרקים ט-י באיגרת אל העברים, בהם נקבע במפורש שדם קרבנות בעלי חיים אינו משיג שלמות. דמו של המשיח הוא היחיד שהיה מסוגל להשיג זאת. תורת משה הייתה היסוד לכהונת לוי. מחבר האיגרת אמר שלשם ביטול כהונת בית לוי והחלפתה בכהונה חדשה – על דברתי מלכיצדק – יהיה צורך בשינוי התורה. כל עוד תורת משה הייתה בתוקף, שום כהונה אחרת לא הייתה בתוקף.

האם התורה שונתה? פסוק 18 אומר שהמצווה / תורת משה "מתבטלת" ומאחר שאיננה עוד בתוקף, יש כעת כהונה חדשה על דברתי מלכיצדק. אילו הייתה תורת משה עדיין בתוקף, ישוע לא היה יכול לתפקד ככוהן. אבל מאחר שתורת משה איננה עוד בתוקף, ישוע יכול להיות כוהן על דברתי מלכיצדק. מכאן שתורת משה "איבדה מתוקפה" לטובת תורה חדשה, שהיא היסוד עבור הכהונה על דברתי מלכיצדק.

 

ד. התורה החדשה

הטיעון הרביעי שתומך בכך שתורת משה איבדה מתוקפה לגבי המאמין המשיחי מתמקד באותו חלק של התורה שרוב האנשים רוצים להמשיך להחזיק בו – עשרת הדיברות. קטע חשוב שעוסק בכך הוא האיגרת השנייה אל הקורינתים ג 11-2:

" הֲרֵי אַתֶּם אִגַּרְתֵּנוּ הַכְּתוּבָה בְּלִבֵּנוּ, וְכָל אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ וְקוֹרֵא אוֹתָהּ. רוֹאִים בְּבֵרוּר שֶׁאַתֶּם אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ הַנֶּעֱזֶרֶת עַל יָדֵינוּ – כְּתוּבָה לֹא בִּדְיוֹ, אֶלָּא בְּרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, לֹא עַל לוּחוֹת אֶבֶן, אֶלָּא עַל לוּחוֹת שֶׁל לֵב בָּשָׂר. וּבִגְלַל הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן כָּזֶה בֵּאלֹהִים. לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֻכְשָׁרִים בְּאֹפֶן שֶׁנַּחְשֹׁב כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נוֹבֵעַ מֵעַצְמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּשְׁרֵנוּ בָּא מֵאֵת אֱלֹהִים. הוּא הִכְשִׁיר אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים שֶׁל בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה, אֶלָּא שֶׁל הָרוּחַ; שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה. וְאִם שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הַמָּוֶת, הֶחָקוּק אוֹתִיּוֹת בְּאֶבֶן, נִמְלָא כָּבוֹד עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יָכְלוּ לְהַבִּיט אֶל פְּנֵי מֹשֶׁה בִּגְלַל זִיו פָּנָיו הַחוֹלֵף, הַאִם שֵׁרוּת שֶׁל מִשְׁטַר הָרוּחַ לֹא יִמָּלֵא כָּבוֹד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? הֲרֵי אִם שֵׁרוּת הַהַרְשָׁעָה לוֹבֵשׁ כָּבוֹד, כָּל שֶׁכֵּן מַרְבֶּה לְהִתְעַלּוֹת בְּכָבוֹד שֵׁרוּת הַהַצְדָּקָה! הֵן אֲפִלּוּ מַה שֶּׁלָּבַשׁ כָּבוֹד, כְּבוֹדוֹ הָיָה לְאַיִן בִּגְלַל הַכָּבוֹד הַנַּעֲלֶה יוֹתֵר. וְאִם מַה שֶּׁבָּטֵל לָבַשׁ כָּבוֹד, הַבִּלְתִּי חוֹלֵף נִכְבָּד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!"

ראשית, יש להבין מה אומר שאול אודות תורת משה. בפסוק 7 היא נקראת "שירות של משטר המוות". בפסוק 9 היא נקראת "שירות ההרשעה". אלו הם תיאורים שליליים, לכאורה, אך משקפים את המציאות, לאור מעשה הישועה של ישוע. בפסוקים 3 ו-7 מופנים הזרקורים לעשרת הדיברות (שכן אלו הן המצוות החקוקות על אבן). הנקודה העיקרית היא, אם כן, שתורת משה, ובייחוד כפי שהיא מיוצגת בעשרת הדיברות, היא "שירות של משטר המוות" ו"שירות ההרשעה". אילו היו עשרת הדיברות עדיין בתוקף כיום, זה היה עדיין נכון. אבל הם אינם בתוקף עוד, שכן פסוקים 7 ו-11 קובעים שהתורה חלפה והתבטלה. המילה היוונית שמשמשת כאן היא katargeo שמשמעה "להפוך ללא-אופרטיבי, לחסר תועלת". מאחר שהדגש בקטע זה מושם על עשרת הדיברות, משמעות הדבר היא שעשרת הדיברות חלפו. הנקודה המרכזית ברורה מאוד; תורת משה, ובייחוד עשרת הדיברות, איננה עוד בתוקף. למעשה, עליונותה של תורת המשיח נראית בכך שהיא אף פעם לא תהיה חסרת תועלת.

שאול כתב באיגרת אל האפסים ב 16-11: "עַל כֵּן זִכְרוּ אַתֶּם מֶה הָיָה בֶּעָבָר, אַתֶּם, הַגּוֹיִם מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַנִּקְרָאִים 'עֲרֵלִים' בְּפִי הַנִּקְרָאִים 'נִמּוֹלִים', אֲשֶׁר מִילָתָם בַּבָּשָׂר וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם הִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הֱיִיתֶם בְּלִי מָשִׁיחַ, זָרִים לַעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים לִבְרִיתוֹת הַהַבְטָחָה, מְחֻסְּרֵי תִּקְוָה וּלְלֹא אֱלֹהִים בָּעוֹלָם. אֲבָל כָּעֵת, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַתֶּם הָרְחוֹקִים בֶּעָבָר, נִהְיֵיתֶם קְרוֹבִים עַל יְדֵי דַּם הַמָּשִׁיחַ. הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל־יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה".

ובאפסים ג 6 נאמר: "שֶׁיִּהְיוּ הַגּוֹיִם שֻׁתָּפֵי נַחֲלָה, שֻׁתָּפֵי גּוּף וְשֻׁתָּפֵי הַהַבְטָחָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עַל יְדֵי הַבְּשׂוֹרָה".

בעיקרו של דבר, שאול אומר שאלוהים כרת בריתות מסוימות עם העם היהודי. למעשה היו ארבע בריתות נצחיות ובלתי מותנות שאלוהים כרת עִם ישראל: הברית עם אברהם, הברית בקשר לארץ ישראל, הברית עם דוד והברית החדשה. שיעורים אחרים עוסקים ביתר הרחבה בבריתות השונות האלו (ראה את השיעור "שמונה הבריתות שבכתבי הקודש").כל הברכות שאלוהים מעניק, הן החומריות והן הרוחניות, מועברות באמצעות ארבע הבריתות הנצחיות והבלתי מותנות האלו שנכרתו עם העם היהודי. בו בזמן מצביע שאול על כך שאלוהים הוסיף ברית חמישית שהייתה זמנית ומותנית: ברית משה, שכוללת את תורת משה.

לסיכום סעיף זה: התורה היא חטיבה שמורכבת מתרי"ג מצוות, ואיבדה מתוקפה (עבור המאמין המשיחי). אין אף מצווה שהמשיכה את קיומה אחרי צליבת המשיח. התורה קיימת וניתן להשתמש בה בתור כלי לימודי שמראה מהי אמת המידה של אלוהים לצדקה ושמצביע על כך שבני האדם הם חוטאים שזקוקים לכפרה – לקרבן שישלם את המחיר במקומם. אפשר להשתמש בה כדי להנחות אנשים אל המשיח (גלטים ג 25-23). אבל היא חדלה לתפקד כבעלת סמכות על בני האדם.

 

גם בקרב חז"ל

הרעיון הזה שהמשיח יבטל את תורת משה ויביא איתו אחת חדשה, לא זר גם ליהדות הרבנית.

“כן מצוי במדרשים רעיון התורה החדשה שעתידה להינתן על ידי המשיח, ואף האמונה החדשה שלו. בספר הזוהר פותח הרעיון ושולב בתורת הקבלה, ומצינו שם שמלך המשיח יהיה קשור לפרצוף האלהי העליון, הנקרא עתיקא קדישא, ולא לפרצוף ‘זעיר אנפץ’ התחתון השולט היום. לפיכך גם תורתו תהיה במעלה גבוהה יותר ויהיה לה אופי שונה: בימות המשיח תהיה ההשגה כללית, אינטואיטיבית ומיסטית, ולא אינטלקטואלית דיסקורסיבית כמו היום”. (פרופ’ יהודה ליבס)

לא מזמן התגלגל אלינו עלון קצרצר של תנועת חב”ד, העוסק בימות המשיח. למרות שחסידי תנועה זו נִמנים על הזרם האורתודוקסי-חרדי, נמצא באותו עלון מאמר נועז הטוען כי לפי האמונה החסידית, בימות המשיח ישוב החזיר (הלא הוא סמל הטומאה ביהדות) ויהיה כשר למאכל!

אחד הרמזים שניתנו לכך, היה שמו של החזיר – המורכב מהשורש ח.ז.ר. – המסמל את חזרתה של אותה חיה להיות טהורה. גם בספר “אוצרות אחרית הימים” כתוב: “למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב”ה להחזירו לישראל” (עמוד ק”ז).  ז”א שבעידן המשיחי יחזור החזיר להיות כשר.

אמונה זו מתאימה להפליא לכתוב במדרש תהילים קמו: “מתיר אסורים (תהילים קמו’, ז), מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקדוש ברוך-הוא לעתיד לבוא”.

“הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח”. במקום אחר נאמר: “עתיד הקב״ה שהוא יושב בגן עדן ודורש בה וכל צדיקי עולם יושבין לפניו… והקב״ה דורש לפניהן טעמי תורה חדשה שעתיד הקב״ה ליתן להם על ידי משיח”.

 

המאמין המשיחי כפוף לתורה חדשה

תורת משה איבדה מתוקפה והמאמינים המשיחיים כפופים כעת לתורה חדשה. תורה חדשה זו נקראת "תורת המשיח" בגלטים ו 2 "ותורת רוח החיים" ברומים ח 2. התורה החדשה נבדלת לחלוטין מתורת משה. תורת המשיח מכילה את כל המצוות שישימות עבור המאמין הכפוף לברית החדשה.

הסיבה לכך שקיים בלבול כה גדול בנוגע לקשר בין תורת משה לתורת המשיח היא שרבות מהמצוות בתורת המשיח דומות לאלו הקיימות בתורת משה, ולכן מאמינים רבים הסיקו שחלקים מסוימים של התורה נותרו על כנם. אבל כאמור זה לא יכול להיות המקרה, ואת ההסבר לזהוּת בין המצוות יש לחפש במקום אחר.

את ההסבר הזה הכי קל להבין אם מבינים שיש בספר הבריתות (התנ"ך והברית החדשה) אוסף של קודים אתיים; כמו הקוד של גן עדן, של אדם, של נוח, של משה והקוד המשיחי. קוד חדש יכיל תמיד כמה מצוות שיהיו זהות לאלו שהיו בקוד הקודם, אבל אין זאת אומרת שהקוד הקודם עדיין בתוקף. בעוד שמצוות מסוימות מקוד החוקים שניתנו לאדם היו קיימות גם בקוד החוקים ששררו בגן עדן, אין זה אומר שהקוד של גן עדן עדיין היה חלקית בתוקף. הקוד של גן עדן חדל לתפקד כאשר אדם וחווה חטאו ואכלו מהפרי. אותו הדבר נכון כאשר אנחנו משווים את תורת המשיח עם תורת משה. יש הרבה מצוות דומות. לדוגמה, תשעה מתוך עשרת הדיברות (הכול חוץ משמירת שבת) קיימים בתורת המשיח, אבל אין זאת אומרת שתורת משה עדיין בתוקף.

כדי להדגים זאת אשתמש בדוגמה שרבים התנסו בה בעצמם. קיבלתי את רישיון הנהיגה הראשון שלי במדינת קליפורניה וכל עוד נהגתי בקליפורניה, הייתי כפוף לחוקי התנועה של מדינה זו. אבל לאחר כמה שנים עברתי לגור בניו יורק. ברגע שעזבתי את קליפורניה, חדלתי להיות כפוף לחוקי התנועה של קליפורניה. חוקי התנועה של מדינה זו הפכו להיות לא-אופרטיביים, חסרי השפעה במקרה שלי. כעת הנהיגה שלי הייתה כפופה למערכת חוק חדשה – חוקי התנועה של מדינת ניו יורק. חוקים רבים היו שונים. לדוגמה, בקליפורניה יכולתי לפנות ימינה באור אדום אחרי עצירה ומתן זכות קדימה, אבל בניו יורק לא הותרה פנייה ימינה בזמן שהאור ברמזור אדום. היה גם הרבה מהדומה בחוקיהן של שתי המדינות; כמו למשל החוק הדורש שאעצור באור אדום. כאשר עצרתי באור אדום, לא עשיתי זאת מתוך ציות לרשויות של קליפורניה, כפי שנהגתי לעשות בעבר, אלא מתוך ציות לרשויות במדינת ניו יורק. המשכתי בנסיעה כאשר הרמזור התחלף לירוק – לא מתוך ציות לחוקי קליפורניה אלא בגלל החוק בניו יורק. אם הייתי עובר באור אדום מבלי לעצור הרי שלא הייתי אשם בהפרת החוק של קליפורניה אלא בהפרת חוקי ניו יורק. חוקים רבים היו דומים, אבל הם היו שייכים לשתי מערכות חוקים שונות ונבדלות לגמרי.

תורת משה איבדה מתוקפה והמאמינים כפופים כעת לתורת המשיח. רבות מהמצוות שונות זו מזו. למשל, בכפוף לתורת משה נאסר לאכול בשר חזיר, אבל במסגרת תורת המשיח, מי שרוצה בכך יכול לבחור לאכול בשר זה. רבות מהמצוות דומות זו לזו, אף על פי כן הן כלולות בשתי מערכות נפרדות. לפיכך, אם אדם מסוים אינו רוצח או גונב, זה כך לא בגלל תורת משה אלא בגלל תורת המשיח. מצד שני, אם אדם מסוים כן גונב, הוא אינו אשם בהפרת תורת משה אלא בהפרת תורת המשיח.

הבנה זו עשויה לפתור בעיות רבות שרווחות בקרב המשיחיים (בעיקר פונדמטליסטים) בנוגע לסוגיות שונות כמו השבת, מעשרות, והשאלה אם מותר לנשים ללבוש מכנסיים. אם המצוות בנוגע לדברים אלה מבוססות רק על תורת משה ולא על תורת המשיח, הרי שאין להן תוקף עבור המאמין הכפוף לברית החדשה.

 

עיקרון החירות

כפי שנאמר לעיל, מי שמאמין בישוע המשיח שוחרר מתורת משה. כלומר, הוא חופשי מהכורח לשמור מצוות וחוקים כלשהם ממערכת החוקים של תורת משה. אבל מצד שני, הוא גם חופשי לשמור חלקים מתורת משה, אם רצונו בכך.

במעשיו של שאול השליח, שפירושיו מראים בבירור שהוא דגל בחירות מן התורה, ניתן למצוא אסמכתא דווקא לחירות הזו לשמור את התורה. הנדר שלו במעשי השליחים יח 18 מבוסס על במדבר ו 2, 5, 9, 18. רצונו להיות בירושלים בחג השבועות (מעשי השליחים כ 16) מבוסס על דברים טז 16. ובמעשי השליחים כא 26-17 מתואר השליח שהדגיש כל כך את החירות שיש למאמין מתורת משה, בתור מי ששמר את התורה בעצמו.

המאמין חופשי מתורת משה, אבל הוא גם חופשי לשמור חלקים ממנה. לכן, אם מאמין יהודי חש צורך להימנע מאכילת חזיר, הרי שהוא חופשי לנהוג כך. זה נכון גם לגבי כל יתר המצוות. אבל, קיימות שתי סכנות שהמאמין המשיחי שבוחר מרצונו לשמור מצוות (לשמור את תורת משה) חייב להישמר מפניהן. סכנה אחת היא המחשבה שבעשותו כך הוא תורם במשהו להצדקתו ולהתקדשותו. זה לא נכון ויש להימנע מכך. הסכנה השנייה היא לצפות שאחרים ישמרו את אותן מצוות שהוא החליט לשמור. גם זה פסול במידה שווה וגובל בליגליזם. מי שנהנה מהחירות הניתנת לו לשמור תורה חייב להכיר בחירות שניתנת לזולת לבחור שלא לשמור תורה, ולכבד אותה.

 

 

התורה כסיפורת

התורה היא ספר אחד שמאוחר יותר חולק לחמישה חלקים – ספר בראשית, ספר שמות, ספר במדבר, ספר ויקרא, ספר דברים. התורה היא לא רק אוסף של מצוות אלא נכתבה עם סיבה והיא בעלת מסר מסוים. אם זאת, ישנה לכאורה בעיה שנתקבלת, והיא שניתן למצוא סתירה בעקרונות שמציגה התורה. מצד אחד התורה משדרת עקרון של "עשה וחיה", זאת אומרת קיום מצוות ללא שאלות מיותרות "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ואילו מהצד השני התורה משדרת עקרון של אמונה "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו 6), אלוהים החשיב את אברהם לצדיק לא כי עשה את המעשים הנכונים אלא כי האמין בו. לכאורה אנו מקבלים עקרון כפול הסותר את עצמו, מצד אחד נאמר לנו שמספיק להאמין באלוהים ומצד שני נאמר לנו שחובה עלינו לקיים את התורה אחרת נמות. שאלה נוספת שעולה ואליה נתייחס היא מדוע, 430 שנה לאחר שנתן אלוהים הבטחה באמונה לאברהם, החליט להוסיף גם את התורה, והאם בכלל יש הקשר בין השתיים?

 

התיאולוגיה בתורה

בתורה ישנו המפתח להבנת כתבי הקודש כולם והתורה ועקרונותיה בפרט, רצונו של אלוהים ותוכניתו של אלוהים עבור האנושות. ניתן לקבל אינדיקציות לכך על ידי קווי תפר ספרותיים, בעזרתם, ניתן לראות שהתורה עצמה כמהה ומצביעה עבורנו אל כיוון מסוים, היא בעצם לא באה להצביע על עצמה ולמשוך תשומת לב אליה (כפי שמקובל לחשוב היום), אלא להיפך, היא מעוניינת לשמש כתמרור עבורנו. ניתן לקחת כדוגמא את הפיות (שירה המפרשת סיפורת), בה גם משה, גם יעקב וגם בלעם קוראים לסובבים אותם ומספרים להם בפיות על אחרית הימים (בראשית מ"ט 1, במדבר כ"ד 14, דברים ל"א 29). לעיתים מתקבל הרושם כי הפיות הוא השלאגר של התורה ובו הפנינים הגדולות ביותר בתורה.

 

גם הטיפולוגיה בסיפורת של הדמויות תמיד מבקשת מאיתנו להסתכל קדימה, דמותו של יעקב מבשרת לנו על דמותו של יוסף ואילו דמותו של יוסף מבשרת לנו על דמותו של משה בעזרת הגבלות ביניהם. לדוגמא – יוסף היה לעבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, כך גם משה היה עבד עברי שקיבל את כוחו מאלוהים דרך ממלכת פרעה, יוסף היה נשוי לבתו של כהן גוי וכך גם משה היה נשוי לבתו של כהן גוי. שניהם נדחו על ידי עמם על אף שקיבלו מאלוהים את הסמכות לכך מכיוון שפקפקו בכך שאלוהים נתן להם סמכות זו.  אלוהים הרים את יוסף להציל את עמו לאחר שלושה סטים של חלומות, כך גם הרים את משה לאחר שפרעה ניסה לסכל את הבטחת אלוהים שלוש פעמים. כך גם צפויות דמויות אלו לבשר לנו על המנהיג עליו דיבר משה שייקח את מקומו בעתיד.

 

ניתוח חיבורי, בתורה ובתנ"ך כולו ישנם ניתוחים חיבורים המקשרים בין טקסטים, כאשר ליכוד של היחידה המילולית הקטנה ביותר נקראת in-textualitiy, דוגמא טובה לכך היא בראשית י"א 1-9 הכותב משחק עם האותיות נ.ב.ל (נָבְלָה, לְּבֵנָה, בָּבֶל, נִלְבְּנָה, לְבֵנִים, בָּלַל).

ישנו גם ליכוד במכלול רחב יותר הנקרא inner-textuality, הוא קישור פנימי בסיפורת של המחבר, לדוגמא: דברים י"ח 15 משה מצביע על מנהיג שיבוא ויתפוס את מקומו, כאשר מאוחר יותר בדברים ל"ד 10 (סוף התורה) נוספה הערה על כך שעדיין לא בא אותו מנהיג (נביא).

inter-textuality זה כבר הקשר בין טקסטים שלמים לטקסטים שלמים אחרים, כיצד חלק בתנ"ך משתמש בחלק אחר בתנ"ך, קדום לו. כל הברית החדשה (בעיקר הבשורה על פי מתי ואיגרות כגון הרומים \ העברים) מבוססות על הקשר הזה עם התנ"ך, כאשר הכותב מצפה מהקורא להכיר באופן יסודי את החלק טקסט האחר.  דוגמא נוספת לכך היא כותב מזמור ע"ב 17 יוצא מנקודת הנחה על ידיעתו של הקורא את הבטחת אלוהים לאברהם בפסוק 3 של בראשית י"ב ("וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר").

 

הנפילה

כשאנו נעזרים במפתחות תיאולגיים אלו, עלינו לבחון על מנת להבין את המסר של התורה ולאן היא מכוונת אותנו. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאלוהים קיים, היא אינה מנסה להוכיח זו כאשר בפסוק הראשון מדברת על קיומו. אלוהים בורא את העולם ובסוף בריאת העולם הכל מושלם "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א' 31). בתוך הבריאה המושלמת, מעניק אלוהים חופש בחירה מוחלט לאדם וחווה כאשר אוסר עליהם לאכול מעץ הדעת "הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב' 17). בתחילת פרק ג' נכנס הנחש (השטן) לתמונה ו"עוזר" להם למרוד נגד ציוויו של אלוהים "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן" (ג', 4). אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ובאותו הרגע מבינים כי חטאו לאלוהים, זה הוא הרגע הראשון מבריאת העולם שנכנס חטא לעולמם המושלם, מכאן החטא ילך ויגדל. כששמעו אדם וחווה את אלוהים מתקרב התחבאו ממנו "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים" (ג' 8) מפני שידעו כי חטאו. בחטא אדם האשים את חווה וחווה האשימה את הנחש, אלוהים מקלל תחילה את הנחש (ג' 14), לאחר מכן מעניש את חווה (ג' 16) ולבסוף מעניש את אדם (ג' 17).

 

תחילת ההבטחה – לאדם וחווה

אך בפסוק 15 מיד בסיום קללת הנחש ולפני הענשת חווה ואדם, באור הבושה והחטא הסורר את האווירה, נותן אלוהים הבטחה, את ההבטחה מבטיח אלוהים לנחש (שטן) שיום יבוא ויבוא אחד מהזרע של האישה שירמוס את ראשו של הנחש "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג 15), בעצם, יתקן את מה שעשה האדם הראשון כאשר נתן לחטא להיכנס לעולם בהשפעתו של השטן. זו היא תחילתה של ההבטחה החשובה ביותר שעליה בונה אלוהים את תוכניתו, אחריה נעקוב וננסה להבין את תכליתה והקשר שלה לתורה.

לאחר שמעניש את אדם, עשה אלוהים כותנות עור לאדם וחווה והלבישם (פסוק 31), על מנת לייצר את כותנות העור הללו היה עליו לשפוך דם (להרוג חיה), היה זה הרמז והדוגמא הראשונה לכך שלכפרה על חטא יש לשפוך דם. מה שילמד עם ישראל מאוחר יותר בתורה "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם  כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז 11)

 

המשך ההבטחה – לאברהם

כאמור, ההבטחה היא שיבוא מישהו שירמוס את השטן ואת החטא שנכנס בזכותו לעולם.

בבראשית י"ב 1-3 מקבל אברהם הבטחה מאלוהים על כך שזה יברך אותו ואת זרעו, כמו כן שמזרעו תבוא ברכה לכל העולם. אלוהים מעביר לאברהם את אותה ההבטחה שנתן לאדם וחווה קודם לכן בגן עדן, כעת אנו יכולים לעקוב אחר ההבטחה והשושלת שממנה יגיע.

מאוחר יותר, בפסוק 6 של פרק ט"ו מצדיק אלוהים את אברהם בשל אמונתו בו, לא על בסיס קיום מצוות, לא כי עשה מעשה כלשהו, גם לא על בסיס היותו אדם דגול, אלא בשל אמונתו באלוהים "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

אם כך, כל שעל האדם לעשות הוא להאמין באלוהים. מה היה הצורך 430 שנה מאוחר יותר בהוספת התורה על ההבטחה שנתן אלוהים ועל ההצדקה שכבר חילק לבני האדם בתמורה לאמונתם בו בלבד? שהרי התורה הביאה קנה מידה חדש לצדקה בו אף אחד לא עמד.

 

יציאת מצריים

בשמות ג' 10-12 מסרב משה לבקשת אלוהים לגשת לפרעה לשם שחרור העם ממצרים בטענה כי אין הוא בעל סמכות, בתמורה, נתן אלוהים אות  למשה: "זֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", על פני השטח האות נראה קצת מוזר, אלוהים אומר למשה שכאות הם והעם יעבדו אותו על 'ההר הזה', אך באות הזו נותן אלוהים את הסיבה והתכלית לרצונו לשחרר את עמו ממצרים – על מנת שיעבדו אותו, שישתחוו לו, שיאמינו בו.

שמות י"ט 3-6 בני ישראל יצאו ממצרים ובאו אל ההר שבו הבטיח אלוהים למשה כי יעבדו אותו, על ההר נותן אלוהים את הסיבה לכך שהוא בוחר בהם, ונותן להם הבטחה, אם תקיימו את הברית: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים … וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אלוהים בוחר בעם ישראל על מנת שיהיו ה"שגרירים" שלו בקרב העולם, אלוהים קדוש (שונה) משאר האלילים ולכן הוא גם מצפה מהעם להיות קדוש (שונה) משאר העמים, העמים יוכלו לחבור לעם ישראל אם ירצו להאמין באלוהיהם.

לאחר מכן מעניק אלוהים לבני ישראל את לוחות הברית שזה עתה כרת איתם. בלוחות אלו כתוב ה"עשה ואל תעשה" הבסיסי עבור העם על מנת לשמור על קדושתו אל מול שאר העמים ובהתאם לרצונו של אלוהים. לאחר מכן מוסיף אלוהים עוד ועוד מצוות והגבלות של עשה ואל תעשה לעם, כל אלו ביחד נקראים כיום "תורת משה" (או "מצוות משה"), אך השאלה היא, מדוע נתן אלוהים לעם ישראל את "תורת משה"? במידה ועם ישראל היה הולך בדרך אלוהים ועושה כרצונו, לא היה צורך בתורה שכזאת, אך מכיוון שעם ישראל, על אף שראה את אלוהים עושה ניסים מול עיניו – מרד באלוהים, התלונן ועבד אלילים אחרים, נאלץ אלוהים לתת את המצוות הללו. על מנת שידעו מה מותר ומה אסור להם. עולה השאלה אם כך, האם מצוות אלו שינו ולא במעט את גישת ליבם ואמונתם של בני ישראל? הבא נבדוק:

 

אמונה כנגד תורה

הבא נבחן טיפולוגית את ליבם של בני ישראל בסיפורת של לפני ואחרי מעמד הר סיני וקבלת המצוות:

 

לפני מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה		לאחר מעמד הר סיני וקבלת מצוות התורה
1.     העם הולך במשך שלושה ימים (שמות ט"ו: 22) 2.     העם מתלונן (שמות ט"ו: 24; ט"ז: 2, 7, 8; י"ז: 3) 3.     העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (שמות ט"ז: 3) 4.     אלוהים נותן מן ושליו (שמות ט"ז: 1-36) 5.     העם מתלונן האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (שמות י"ז: 7) 6.     מים מהסלע (שמות י"ז: 1-7) 7.     קרב עם העמלקים (שמות י"ז: 8-16) 8.     הופעה של כהן שהוא גוי (שמות י"ח) 9.     העם מקשה על משה ונהיה "כבד" מידי עבורו (שמות י"ח: 18) 10. בחירת שבעים זקנים בכדי לעזור ולהקל על משה (שמות י"ח: 21-22, כ"ד: 9).	מ ע מ ד   ה ר   ס י נ י	1.     העם הולך במשך שלושה ימים (במדבר י': 33) 2.     העם מתלונן (במדבר י"א: 1; י"ד: 2, 27, 29, 36, ועוד…) 3.     העם ממשיך להתלונן ומביע כמיהה למצרים ולבשר (במדבר י"א: 4-5) 4.     אלוהים נותן מן ושליו (במדבר י"א: 4-34) 5.     העם מתלונן האם אלוהים בכלל קיים – "היש יהוה בקרבנו"? (במדבר י"א: 20) 6.     מים מהסלע (במדבר כ': 1-12) 7.     קרב עם עמלק (במדבר י"ד: 45) 8.     הופעה של כהן גוי (במדבר י': 29-32) 9.     נהיה העם כבד מדי למשה (במדבר י"א: 14) 10. בחירת שבעים זקנים בכדי להקל על משה (במדבר י"א: 16)

 

לפני מעמד הר סיני הייתה אמונה באלוהים בקרב בחירי אלוהים, לדוגמא בראשית ט"ו 6, שמות ד' 31, י"ד 31. אך בקרב העם עצמו לא כלכך הייתה. כמו כן לאחר מעמד הר סיני ניתן לראות כי נעלמה האמונה באלוהים בקרב העם, לדוגמא: במדבר י"ד  11, כ' 12, דברים א' 32, ט' 23. עם ישראל מואשם על ידי אלוהים בחוסר-אמונה והעונש על כך היה לא להיכנס לארץ המובטחת. אפילו משה נענש על חוסר אמונה זו כשהכה פעמיים בסלע ולכן גם אותו העניש אלוהים בעונש דומה.

כפי שראינו, המצוות לא הועילו בשינוי בגישת ליבם ואמונתם של עם ישראל, עם ישראל המשיך להתלונן ולרטון בחוסר אמונה אף על פי שראו את נסיו של אלוהים במו עיניהם, אך לא רק בתקופה ההיא הייתה הבעיה, לאורך כל סיפורי התנ"ך עם ישראל עבד אלילים אחרים, מתלונן, לא מאמין, לא הלך בדרכי אלוהים, לא מקיים את מצוותיו וחוטא ללא הרף. אם כך, חוזרת השאלה – לשם מה בכל זאת ניתנו המצוות, ומה כן יעשה את השינוי הדרוש בלבם של בני ישראל ובליבם המורד של בני האדם ככלל?

ניתן לראות שהתורה מנסה להצביע לנו על משהו בעזרת דפוס ברור, תפר טיפולוגי שחוזר על עצמו בין גן-עדן לבין התורה, ממש כאילו התורה היא הצל של גן עדן:

גן עדן מול אוהל מועד

גן עדן	הצל – אוהל מועד
ציווי בריאת היום הראשון (בראשית א' 5)	ציווי בנייה ראשון (שמות כ"ה 1)
ציווי בריאת היום השני (בראשית א' 8)	ציווי בנייה שני (שמות ל 11)
ציווי בריאת היום השלישי (בראשית א' 13)	ציווי בנייה שלישי (שמות ל 17)
ציווי בריאת היום הרביעי (בראשית א' 19)	ציווי בנייה רביעי (שמות ל 22)
ציווי בריאת היום החמישי (בראשית א' 23)	ציווי בנייה חמישי (שמות ל 34)
ציווי בריאת היום השישי (בראשית א' 31)	ציווי בנייה שישי (שמות ל"א 1)
שבת והכרזת סיום העבודה (בראשית ב' 2)	שבת והכרזת סיום העבודה (שמות ל"ט 32)
בחינת העבודה (בראשית א' 31)	בחינת העבודה (שמות ל"ט 43)
ברכה (בראשית א' 22)	ברכה (שמות ל"ט 43)
נפילה בחטא (בראשית ג')	נפילה בחטא (ויקרא י')
אלוהים מתהלך בקרב אנשיו (בראשית ג' 8)	אלוהים מתהלך בקרב אנשיו (ויקרא כ"ו 12)
על אדם היה לשמור את הגן (בראשית ב' 15)	על הלווים לשמור על האוהל  (במדבר ג' 7-8)
אבנים יקרות בגן עדן (בראשית ג' 21)	אותן אבנים יקרות באוהל מועד (שמות כ"ח 41, כ"ט 8, מ' 41, ויקרא ח' 13, במדבר י"א 7)
הכניסה לגן עדן מהמזרח	הכניסה לאוהל מועד מהמזרח
כרובים שומרים על הגישה (בראשית ג' 24)	כרובים שומרים על הגישה (שמות כ"ה 18-22)

 

אוהל מועד הוא בעצם צל של מה שאבד (גן עדן) ושל מה שישוחזר,  אם נמשיך ונשווה בין גן עדן לאוהל המועד נשכיל לגלות שעתיד עם ישראל לצאת לגלות, שהרי אדם וחווה הוגלו מהגן, והכן עם ישראל יצא לגלות. אך בנוסף לכך קיבלו אדם וחווה הבטחה מאלוהים על בואו של האחד שעתיד לפתור את בעיית החטא שנכנס דרכם לעולם. גם משה נתן הבטחה לאותו האחד אשר לו על עם ישראל להישמע (יוזכר בהמשך).

התורה והעונש שהיא מביאה על אי קיום מצוותיה, בדיוק כמו המבול – לא יעיל כנגד שחיתות הלב האנושי (החטא) וחוסר האמונה.

אבל התורה לא באה לתת את הפתרון הסופי, אלא להוות מדריכה זמנית להתנהגותו של זה הרוצה ללכת אחרי אלוהים, כמו כן להפגין את קדושתו ועליונותו של אלוהים. היא אינה מסוגלת להחליף את האמונה או להתמודד על החטא, היא נועדה לפקח על שחיטות הלב האנושי, עד אשר יגיע זה שיעשה את אותה העבודה אך בליבו של האדם.

 

התורה כאומנת זמנית

מצוות התורה לא נפלו כבלוק מאוחד מהשמים (לעומת אמונם של כמה מזרמי היהדות המסורתית-מודרנית), אלא ניתנו לעם בחלקים, כל חלק כתגובה לכישלון \ לחטא שהעם ביצע, ניתן לראות שכל פעם שהעם חוטא, מתקבלות מצוות חדשות על ידי אלוהים הקשורות ישירות לחטא שביצע העם, ולאחר מכן ניתן לראות סיפורת שמפרשת את המצוות עצמן ופיות שמפרש את הסיפורת, לדוגמא: ויקרא פרק י' ישנה סיפורת על בני אהרון (נדב ואביהוא) ועל חטאיהם של האש הזרה שהביאו למזבח. מיד אחרי, בפרק י"א, ישנן מצוות שהן הוראות לכוהנים הקשורות למזבח וקורבנות – ישירות בהקשר לסיפורת (החטא) בפרק הקודם. מכך ניתן לראות שהמצוות ניתנו על מנת להחזיר את העם לדרך הישר ולגרום לכך שלא יהיו תירוצים לחטאים לחזור על עצמם בעתיד.

לתורה דפוס שחוזר על עצמו:
סיפור (לרוב על חטא כלשהו בעם) – קבלת מצוות (הקשורות לאותו החטא)

לכן אסור לנו להתייחס לתורה כאל משהו לא ברור שאלוהים נתן כי רצה שנעשה לעד מבלי לשאול שאלות, לתהות או לחקור, אלא כאל משהו שהייתה לו סיבה ותכלית ועלינו לחקור כי אלוהים מצפה מאיתנו לחקור, הרי לשם זה ברא לנו את שכלנו, על מנת להבין את תכליתה וייעודה של התורה שניתנה על ידי משה.

אף על פי זאת, רבים יאמרו שאלוהים נתן את התורה לקיימה 'לעולם'. זאת מכיוון שכיום בשפה העברית המודרנית 'לעולם' משמעותו 'לתמיד', 'ללא סוף', 'לעד'. אך המושג 'לעולם' המקראי אינו זהה. ל'לעולם' המקראי כן יכול להיות סוף, והוא לעולמה של תקופה, דוגמא ל'לעולם' שהוא רק זמני ניתן למצוא בישעיהו ל"ב 14 ומקומות אחרים.

 

רוח הקודש כלוקחת מקומה של התורה

בפרק י"א של ספר במדבר מתכנסים שבעים זקנים בבחירת משה לאחר שאלוהים ציווה עליו זאת על מנת שיהיו לו לעזרה, לאחר התכנסותם נפלה עליהם רוח הקודש והחלו להתנבא, לאחר שסיימו ועזבו את האוהל בו היו, שניים מהם נשארו והמשיכו להתנבא, אז התריס יהושע בן נון במשה על כך שהם עדיין מתנבאים, משה ענה לו: " "ו וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." (במדבר י"א 29) משה עונה "הלוואי ואלוהים ייתן את רוחו על כל העם ושכולם יתנבאו".

מזאת ניתן ללמוד שהשינוי בחייהם של אנשים יכול להתבצע בעזרת רוח הקודש שמעניק אלוהים לאנשים.

מאוחר יותר, גם יואל הנביא מתנבא על כך "וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ, וְגַם עַל-הָעֲבָדִים וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי" (יואל ג' 1-2). גם יחזקאל ניבא כך: " וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל ל"ו 26). השינוי אם כך, הוא רק בעזרת רוח קודשו של אלוהים. השאלה היא כיצד אדם יוכל לקבל את רוח הקודש ומי יביא אותה, התשובה המתבקשת היא: כיצד = באמונה. מי יביא אותה = אותו אחד שעתיד לענות על ההבטחה שניתנה לחווה, לאברהם ואותו אחד שמשה הצביע עליו גם כן.

התורה היא מדריך התנהגות זמני עד לבוא רוח הקודש ע"י מביא ההבטחה, שתתפוס את מקומה של התורה, כאשר עד אז נועדה היא להצביע ולכוון אל ההבטחה.

כיום, בקרב היהודים נחשב משה לנביא הגדול ביותר שנתן אלוהים לעם. אך לא כך התורה בעצמה אומרת. משה בעצמו ניבא על אחד אחר שיבוא, שלו על העם להישמע: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח 15)  זה הוא אותו האחד שאותו הבטיח אלוהים לאדם וחווה שיטפל בחטא שנכנס לעולם דרכם, כמו כן אותו האחד שהבטיח אלוהים לאברהם שדרך זרעו יבוא ויהווה ברכה לכל עמי העולם.

משה רק התחיל את הנושא "החם" של התורה – "מי הוא שיביא את ההבטחה", על כך דיברו והתנבאו הנביאים ובהם השתמש אלוהים על מנת ליצור תעודת זהות לאותו מביא הבטחה, שמאוחר יותר כבר קיבל שם-תואר הידוע גם כיום: "המשיח".

אפילו היהדות המסורתית ערה לכך "כּל הַנְבִיאִים כּולָן לא נִתְנבְּאו אֶלָּא ליְמוֹת הַמָּשִׁיחַ" (תלמוד, מסכת בבלי סנהדרין צ"ט, ע"א).

ובכל זאת אנו יודעים כי לא היה זה יהושע בן-נון שעליו דיבר משה, גם לא דוד המלך, אף לא אחד מהנביאים, איך אנו יודעים?

ישנו כמעין "עורך ראשי" לתנ"ך, ככל הנראה היה זה אחד הנביאים, אך לא ידוע במדויק, אותו אחד שהשלים והוסיף הערות שונות בתנ"ך, לדוגמא בפרק האחרון בתורה הוסיף: " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד 6)  משה כמובן לא יכל היה לכתוב טקסט זה שהרי לא היה בחיים, יש לכך דוגמאות אין-ספור וניתן ללמוד עוד על כך דרך 'ביקורת המקרא'.

אותו "עורך ראשי" הוסיף בסופה של התורה הערה כנגד הצהרתו של משה לכך שיגיע נביא כמוהו שאליו על העם לשמוע: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים ל"ד 10) זאת אומרת שלא יכל היה זה להיות יהושע בן-נון. המלכים והנביאים שקמו לאחר מכן בעצמם דיברו ביניהם על זה שעתיד לבוא, לדוגמא, דוד המלך דיבר עליו בהקשר להבטחת אלוהים לאברהם "כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ, וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ" (תהילים ל"ז 22), כמו כן: " יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" (תהילים ע"ב 17)  לכן גם הם עצמם לא יכלו להיות זה שמשה דיבר עליו, הוא חייב להיות מישהו אחרי זמן חתימתו של התנ"ך.

מכך אנו למדים כי תכליתה של התורה היא בעצם המשיח, היא כמהה אליו ומצביעה אליו, היא אינה מסנה למשוך תשומת לב אל עצמה אלא רק לזמן קצוב – עד אשר יגיע המשיח לו ההבטחה. המשיח כאמור לא בא להצביע על התורה, לעומת מחשבתם של זרמים מסוימים ביהדות), אלא התורה היא זו שבאה להצביע על המשיח!

 

 

הבנת הברית החדשה באור התורה

על כן הבנו ופירשנו את התנ"ך על ידי התנ"ך, אך לאדם המאמין בברית החדשה ניתן רק להבין טוב יותר את הברית החדשה באור התורה, שהרי מחברי הברית החדשה היו בקיאים בתורה בצורה יוצאת מן הכלל ולכן כמובן מאליו שהקורא בברית החדשה כבר מכיר על בוריה את התורה והתנ"ך. שהרי באותה התקופה כולם ציפו לבואו של המשיח – שהרי לא מעצמם לקחו זאת, אלא מהתורה עצמה. לזה גם התכוון ישוע כשאמר: "אַתֶּם חוֹקְרִים אֶת הַכְּתוּבִים, כִּי חוֹשְׁבִים אַתֶּם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם, וְהֵם הַמְּעִידִים עָלַי" (יוחנן ה' 39). חיי העולם לא נמצאים בתמרור, אלא במי שהתמרור מפנה אליו – המשיח.

לזה גם התכוון שאול כשכתב: "אַחַי, אֲדַבֵּר מִנְּקֻדַּת רְאוּת אֱנוֹשִׁית, אֲפִלּוּ צַוָּאָה שֶׁל אָדָם, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָה תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלָהּ אוֹ לְהוֹסִיף עָלֶיהָ. וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר "לִזְרָעֶיךָ", כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא "לְזַרְעֲךָ", כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ. הֲרֵינִי אוֹמֵר זֹאת: בְּרִית אֲשֶׁר אֱלֹהִים כָּרַת מִקֶּדֶם, הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה אַחֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לֹא תּוּכַל לְהָפֵר אוֹתָהּ וּלְבַטֵּל אֶת הַהַבְטָחָה; שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה. אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה. הַתּוֹרָה נִמְסְרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים בִּידֵי מְתַוֵּךְ. הַמְתַוֵּךְ אֵינֶנּוּ שֶׁל אֶחָד וֶאֱלֹהִים הוּא אֶחָד. הַאִם מִכָּאן שֶׁהַתּוֹרָה נוֹגֶדֶת אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים? חָלִילָה! שֶׁכֵּן אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה. אֲבָל הַמִּקְרָא הִסְגִּיר אֶת הַכֹּל בְּיַד הַחֵטְא, כְּדֵי שֶׁעַל סְמַךְ אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תִּנָּתֵן הַהַבְטָחָה לַמַּאֲמִינִים. לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה. אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת. (גלטים ג').

תכלית התורה היא המשיח, על תכליתה של התורה דנו והתנבאו כל אשר באו לאחר התורה, ועל כן הכתובים והנביאים הם התוספת לתורה – השיחה על התורה ועל תכליתה – המשיח. והמפרשת של התורה ותכליתה – המשיח. לכן אין צורך לחפש בתורות שבעל-פה את פירושי התורה, כי בתנ"ך כבר צפונים להם הפירושים לתורה.

---

מתי ה 17-19:

17 אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם.

"הַתּוֹרָה והַנְּבִיאִים"

את מה ישוע בא לא לבטל אלא לקיים? יש אלו שחושבים שישוע מדבר על מצוות ברית סיני. אבל יש לשים לב שישוע לא אומר שהוא בא "לקיים\למלא את מצוות ברית סיני", אלא לקיים\למלא את "הַתּוֹרָה והַנְּבִיאִים" (מצוות סיני הן רק חלק קטן מספר התורה, בעוד בנביאים אין מצוות).

אם כך, באומרו "התורה והנביאים" מתייחס ישוע לתנ"ך כולו. מה הכוונה כי ישוע "בא למלא את התנ"ך"? לכל אורך התנ"ך, שזורה כמיהה, הכמיהה לאותו אחד שיבוא ויגשים את המשימה לברוא במותו ותחייתו את קהילת המשיח של יהודים וגויים ("סוד הקהילה", אפסים ג 4-5):

• וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב ג)
• וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (בראשית כב יח)
• וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד (ישעיהו יא י)
• וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם (ישעיהו מב ו)
• וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ (ישעיהו מט ו)
• וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם (זכריה ב יד)
• וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי (הושע ב כה)
• וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ (תהילים עב יז)
• "הַלְלוּ-אֶת יהוה כָּל-גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל-הָאֻמִּים."(תהילים קיז' א')
• "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ" (דברים לב' מג')
• "עַל-כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה." (תהילים יח' נ')

"לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם"

 

19 לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

 

"גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם"