הברית החדשה בראי ההיסטורי- טעויות היסטוריות בברית החדשה?

במאמר “הברית החדשה בראי ההיסטוריה”, יריב ק. מציע חמש “טעויות” היסטוריות על פי דעתו שנמצאות בברית החדשה, דבר שקורא תיגר על מהימנותה. הוא כותב: “השורות הבאות ישתדלו לגלות את האמת ההיסטורית- שהברית החדשה אינה מהימנה מבחינה היסטורית ושהמסופר בה הוא גיבוב של אמת ובדיה במקרה הטוב ומופרך לחלוטין במקרה הרע.”

למען האמת, היחיד שמגבב בדיה ולא אמין הוא יריב, מחבר המאמר. מדוע? משום שכבר במשפט הראשון שלו הוא ממציא פסוק שלא קיים בברית החדשה. הוא כותב:

בדרשתו אל הקהל באנטיוכיה  אמר פאולוס, המיסיונר הגדול ביותר של הנצרות: ‘והיה ומצאתם את גופתו של ישוע- ונסתם הגולל על כל טענותיי’. באמרה זו בטא פאולוס בחריפות את אמונתם של המשיחיים כולם שכל הכתוב בברית החדשה הוא אמת היסטורית ושהאמונה המשיחית היא אמת מוחלטת.

הקוראים מוזמנים לפתוח את ספר מעשי השליחים פרק יג, הפרק שבו שאול דורש בפני הקהל באנטיוכיה, ולנסות למצוא את המשפט הזה: “והיה ומצאתם את גופתו של ישוע- ונסתם הגולל על כל טענותיי’. הקורא יחפש לשווא, משום שמשפט זה כלל לא נאמר בשום מקום בפרק וגם בשום מקום בספר הברית החדשה. להאשים מישהו על חוסר מהימנות ובמקביל לשקר לגביו, זו ירייה עצמית ברגל.[1]

לפני שנבחן את חמשת הטיעונים של יריב לגבי הברית החדשה, חשוב לענות קודם כל על העניין היסודי יותר: בהנחה ויריב אכן הצליח להצביע על חמש טעויות בספר הברית החדשה, האם זה אומר שהספר לא אמין מבחינה היסטורית בכלל?

התשובה היא לא. כאשר היסטוריונים וחוקרים ניגשים לכתבי הברית החדשה הם אינם מניחים שהם כתבים קדושים או אלוהיים. אלא, הם מתייחסים אליהם כאל כתבים ומסמכים היסטוריים מהמאה הראשונה ומבחינתם הם מצפים למצוא ”סתירות” או ”חוסר התאמה” בין התיאורים של הבשורות ואף טעויות היסטוריות. ובעזרת קריטריונים היסטוריים הם מזהים אם אכן המאורע התקיים או אם אמרה מסוימת שמיוחסת למישהו אכן נאמרה על ידו. אם סתירות או טעויות היסטוריות במסמכים היו מהוות אינדיקציה לכך שמאורע מסוים לא התקיים, או שהמסמך ההיסטורי לא אמין, אז היסטוריונים היו צריכים להטיל ספק בהתרחשותם של רוב המאורעות ההיסטוריים הידועים לנו כיום וגם בכל הכתבים ההיסטורים שיש בידינו.

קיימות סתירות וטעויות רבות בתיעודים ובביוגרפיות מן העת העתיקה, אך זה לא גורם לחוקרים ולהיסטוריונים לזרוק אותם לפח או לא להתייחס אליהם כאל מקורות מידע היסטוריים טובים וחשובים. לדוגמה, ביולי של שנת 64 לספירה, העיר רומא החלה לעלות באש. המאורע מתועד על ידי שלושה מקורות: טקיטוס (112 לספירה), סווטוניוס (115 לספירה), ודיו קסיוס (200 לספירה), כאשר אף אחד מהם לא מהווה מקור אידיאלי. אף אחד מהם לא היה עד ראייה להרבה או אם בכלל, מן האירועים עליהם הם מדווחים. בנוסף לכך, קיימים הבדלים בתיעודים שלהם אודות השריפה ברומא. האם נירון שלח בצורה גלויה אנשים כדי לשרוף את העיר (סווטוניוס)[2], או שהוא עשה זאת בסתר (דיו קסיוס)[3], או שהוא בכלל לא היה אחראי על השריפה (טקיטוס)?[4] תלוי איפה קוראים. האם נירון צפה באש מהמגדל מאיקנס (סווטוניוס)[5] או מגג טירתו (דיו קסיוס)[6], או שהוא בכלל נכח עשרות קילומטרים מהמאורע בעיר אנטיום (טקיטוס)[7]? תלוי איפה קוראים. אמנם לעולם לא נדע כנראה מי צדק בפרטים, החוקרים עדיין מחשיבים את המקורות הללו למקורות אמינים וטובים מספיק כדי להסיק מהם שרומא עלתה באש.

חשבו אף על דוגמה מודרנית יותר; השורדים של טיטניק סתרו אחד את השני בעדויות שלהם כשתיארו את מה שהתרחש: חלקם טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון היא פשוט טבעה, ואילו חלק טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון, היא נחצתה לשניים ורק לאחר מכן טבעה.[8] האם ניתן להסיק על בסיס הסתירות והטעות ההיסטורית באחת מן העדויות שספינת הטיטניק מעולם לא טבעה? כמובן שלא.

 

יריב ממשיך וכותב,

“דרכם של היסטוריונים אקדמיים מקצועיים היא לא לסמוך על דיווחם של כותבי הבשורות אשר נחשדים באהדה ל”אמת המשיחית” אלא להסתמך על כתביהם של מלומדים רומיים בני התקופה שהיו גם היסטוריונים מקצועיים וגם אובייקטיבים בדעותיהם, כלומר כאלה שלא נטו לאהדת הנצרות או היהדות. ההיסטוריונים הרומיים הללו היו אדישים לחלוטין כלפי כל דת ולא עניין אותם דבר פרט לכתיבת האמת היבשה המציאותית.”

 

מה שיאפיין את הפסקה הזו ואת המאמר כולו בעצם, הוא המחסור בדבר החשוב ביותר שאמור להופיע במאמר- מראי מקום! האם המחבר מספק מראי מקום ל”היסטוריונים מקצועיים” שלא מסתמכים על כותבי הבשורות אלא רק על כתבים של מלומדים רומיים בני התקופה? לא. הסיבה לכך? לא קיימים היסטוריונים כאלו. כל ההיסטוריונים כיום מכירים בכך שכל מי שכתב ביוגרפיה בעת העתיקה (וגם בעת הנוכחית), היה בעל הטייה מסוימת. הטייה לוא דווקא צריכה להיות הטייה כלפי משהו דתי, אלא שהיא יכולה להיות כלפי דברים אחרים (כלפי העם, האימפריה, המלך או הדיעה הפוליטית של המחבר). ועל זאת מסכימים החוקרים וההיסטוריונים פה אחד:

היסטוריון שחושב שהוא הסיר את עצמו מחיבורו, טועה באופן כמעט וודאי.[9]

החוקר רוברט אנקור גם כן מאשר:

היסטוריונים, כמו כל אחד, נמצאים בנסיבות היסטוריות, והשחזורים שלהם של העבר מיודעים באופן בלתי נמנע על ידי הסקרנות… שלהם ועל ידי המטרות שלהם; ובגלל זה הרבגוניות שבהשקפותיהם לגבי העבר.[10]

החוקר ג’ורג’ איגרס כותב שהיסטוריונים,

הבינו יותר ויותר את מגבלות האובייקטיביות… (ונהיו) יותר מודעים להטיות שמרכיבות את הכנות שלהם.[11]

לאחר שהפרכנו את טענתו של יריב, שלמחברים בעת העתיקה לא הייתה אהדה או הטייה בכתיבת חיבוריהם, האם זה אומר שלא ניתן לסמוך על שום כתב מן העת העתיקה? כמובן שלא, אחרת תחום ההיסטוריוגרפיה לא היה קיים. כפי שהחוקר מקקולגה כותב,

העובדה שלאנשים יש העדפות מסוימות לא אומרת שהם לא יכולים להגיע למסקנות נכונות ומוצדקות לגבי העבר. התיאורים שלהם אמנם מוטים, לא הוגנים במובן מסוים, אך הם עם עדיין יכולים להיות נכונים…[12]

זה נכון שמחברי הבשורות האמינו בישוע, ולכן הם כן היו מוטים לטובתו ואהדו אותו. אך לא נובע מכאן בשום צורה, שהם שיקרו או עיוותו את המאורעות. למעשה, האמונה שלהם בישוע הייתה יכולה דווקא להניע אותם לדייק ולייצג את המאורעות בדרך המהימנה ביותר.

אם אנו פוסלים עדות בגלל ההטייה של המחבר, אז עלינו לפסול את כל הכתבים מהעת העתיקה, מאחר והם גם נכתבו על ידי מחברים אשר להם הייתה מטרה והטייה.

וכעת, נעבור לטיעונים של יריב:

 

טעות ראשונה: לידתו של ישוע בבית לחם

הוא כותב:

 בברית החדשה מסופר שישוע נולד בבית לחם. אלא שכאן צצה בעיה היסטורית טורדנית: ההורים יוסף ומרים חיו כל חייהם בנצרת שבגליל. מה גרם להם לעזוב פתאום את ביתם היחיד ולצאת לבית לחם, כאשר באותם ימים מדובר היה במסע ארוך, מפרך, קשה ורצוף מהמורות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במרים המסכנה שהייתה בחודש התשיעי להריונה! לעזרת המשיחיים נחלץ לוקאס לפתרון הקושיה ומספר בבשורה שלו שהקיסר אוגוסטוס פקד על מפקד אוכלוסין שנערך בכל העולם (!!) (ב’ 1). במפקד כזה, בארץ ישראל, נאלץ כל אדם לחזור לשבט שממנו יצאו אבות אבותיו ובמקרה של יוסף מדובר בשבט יהודה. כלומר הזוג לא בחר מרצונו לצאת למסע המפרך הזה אך פקודתו של הקיסר היא חוק בל יעבור. בדרך נעצר הזוג בבית לחם ומרים כרעה ללדת באבוס. אכן נשמע הגיוני מאוד ולוקאס עשה מלאכתו נאמנה. אולם אליה וקוץ בה: הקיסר אוגוסטוס מעולם לא ערך את מפקד האוכלוסין הזה!! היסטוריונים רומיים שחיו עם הקיסר וליוו אותו כל חייו כתבו בפרוטרוט את פעולותיו שנה אחר שנה. הוא אכן ערך מפקדי אוכלוסין אך אף לא אחד מהם נערך בתאריך שמציין לוקאס ומכאן שהמאורע שהתחיל את העלילה המשיחית כולה עד הלידה בבית לחם הוא המצאה ספרותית מחוכמת!

שימו לב שיריב לא השיג את מטרתו בטיעון הזה! הוא כלל לא הראה מדוע הטענה שישוע נולד בבית לחם היא טעות היסטורית. כל מה שהוא ניסה להראות הוא שלוקס טעה בכך שהוא כתב שהקיסר אוגוסטוס ערך מפקד אוכלוסין לפני לידתו של ישוע. בדיקה מעמיקה של ההיסטוריה מוכיחה עד כמה מדויק היה לוקס בניסוח דבריו ובתיעוד המאורעות. לוקס כתב: “וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵצֵא צַו מֵאֵת קֵיסַר אוֹגוּסְטוֹס לִמְנוֹת אֶת־כָּל־יֹשְׂבֵי תֵבֵל. וְהַמִּפְקָד הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט בְּסוּרְיָא” (ב’ 1-2). במשך שנים רבות סברו חוקרי הברית החדשה כי הכוונה הייתה למפקד הגדול שנערך בשנת 6 לספירה; כיום, לאור תובנות חדשות, התברר כי לא כך הדבר.

במעשי השליחים ה’ 36-37 כתב לוקס: “כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס וַיִּתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים… “וְאַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי הַמִּפְקָד וַיָּסֶת עַם רָב אַחֲרָיו וְגַם־הוּא נֶהֱרַג וְכֹל אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֵלָיו נָפֹצוּ”. ידוע ממקורות היסטוריים (יוסף בן מתתיהו, למשל) כי יהודה הגלילי – הידוע גם בשם ‘יהודה בן חזקיה’ – עורר מרד אחד בציפורי (שבגליל) בשנת 4 לפנה”ס, לאחר מותו של המלך הורדוס ומרד נוסף בשנת 6 לספירה, כנגד מפקד אוכלוסין שהנהיג קוריניוס.

בשנת 12 לפנה”ס קיבל קוריניוס מינוי של קונסול (תואר המקנה סמכות אבסולוטית באיזור) מאת הקיסר והיה לנציג רשמי של רומא במדינה זרה. בין השנים 12 ל- 1 לפנה”ס, היה קוריניוס אחראי על דיכוי מרד בגלטיה וקליקיה. אזורים אלו נכללו בשטח אשר מאז שנת 27 לפנה”ס נקרא ‘הפרובינציה של סוריה – קליקיה פיניקה’. סוריה הייתה פרובינציה משותפת של קיליקיה ולמושל בה נתנה סמכות על הגליל ועל יהודה.

לוקס מתייחס אפוא לשני מפקדים שונים: האחד, לפני מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה”ס, “הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט [קונסול/נציב] בְּסוּרְיָא” (לוקס ב’ 2); השני, בשנת 6 לספירה (מעשי השליחים ה’ 37).

לסיכום, לוקס מפריד בין “המפקד הראשון”, אשר נערך בעת בה תקפד קוריניוס כקונסול פרובינציית סוריה מטעם הקיסר; לבין “המפקד” השני, שהתקיים אף הוא תחת שרביטו של קוריניוס. לוקס מציין כי הולדת ישוע התרחשה בתקופת המפקד הראשון, בשנת 6 לפנה”ס בקירוב; בהתאמה מדויקת לעת אשר אליה מתייחס מתי, דהיינו מעט לפני מות הורדוס הגדול (פרק ב’ 1, 19).

אך מדוע המפקד הזה לא מתועד בשום מקום בניגוד למפקד השני? הרי יריב טוען ש”היסטוריונים רומיים שחיו עם הקיסר וליוו אוו כל חייו כתבו בפרוטרוט את פעולותיו שנה אחר שנה.” האמנם? האם יריב מודע לזה שהראיה היחידה שיש לנו עבור המפקד השני שנערך בשנת 6 לספירה לא מגיעה משום תיעוד ביוגרפי כלל אלא מתוך כתובת בודדה שנמצאה בונציה?

כפי שהחוקר הנודע וויליאם רמסי כתב,

כשאנו מחשיבים את הראיה המקרית שיש לנו עבור המפקד השני, הרצון לראיות של המפקד הראשון לא מבסס שום טיעון נגד המהימנות של לוקס.[13]

לכן, הטענה שלוקס טעה רק בגלל שאין לנו תיעוד לגבי מה שהוא טען זו דוגמה קלאסית לכשל לוגי שנקרא “טיעון מן השתיקה” או “אקס סילנטיו”. מהו אותו כשל? הפילוסוף טים מקגרו מגדיר אותו כך:

הטיעון מן השתיקה הוא צורת חשיבה על פיה הכישלון של מקור ידוע להזכיר עובדה או מאורע מסוימים מהווה בסיס למסקנה, בדרך כלל למסקנה שהעובדה היא לא נכונה או לכאורה שהמאורע לא התרחש.[14]

במילים אחרות, יריב אשם כאן בכשל לוגי, לכן לא ניתן לקבל את מסקנתו. כעת נתקדם לטיעון הבא.

 

טעות שנייה: רצח העוללים

בבשורה על פי מתי מתואר (בפרק ב’) כיצד פנה המלך הורדוס אל הכוהנים ואל סופרי העם ושאלם: “היכן מלך היהודים שזה עתה נולד?”. אלו נזכרו בנבואת מיכה הנ”ל, ולאחר חקירת שלושה חכמים (מגושים) מן המזרח שבאו ל”מלך היהודים”, שלח אותם הורדוס לבית לחם, לא לפני שהשביע אותם שיחזרו ויגלו לו היכן התינוק וכשלא עשו זאת נתקף בזעם נוראי וציווה להרוג את כל התינוקות בבית לחם. כמובן שגיבור הסיפור ניצל באורח פלא כאשר מלאך הזהיר את יוסף והמשפחה ברחה למצרים עד למות הורדוס. עד כאן הסיפור. אך מהי האמת? ההיסטוריונים הרומיים שליוו את הורדוס כל חייו, ביניהם יוספוס פלביוס המהולל, מתארים וסוקרים את קורות הורדוס, ימי שלטונו ורוע מעלליו ביריעה נרחבת ומפורטת מאוד. אף אחד מהם לא מזכיר את טבח העוללים. הדבר תמוה ביותר כיוון שאותם היסטוריונים לא היו חשודים באהדת הורדוס ולא הייתה להם כל בעיה להציגו באור שלילי ביותר כאשר הדבר תאם את העובדות. העובדה שלא מוזכר אירוע זה ע”י ההיסטוריונים שחיו וליוו את המלך עד מותו מראה שאירוע זה הוא גוזמה ספרותית הבאה להציג את הורדוס כנציג השטן הרודף את ישוע מלידתו. בולט הדמיון בסיפור זה לסיפור גזירת העוללים של פרעה בספר שמות כאשר רק משה המושיע של ישראל ניצל מגזר זה. שוב ניתן לראות כיצד עשו מחברי הבשורות ככל יכולתם על מנת להקביל בין התנ”ך לברית החדשה גם כשהדבר בא על חשבון העובדות ההיסטוריות.

 

שוב, גם אם זה היה נכון, מדובר באותו כשל לוגי כמו בטיעון הראשון-“טיעון מן השתיקה”. אך דווקא כן יש תיעוד בספרות חיצונית למאורע (Protoevangelium of James \ Codex_Tchacos שנת 145 לספירה). אך גם אם לא היה, אמנם במחשבה ראשונית זה נראה מאוד מוזר שאירוע כזה לא יתועד, אך בבחינה יותר עמוקה של העובדות והנסיבות זה לא מוזר בכלל.

בית לחם הייתה עיירה יחסית קטנה. לכל היותר חיו שם כמה אלפים בודדים של אנשים בכמה מאות משפחות. מתוך כל אלה ובהתחשבות בשיעור הילודה וגם התמותה של הילדים, להנחת חוקרים היסטוריים כמות התינוקות הזכרים מתחת לגיל שנתיים שהיו בבית לחם הייתה לא מאוד גדולה, כנראה לא יותר מכמה עשרות לכל היותר.

בתקופת בית שני, ובעיקר ביהודה לאור נוכחות הרומאים ושלטונו האכזר של הורדוס, היו הרבה מקרי רצח ומוות גם בקנה מידה נרחב יותר כמו הוצאתם להורג של אשתו, הכוהן הגדול ושלושה מבניו, יש תיעודים של הרבה מהזוועות שהורדוס עשה הכוללים רצח של בעלי מעמד ואף של מאות ולעיתים גם אלפי אנשים בבת אחת. לכן אין זה מוזר בכלל שהרצח של כמה עשרות בודדות של תינוקות בעיירה קטנה מחוץ לירושלים לא תועדה בספרי ההיסטוריה, וזאת על אף הזוועה של המקרה.

אולי כדאי לענות על שורש הבעיה בחשיבתו של יריב. לעומת מה שיריב מצפה, היסטוריונים עתיקים ומודרניים הם סלקטיביים בחומר עליו הם מדווחים. הם בדרך כלל מתעלמים ממידע שלא מעניין אותם, לא רלוונטי אליהם או לא חשוב להם.[15]

לדוגמה, לא פילון ולא יוסף בן מתתיהו, (הכותבים העיקריים של המאה הראשונה) בחרו להזכיר את החלטתו של קלאודיוס לגרש את כל היהודים מרומא בשנת 49-50 לספירה. רק סווטוניוס ולוקס (מחבר הבשורה וספר מעשי השליחים) מזכירים את המאורע, וכל אחד מהם כותב עליו לאורך שורה אחת בלבד.[16]

 

טעות שלישית: רצח יוחנן המטביל

מרקוס הוא היחיד המביא את הסיפור במלואו: הורדוס אנטיפס אסר את יוחנן כיוון שזה תקף בחריפות את נישואי אנטיפס לאשת אחיו הרודיאס, דבר הנוגד את חוקי היהדות. הרודיאס שנאה את יוחנן וזממה להורגו. ההזדמנות הגיעה ביום הולדתו של אנטיפס כאשר שלומית, בתה של הרודיאס, רקדה עבורו ריקוד שגירה את תאוותיו של המלך הנרגש שהבטיח לה מה שתבקש. היא בקשה את ראשו של יוחנן ולמלך לא נותרה ברירה אלא להורגו. מאוחר יותר מסופר שצבאו של אנטיפס הושמד ע”י אלוהים כעונש צודק על רצח המטביל. הברית החדשה מתארכת את מותו של יוחנן בתחילת דרכו של ישו בשנת 30 לספירה ואת מפלת הצבא כשנה אח”כ. ומהן העובדות ההיסטוריות? אנטיפס אכן התחתן עם אשת אחיו ואסר את יוחנן כשזה תקף אותו. מאוחר יותר הסתכסך אנטיפס עם מלך הנבטים חרתת הרביעי סביב הגבולות באזור גמלא ופרצה מלחמה ביניהם שבה ניצח חרתת הרביעי והשמיד את צבאו של אנטיפס. מותו של יוחנן אינו מוזכר כלל ובנוסף התאריך האמיתי של מפלת צבא הורדוס הינו 36 לספירה ולא התאריך בו נוקבת הברית החדשה.

קיים כאן בלבול רציני (או שוב הטעיה מכוונת). לא מסופר בשום מקום בברית החדשה שצבאו של אנטיפס הושמד, וגם לא שההשמדה הייתה עונש על ידי אלוהים על רצח יוחנן המטביל. יוסף בן מתתיהו הוא זה שכותב שהיהודים החשיבו את מפלת הורדוס כעונש על רצח יוחנן המטביל (יוספוס, קדמוניות היהודים, יח:ה:ב).

אז קיימות שתי טעויות בטיעון של יריב: 1. מותו של יוחנן כן מוזכר במקור חיצוני לברית החדשה (אצל יוסף בן מתתיהו). 2. הברית החדשה כלל לא נוקבת תאריך למפלת צבא הורדוס, מהסיבה הפשוטה שהמאורע הזה כלל לא מתועד בברית החדשה.

ואגב, מרקוס הוא לא היחיד שמסביר את סיפור רצח יוחנן במלואו, גם מתי מביא את הסיפור במלואו. (מתי יד 1-12)

 

טעות רביעית: משפטו של ישוע

כל הבשורות מתארות את משפטו של ישוע לפני הסנהדרין כעוול וכאי צדק ומציגות את חכמי היהדות כמי שרק ניסו לזמום ולהרשיע אותו לפני מסירתו לנציב הרומי. השאלה החשובה היא האם הסנהדרין האוונגליונית אכן תואמת את הסנהדרין האמיתית שנתקיימה בעת ההיא. התשובה שלילית משלוש סיבות:

משפט ישוע בפני הסנהדרין אינו מתנהל לפי ההלכה היהודית בדיני נפשות ואפילו לא לפי חוקי יוון ורומא בעת ההיא. שלא כדיני נפשות בהם “פותחים לזכות ולא לחובה” מאשימים השופטים את ישוע מייד. המשפט נערך בלילה ולא “דנין ביום וגומרין ביום”. בנוסף הוא נשפט בערב החג ואילו בסנהדרין “אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב”.

הרכב הסנהדרין האוונגליונית אינו תואם את הרכבה האמיתי. בבשורות מוצגים השופטים בשם העמום “כוהנים, סופרים וזקנים”. הסנהדרין האמיתית הייתה מורכבת מחכמים פרושים בלבד.

הצגתו של הכוהן הגדול חנן כרשע ומושחת עומדת בסתירה משוועת לדמותו האמיתית. היסטוריונים בני התקופה מתארים אותו כאישיות אפופת הערצה ללא כל סטיות דתיות או הליכות צדוקיות. אין שחר לתיאורו המפוקפק בבשורות.

הסנהדרין כפי שמוצגת בבשורות מורכבת מרסיסי שמועות וזיכרונות בשונה מזו האמיתית אשר בה חברי הסנהדרין הורכבו יחד במזיגה אומנותית ערטילאית. הסנהדרין האוונגליונית נולדה בחיק התיאולוגיה הנוצרית וניזונה ממגמותיה להציג את המנהיגות היהודית ככופרת ומואסת במושיע הפלאי.

 

לפני שנענה על שלוש הנקודות, חשוב להבהיר דבר כללי לגבי האופן שבו נערך הדין: החוקים והמנהגים הללו לקוחים מהמשנה (מסכת סנהדרין), חיבור שמתוארך לכמעט 200 שנים לאחר מותו של ישוע. (שנת 220 לספירה בערך) אין שום ראיה לכך שהחוקים הללו היו כבר בתוקף לפני חורבן בית שני (לפני שנת 70 לספירה), ואפילו אם החוקים הללו מתוארכים לזמן שקדם את חורבן בית המקדש, אין שום ראיה לכך שהסנהדרין שמרו על החוקים הללו באופן קפדני ומוחלט. יוסף בן מתתיהו למשל מתעד מקרים, כמו מקרה הרצח של יעקב אחיו של ישוע על ידי הסנהדרין, בו ראשי היהודים ניצלו את ההזדמנות להוציא לפועל את התוכניות והרצונות שלהם (קדמוניות, כ. ט.א). אי אפשר לטעון שחוקי הסנהדרין נאכפו במקרה שבו יעקב נרצח. כפי שהחוקר רוברט סטיין כתב:

בנוגע לתקנות המשפטיות הנמצאות במסכת סנהדרין צריך להבין שהחוקים הללו נכתבו אחרי 200 לספירה, וזה לא ברור האם החוקים הללו היו קיימים למעשה בזמן של ישוע או האם הם משקפים תיאור אידיאלי של האופן שבו החוקים הללו היו אמורים להיות. שנית, חלק מהחוקים הנמצאים במסכת סותרים את התיאור של יוספוס לגבי איך שהדברים היו במאה הראשונה.[17]

גם החוקר אנת’וני הארווי מסכים,

זה רחוק מלהיות ברור ש(חוקי המשנה) תפקדו לפני חורבן ירושלים, או, שאפילו אם הם  תפקדו, שבהכרח קיימו אותם בשעת חירום.[18]

לכן, אין שום סיבה להניח שחוקי המשנה היו תקפים בזמנו של ישוע, ואפילו אם הם היו תקפים, אין סיבה להניח שאלו היו חוקים שקוימו באופן מוחלט. כמו במקרה של יעקב אחיו של ישוע, כפי שיוסף בן מתתיהו מתעד, ראשי היהודים לא קיימו את הנהלים. אם הם היו רוצים לסיים עם ישוע כמה שיותר מהר שום דבר לא היה עוצר אותם.

וכעת נעבור לשלוש הנקודות שלו. בנקודה הראשונה הוא טוען שהשופטים בסנהדרין לעולם לא האשימו מייד, בניגוד לתיאור משפטו של ישוע הסותר את ההתנהלות של הסנהדרין לכאורה. אך למעשה מדובר בטעות. יש לנו ראיה חיצונית לכך שהחוק הזה לא היה תקף לפני שנת 70 לספירה. יוסף בן מתתיהו מדווח על המקרה של מרים החשמונאית (קדמוניות היהודים, טו, 229), שבו פסק הדין הושג באותו היום של משפטה.

מה לגבי כך שזה לא היה מתנהל בלילה ועוד בערב חג? ובכן, לסנהדרין, כפי שהחוקר פסץ’ כותב,

היו תקנות מיוחדות לזמני חירום. עיקרון זה נקרא “הוראת השעה”. בעקבות הסכנה באופי הפשע של אדם מסית (כמו ישוע לכאורה), הסנהדרין היה יכול לנהל נגדו משפט בלילה באותו היום. בנוסף לכך, פרשנות יהודית קדומה בנושא מציעה שהמסית אמור למות “בדיוק בזמן חג של עלייה לרגל בירושלים, כדי להפחיד את האנשים”.[19]

לכן, הטענה שהפגישה בערב חג הפסח היא נגד מה שידוע לנו היא שגויה- תיאור זה למעשה תואם בדיוק את מה שידוע לנו. מה לגבי הנקודה השנייה? האם הרכב הסנהדרין שבבשורות אינו תואם את הרכבה האמיתי כפי שיריב טוען במאמר? האם הוא צודק שהסנהדרין במציאות הייתה מורכבת מ”חכמים פרושים בלבד”? כצפוי, יריב כלל לא מבסס את טענתו על שום מקור כזה או אחר. למעשה, אם הוא היה עושה את שיעורי הבית שלו, הוא היה יודע שהתיאור של הבשורות למעשה תואם במדויק את הרכבה של הסנהדרין.

גם הברית החדשה וגם יוסף בן מתתיהו מסכימים על כך שבמאה הראשונה ראשי הכהנים היו חלק מהסנהדרין (מתי כז 41; מרקוס יד 53; יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב. יד. ח; ב. טו. ב-טז.3). בנוסף לכך, שניהם מסכימים שהסופרים היו חלק מהסנהדרין (מעשי השליחים ה 34; כג 6; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יח.א.ד; מלחמות היהודים, ב.יז.ג). הברית החדשה משתמשת במושג “זקני העם” כדי לתאר את הקבוצה השלישית ממנה הסנהדרין הייתה מורכבת (מתי כו 3; כז 1; כח 11-12). מהשמות הנרדפים של זקני העם הללו ניתן ללמוד שהם היו “ראשי העם” (לוקס יט 47; יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, 194). יוסף בן מתתיהו כותב שיחד עם ישמעאל הכהן הגדול, עשרה ראשי עם נשלחו לנירון הקיסר (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ.ח.יא). בנוסף לכך, כמו שלערים יווניות הייתה ועדה של עשרה ראשי עם, סביר להניח שהייתה קבוצה של עשרה חברים בכירים בתוך הסנהדרין.[20]

מה לגבי הנקודה השלישית? האם חנן הכהן הגדול מצויר בברית החדשה כרשע ומושחת? זאת רק במוחו של יריב. הברית החדשה מזכירה את חנן ארבע פעמים בברית החדשה (לוקס ג 2; יוחנן יח 13, 19-24; מעשי השליחים ד 6) ובשום מקום הוא לא מצויר כך.

 

טעות חמישית: ספר מעשי השליחים

ספר זה, המתאר את קורות השליחים לאחר הצליבה, מורכב מגיבוב של אמת ובדיה. כאשר משווים אותו עם העובדות ההיסטוריות ניתן לראות שמשפטם של השליחים בפני הסנהדרין לא היה ולא נברא, ויתרה מכך, המילים ששם המחבר בפי השליחים בשיא העימות עם הסנהדרין נלקחו מהספר “אפולוגיה” של אפלטון על משפטו של סוקרטס: “עלינו להקשיב בקול אלוהים ולא בקול בני אדם”. קו העלילה כולו- רדיפת הקהילה לאחר רצח סטפנוס הוא מופרך. עובדתית נרדף רק הפלג היווני של הקהילה ואילו הפלג היהודי נותר ללא פגע.

כאשר יריב טוען “כאשר משווים אותו עם העובדות ההיסטוריות ניתן לראות שמשפטם של השליחים בפני הסנהדרין לא היה ולא נברא” יש עליו נטל הוכחה- להראות על אילו ההשוואות ועל אילו עובדות היסטוריות הוא מדבר. יריב לא עומד בנטל ההוכחה משום שהוא לא מספק שום מקור לטענתו. מה לגבי הציטוט “עלינו להקשיב בקול אלוהים ולא בקול בני אדם”? איך יריב הסיק מהעובדה שפטרוס מצטט אמרה ידועה בעולם היווני, שספר מעשי השליחים הוא בדיה? כפי שהחוקר קינר מסביר, אנשים לאורך העולם הים תיכוני הכירו את הסיפור אודות משפטו של סוקרטס, והמשפט הזה שפטרוס מצטט היה מוכר וניתן לשינון בקלות רבה.[21] עוד דוגמה לציטוט ממקורות יווניים על ידי אחד מהשליחים (שאול השליח) נמצאת במעשי השליחים יז 28.

לסיכום, מאמרו של יריב לא מצליח להוכיח שקיימות טעויות היסטוריות בברית החדשה, לא רק שהוא לא מספק מקורות ומראי מקום לטענותיו, הוא גם מייחס דברים שקריים לברית החדשה שלעולם לא נאמרו על ידה.

 

 

הערות:

[1] כל זאת לא להגיד ששאול לא האמין שהאמונה המשיחית מושרשרת בהיסטוריה, משום שהוא כן טען בראשונה לקורינתים טו: וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. (הראשונה לקורינים טו 17)אלא שהמשפט שהוא ייחס לשאול בדרשתו לכאורה לקהל באנטיוכה לא נאמר באמת בשום מקום בדרשה של שאול לקהל באנטיוכיה.

[2] Nero, 38.1.

[3] Roman History 62.16.2.

[4] Annals 15.38.

[5]  Nero, 38.2.

[6] Roman History 62.18.1.

[7] Annals 15.39.

[8] Maltin, Wade, Titanic, First Accounts.

[9] Elton, Practice of History, 105.

[10] Anchor (1999), 114.

[11] Iggers (2005), 144.

[12] McCullagh (The Truth pf History, 1988), 171.

[13] Ramsay, St. Paul the Traveller and the Roman Citizen.

[14] “Mcgrew, “The Argument from Silence.

[15] ראו דוגמאות כאן, Byrskog (2002), 257-258.

[16] מעשי השליחים יח 2; Suetonius, Claudius, 25.

[17] Stein, The New American Commentary, 568-569.

[18] Harvey, Jesus on Trial: A Study in the Fourth Gospel, 61.

[19] Pesch, The Trial of Jesus Continues, 32.

[20] Evans, Porter, Dictionary of The New Testament Background, 1063.

[21] Keener, Acts An Exegetical Commentary, 5:29.

אולי גם יעניין אותך: